יובל נח הררי
3,051,866 views • 1h 0m

כריס אנדרסון: שלום. ברוכים הבאים ל"הדיאלוגים של TED". זו הדיאלוג הראשון בסדרה שנוצרה כמענה לסערה הפוליטית הנוכחית. אני לא יודע לגביכם; אני הפכתי מודאג למדי בנוגע לקרע המעמיק במדינה הזו ובעולם כולו. איש אינו מקשיב לאיש, נכון? ממש לא. כלומר, נראה שאנחנו זקוקים לשיח מסוג אחר, כזה שמבוסס על— אינני יודע, על הגיון, הקשבה, הבנה בהקשר רחב יותר. זה לפחות מה שננסה לעשות בתכנית "הדיאלוגים של TED" שמתחילה היום. ולא יכולנו לבקש לנו אדם מתאים יותר ושאיתו הייתי שמח יותר לפתוח תכנית זו. המוח הזה, כאן, חושב אחרת מכל אדם אחר בעולם, עלי לומר מיד. אני רציני. (יובל נח הררי צוחק) אני רציני. הוא ממזג היסטוריה ומושגי יסוד באופן עוצר נשימה. רבים מכם מכירים את ספרו "קיצור תולדות האנושות" האם מישהו כאן קרא אותו? (מחיאות כפיים) אני לא יכולתי להניחו מידי. האופן בו הוא מספר את תולדות האנושות באמצעות רעיונות גדולים באמת גורם לך לחשוב אחרת— זה די מדהים. והנה ההמשך, שדלעתי יוצא לאור בארצות הברית בשבוע הבא. ינ"ה: כן, בשבוע הבא. כ"א: "ההיסטוריה של המחר". וזו ההיסטוריה של מאה השנים הבאות. הזדמן לי לקרוא אותו. ספר דרמטי באורח קיצוני, ואעז לומר שלאנשים מסויימים, אף מעורר דאגה. זו קריאת חובה. ובכנות, לא יכולנו למצוא אדם שיעזור יותר לעשות סדר במה שמתרחש בעולם כעת. אז קבלו בחום, בבקשה, את יובל נח הררי. (מחיאות כפיים) נפלא לצרף גם את חברינו בפייסבוק וברשת. שלום, פייסבוק. אתחיל להציג ליובל שאלות, וכולכם מוזמנים להעלות שאלות שלכם, לאו דווקא על המשבר הפוליטי העכשווי אלא כדי לקבל הבנה רחבה יותר של השאלה: לאן פנינו מועדות? מוכנים? נתחיל. אז, יובל: ניו יורק, 2017, יש נשיא חדש, וגלי ההדף מהדהדים בעולם כולו. מה קורה, לכל הרוחות? ינ"ה: אני חושב שהדבר העקרוני שקרה, הוא שאיבדנו את הסיפור שלנו. בני האדם חושבים בסיפורים, אנו מנסים להסביר את העולם בעזרת סיפורים, ובעשרות השנים האחרונות, היה לנו סיפור מאוד פשוט ומאוד מושך אודות מה שמתרחש בעולם. ולפי אותו סיפור, מה שמתרחש הוא שהכלכלה הופכת גלובלית, הפוליטיקה הופכת ליברלית, והצירוף של שניהם ייצור גן עדן עלי אדמות, ואנו רק צריכים להמשיך להפוך את הכלכלה לכלל עולמית ואת הפוליטיקה ליותר ליברלית, והכל יהיה נפלא. 2016 היא הרגע שבו חלק גדול מאוד, אפילו בעולם המערבי, הפסיק להאמין בסיפור הזה. מסיבות טובות או רעות— זה לא משנה. אנשים הפסיקו להאמין בסיפור, וכשאין לך סיפור, אינך מבין מה קורה. כ"א: יש שמאמינים שהסיפור הזה היה מאוד אפקטיבי, הוא עבד. ינ"ה: במידה מסוימת, כן. על פי מדדים מסויימים, אנו כרגע בתקופה הטובה ביותר מעולם מבחינת האנושות. היום, לראשונה בהיסטוריה, רבים יותר מתים מאכילה מרובה מדי ולא מאכילה מועטה מדי, וזהו הישג מדהים. (צחוק) כמו כן, לראשונה בהיסטוריה, יותר אנשים מתים מזיקנה מאשר ממחלות מידבקות, וגם האלימות יורדת. לראשונה בהיסטוריה, אנשים רבים יותר מתאבדים מאשר אלה שנהרגים בגלל פשיעה, טרור ומלחמה גם יחד, מבחינה סטטיסטית אתה האויב הגרוע ביותר שלך. לפחות, מכל האנשים בעולם, הכי סביר שתיהרג בידיך אתה— (צחוק) ושוב, אלה חדשות מצוינות, בהשוואה— (צחוק) בהשוואה לרמת האלימות שראינו בעידנים קודמים. כ"א: אבל התהליך הזה, של קישוריות עולמית, גרם לקבוצה גדולה של אנשים לחוש מחוץ למשחק, והם הגיבו. וכך יש לנו חבית חומר נפץ שכאילו הורסת את המערכת כולה. כיצד אתה מבין את מה שהתרחש? התחושה היא שהדרך הישנה שאנשים חשבו בה על פוליטיקה, החלוקה לשמאל-ימין, נהרסה והוחלפה. כיצד עלינו לראות זאת? ינ"ה: כן, המודל הפוליטי של המאה ה-20, של שמאל כנגד ימין, ברובו חסר רלבנטיות כעת והחלוקה האמיתית היום היא בין "גלובלי" לבין "לאומי", בין גלובלי למקומי. ושוב, ניתן לראות בכל העולם שזהו כעת המאבק העיקרי. אנו כנראה זקוקים למודלים פוליטיים חדשים לחלוטין ולדרכים חדשות לחלוטין של חשיבה פוליטית. בתמצית, אפשר לומר שכעת יש לנו אקולוגיה גלובלית, יש לנו כלכלה גלובלית, אבל הפוליטיקה היא כעת לאומית, וכל אלה אינם משתלבים. זה הופך את המערכת הפוליטית לבלתי אפקטיבית, כיוון שאין לה שליטה על הכוחות שמעצבים את חיינו. ויש למעשה שני פתרונות לחוסר איזון זה: או לבצע דה-גלובליזציה של הכלכלה ולחזור לכלכלה לאומית, או לבצע גלובליזציה של המערכת הפוליטית. כ"א: אני מניח שליברלים רבים רואים בטראמפ וממשלו רוע ללא תקנה, פשוט נורא בכל צורה. האם אתה רואה שם יסוד של נרטיב או פילוסופיה פוליטית שלכל הפחות כדאי להבינם? כיצד היית מנסח את הפילוסופיה הזו? האם זו פשוט פילוסופיה של לאומנות? ינ"ה: אני חושב שהתחושה או הרעיון הבסיסיים הם שהמערכת הפוליטית— שמשהו בה מקולקל. היא אינה מעצימה את האדם הפשוט כבעבר, לא אכפת לה כל כך מהאדם הפשוט כבעבר. ואני חושב שהאבחון הזה של המחלה הפוליטית הוא נכון. לגבי התשובות - אני בטוח הרבה פחות. אני חושב שאנו רואים את התגובה האנושית המיידית: אם משהו לא עובד, בואו נחזור חזרה. ורואים זאת בכל העולם, שאנשים... כמעט לאף אחד במערכת הפוליטית היום יש חזון עתידי, לאן מועדות פני האנושות. כמעט בכל מקום ניתן לראות חזון של נסיגה: "בוא נהפוך את אמריקה לנהדרת שוב", כאילו שהיא היתה נהדרת— אני לא יודע— בשנות ה-50, ה-80, מתישהו, בואו נחזור לשם. וברוסיה, מאה שנים לאחר לנין, והחזון של פוטין לעתיד הוא למעשה: "בואו נחזור לאימפריה הצארית". ובישראל, ממנה אני בא, החזון הפוליטי הכי חם כיום הוא: "בואו נבנה מחדש את בית המקדש", כלומר, "בואו נחזור 2,000 שנה לאחור". (צחוק) כלומר, אנשים חושבים שמתישהו בעבר איבדנו את זה, פעם, בעבר... כאילו שתעית בדרכך בעיר, ואתה אומר, בוא נחזור למקום שבו חשתי בטוח ונתחיל מחדש, אני לא חושב שזה יכול לעבוד, אבל זו תחושת הבטן של רבים. כ"א: אבל מדוע זה לא יוכל לעבוד? "אמריקה קודם כל" היא סיסמה עם קסם רב מבחינות רבות. הפטריוטיות, מבחינות רבות, היא נאצלת מאוד. היא מילאה תפקיד בקידום שיתוף פעולה בין אנשים רבים. מדוע אי אפשר לארגן את העולם במדינות שכל אחת מהן מעדיפה קודם כל את עצמה? ינ"ה: במשך מאות רבות ואפילו אלפי שנים, הפטריוטיות עבדה טוב למדי. כמובן, היא הובילה למלחמות וכדומה, אבל לא צריך להתמקד יתר על המידה ברע; לפטריוטיות ישנם גם צדדים חיוביים רבים, כולל זה שאנשים בקבוצה גדולה מסוגלים לדאוג זה לזה, להזדהות זה עם זה ולהתאגד יחד לעשייה משותפת. אם חוזרים לאומות הראשונות, לפני אלפי שנים, העמים שחיו לאורך הנהר הצהוב בסין— אלו היו שבטים שונים רבים שהיו כולם תלויים בנהר על מנת לשרוד ולשגשג, אך כולם גם סבלו משטפונות עונתיים ובצורות עונתיות, ואף שבט לא יכול היה לעשות דבר בנוגע לכך, כי כל שבט שלט רק בקטע זעיר של הנהר. ובתהליך ארוך ומורכב השבטים התלכדו יחד ליצור את האומה הסינית, ששלטה בכל הנהר הצהוב והיתה לה היכולת לגייס מאות אלפי אנשים על מנת לבנות סכרים ותעלות ולווסת את זרימת הנהר, למנוע את ההצפות והבצורות הקשות ביותר ולהעלות את רמת השגשוג למען כולם. וזה עבד במקומות רבים סביב העולם. אבל במאה ה-21, הטכנולוגיה משנה את כל זה מן היסוד: אנו כעת חיים— כל האנשים בעולם— כולנו חיים לאורך אותו נהר סייבר, ואף אומה אינה יכולה לווסת את זרימת הנהר הזה בכוחות עצמה. כולנו חיים יחד על כוכב-לכת יחיד, שמאויים על ידי הפעולות שלנו עצמנו. ואם אין סוג כלשהו של שיתוף פעולה גלובלי, הלאומנות פשוט אינה ברמה המתאימה על מנת לתת מענה לבעיות, בין אם מדובר בשינויי אקלים או בשיבוש טכנולוגי. כ"א: אז זהו רעיון יפה בעולם שבו מירב הפעולה, מרבית הנושאים, התרחשו בהיקף לאומי, אך לפי הטיעון שלך, הנושאים הכי חשובים היום כבר אינם מתרחשים ברמה הלאומית אלא ברמה הגלובלית. ינ"ה: בדיוק. כל הבעיות המרכזיות של העולם היום הן גלובליות במהותן, ולא ניתן לפתור אותן ללא סוג כלשהו של שיתוף פעולה גלובלי. לא מדובר רק בשינויי האקלים, שהיא הדוגמה הבולטת ביותר שאנשים נותנים. אני חושב יותר במושגים של שבושים טכנולוגיים. אם תחשוב למשל על האינטליגנציה המלאכותית, שבמהלך 20, 30 השנים הבאות תהדוף מאות מיליונים של אנשים אל מחוץ לשוק העבודה— זו בעיה ברמה גלובלית. היא תשבש לגמרי את הכלכלה בכל המדינות. ובדומה לכך, אם תחשוב על, נאמר, הנדסה ביולוגית והחשש שיש לאנשים מפני ביצוע... אני לא יודע, מחקר בהנדסה גנטית בבני אדם, לא יעזור אם רק מדינה אחת, נאמר ארה"ב, תוציא מחוץ לחוק את כל הניסויים הגנטיים בבני אדם, ואילו סין וצפון קוריאה ימשיכו לעשות זאת. כך שארה"ב לא תוכל לפתור זאת בעצמה, ומהר מאוד, הלחץ על ארה"ב לנהוג כמותן יהיה עצום כיוון שאנו מדברים על טכנולוגיות של סיכון גבוה ורווח גבוה. אם מישהו אחר עושה זאת, לא אוכל להרשות לעצמי להישאר מאחור. הדרך היחידה לרגולציה, רגולציה אפקטיבית, של דברים כמו הנדסה גנטית, היא יצירת רגולציה גלובלית. אם הרגולציה היא לאומית בלבד, אף אחד לא ירצה להישאר מאחור. כ"א: מעניין מאוד. נראה לי שזה עשוי להיות גורם אחד לעורר לפחות שיח בונה בין הצדדים השונים כאן, כי אני חושב שכל אחד יסכים שנקודת המוצא של הכעס הרב שהביא אותנו עד הלום היא הדאגה הלגיטימית בנוגע לאובדן תעסוקה, העדר תעסוקה, אובדנה של דרך חיים מסורתית, ואין פלא שאנשים זועמים בשל כך. ובאופן כללי, הם האשימו את הגלובליזציה, אליטות גלובליות בכך שעוללו להם זאת ללא רשותם, ונראה שזו תלונה לגיטימית. אבל מה שאני שומע ממך הוא— שאלת מפתח היא: מה הגורם האמיתי לאובדן תעסוקה, גם כעת וגם להבא? כי אם זה בשל גלובליזציה, אז התגובה הנכונה היא, כן, לסגור את הגבולות, למנוע כניסת אנשים, לשנות הסכמי סחר וכדומה. אבל אתה אומר, אני חושב, שהגורם הגדול יותר לאובדן תעסוקה בכלל לא יהיה זה. מקורו יהיה בסוגיות טכנולוגיות ואין לנו סיכוי לפתור זאת אם לא נפעל כעולם מחובר. ינ"ה: כן, אני חושב ש... אני לא יודע לגבי ההווה, אבל במבט לעתיד, לא המקסיקנים או הסינים הם שייקחו את מקומות העבודה של אנשים בפנסילבניה, אלא הרובוטים והאלגוריתמים. כך שאלא אם אתה מתכנן לבנות חומה גדולה בגבול קליפורניה— (צחוק) החומה בגבול מקסיקו תהיה מאוד לא אפקטיבית. ואני נדהמתי כשצפיתי בעימותים לפני הבחירות, נדהמתי שטראמפ, כמובן, לא ניסה להפחיד אנשים באמירה ש"רובוטים ייקחו לכם את העבודה". אפילו אם זה לא נכון, זה לא משנה. זו היתה יכולה להיות שיטה יעילה מאוד להפחיד אנשים— (צחוק) לעורר אנשים: "הרובוטים יקחו את העבודות שלכם!" איש לא השתמש בשורה הזו. וזה הפחיד אותי, כי המשמעות היא, שלא משנה מה קורה באוניברסיטאות ובמעבדות - שם כבר מתנהל דיון ער על כך - אבל במערכת הפוליטית ובקרב הציבור הכללי אנשים פשוט אינם מודעים שייתכן שיבוש טכנולוגי עצום— לא בעוד 200 שנה, אלא בעוד 10, 20, 30 שנה— ושעלינו לעשות משהו בנוגע לכך כעת, חלקית כי רוב מה שאנחנו מלמדים את ילדינו בבית הספר ובקולג' יהיה לחלוטין לא רלבנטי לשוק העבודה של 2040, 2050. כך שזה לא משהו שנצטרך לחשוב עליו ב-2040. עלינו לחשוב היום מה ללמד אנשים צעירים. כ"א: בהחלט, לחלוטין. כתבת לעיתים תכופות על רגעים בהיסטוריה בהם האנושות... נכנסה לעידן חדש שלא במתכוון. החלטות נעשו, טכנולוגיות פותחו, ולפתע העולם השתנה, אולי בצורה גרועה לכולם. דוגמא אחת שנתת ב"קיצור תולדות האנושות" היא כל המהפכה החקלאית, שבה אדם יחיד שחרש את השדות לקח על עצמו יום עבודה של 12 שעות מפרכות במקום שש שעות עבודה בג'ונגל עם סגנון חיים מעניין בהרבה. (צחוק) אז האם אנו נמצאים כעת בשלב נוסף של שינוי, שבו אנו הולכים כסהרורים לעבר עתיד שאיש מאיתנו אינו רוצה בו? ינ"ה: כן, במידה רבה מאוד. במהפכה החקלאית, מה שקרה הוא שמהפכה טכנולוגית וכלכלית עצומה העצימה את הקולקטיב האנושי, אך כשבוחנים את חיי היחיד עצמו, רואים שחייה של אליטה זעירה השתפרו בהרבה, ואילו חיי רוב האנשים הורעו במידה ניכרת. וזה עלול להתרחש שוב במאה ה-21. אין ספק שטכנולוגיות חדשות יעצימו את כלל האנושות. אבל אנו עלולים למצוא עצמנו שוב עם אליטה זעירה שקוטפת את ההטבות, את כל הפירות, בעוד המוני האוכלוסיה מוצאים עצמם במצב גרוע יותר מאשר היו בו קודם לכן, בוודאי גרוע בהרבה לעומת האליטה הזעירה. כ"א: ואליטות אלו אולי לא יהיו אליטות אנושיות כלל. אולי הן תהיינה של סייבורגים או— ינ"ה: כן, הם עשויים להיות על-אנושים משופרים, ייתכן שהם יהיו סייבורגים. ייתכן שאלו תהיינה אליטות לא אורגניות לחלוטין. ייתכן שהם אפילו יהיו אלגוריתמים חסרי מודעות. מה שאנו רואים כרגע בעולם היא שהסמכות מוסטת מבני אדם לאלגוריתמים. יותר ויותר החלטות— לגבי חיים אישיים, בנושאים כלכליים, בנושאים פוליטיים— מתקבלות על ידי אלגוריתמים. אם אתה מבקש הלוואה מהבנק, סביר מאד שגורלך נחרץ על ידי אלגוריתם, לא על ידי בן אדם. והתחושה הכללית היא שאולי ההומו ספייאנס פשוט איבד את זה. העולם כה מורכב, יש כל כך הרבה נתונים, דברים משתנים במהירות כה רבה, שהדבר הזה שהתפתח בסוואנה האפריקנית לפני עשרות אלפי שנים— על מנת להתמודד עם סביבה מסויימת, נפח מסויים של מידע ונתונים— פשוט אינו יכול להתמודד עם המציאות של המאה ה-21, והדבר היחידי שעשוי להתמודד הם אלגוריתמים של נְתוּנֵי עָתֵק, אז מה הפלא שיותר ויותר סמכות מוסטת מאיתנו לאלגוריתמים. כ"א: אנחנו בניו יורק, לראשון מסדרת "הדיאלוגים של TED" עם יובל הררי, ויש קהל בפייסבוק שצופה בנו בשידור ישיר. אנו נרגשים מכך שאתם איתנו. נתחיל לגעת בחלק מהשאלות שלכם ושאלות מהאנשים כאן באולם בעוד מספר דקות, אז תתחילו לשלוח אותן. יובל, אם הטיעון שלך הוא שעלינו להביט מעבר ללאומנות בשל הטכנולוגיות העתידיות... והסכנה המסוימת הטמונה בהן ושכל מה שקורה ממחיש אותה, עלינו לנהל שיח גלובלי בנוגע לכך. הבעיה היא, שקשה לגרום לאנשים באמת להאמין בכך, שלמשל, בבינה מלאכותית טמון איום וכן הלאה. הדברים שאנשים, חלק מהאנשים לפחות, מודאגים מהם באופן מיידי יותר, אולי, הם שינויי האקלים, ואולי נושאים נוספים כמו פליטים, נשק גרעיני וכדומה. האם אתה טוען שבמקום בו אנו מצויים כרגע הנושאים האלו צריכים לעלות בעוצמה גדולה יותר? דיברת על שינויי האקלים, אבל טראמפ אמר שהוא לא מאמין בכך. כך שבמידה מסויימת, הטיעון החזק ביותר שלך, לא יוכל לעזור כאן. ינ"ה: כן, אני חושב שבנוגע לשינויי האקלים, ממבט ראשון, מפתיע למדי שיש זיקה הדוקה ביותר בין לאומנות לשינויי האקלים. כלומר, כמעט תמיד האנשים שמתכחשים לשינויי אקלים הם לאומנים. ובמבט ראשון, אתה חושב: למה? מה הקשר? מדוע אין סוציאליסטים שמתכחשים לשינויי האקלים אבל כשחושבים על כך, זה ברור— כי ללאומנות אין שום פיתרון לשינויי האקלים. אם אתה רוצה להיות לאומן במאה ה-21, אתה צריך להתכחש לבעיה זו. אם תקבל את המציאות של הבעיה, תהיה חייב להשלים עם כך, שנכון, יש אמנם מקום בעולם לפטריוטיות, יש מקום בעולם לנאמנות מיוחדת ולמחויבות כלפי עמך, כלפי ארצך. אני לא חושב שיש מישהו שחושב באמת לבטל זאת. אבל כדי להתמודד עם שינויי האקלים, אנחנו זקוקים לנאמנויות ומחויבויות נוספות ברמה שמעבר לאומה. וזה לא אמור להיות בלתי אפשרי, כי אפשר להיות נאמן במספר רבדים. אתה יכול להיות נאמן למשפחתך, לקהילה שלך וגם לאומה שלך, אז מדוע שלא תהיה נאמן גם לאנושות כולה? מובן שיש מקרים בהם זה קשה, והשאלה היא מה קודם למה? אבל, אתה יודע, החיים קשים. תתמודד. (צחוק) כ"א: טוב, אשמח לקבל שאלות מהקהל כאן. יש לנו כאן מיקרופון. דברו לתוכו, ופייסבוק, קדימה, גם אתם. הווארד מורגן: אחד הדברים שגרמו בבירור להבדל גדול בארץ הזו ובארצות אחרות הוא חוסר השיוויון בחלוקת ההכנסה, השינוי הדרמטי בחלוקת ההכנסה בארה"ב לעומת מה שהיה לפני 50 שנה ובכל העולם. האם יש משהו שנוכל לעשות שישפיע על כך? כי זה נוגע לרבות מסיבות היסוד. ינ"ה: עד עתה לא שמעתי על רעיון טוב מאוד בנושא זה, שוב, חלקית, כי רוב הרעיונות נותרים ברמה הלאומית, בעוד שהבעיה היא גלובלית. רעיון אחד שעליו אנו שומעים די הרבה כעת הוא "הכנסה בסיסית אוניברסלית". אבל זו בעיה... אני חושב שזו התחלה טובה, אבל זה רעיון בעייתי כי לא ברור מהו "אוניברסלי" ולא ברור מהו "בסיסי". רוב האנשים שמדברים על הכנסה בסיסית אוניברסלית, מתכוונים למעשה להכנסה בסיסית לאומית. אבל הבעיה היא גלובלית. ניקח למשל את הבינה המלאכותית ומדפסות התלת-מימד שגוזלות מיליוני מקומות עבודה בבנגלדש, של האנשים שמייצרים את החולצות והנעליים שלי. אז מה יקרה? האם הממשל האמריקאי יגבה מיסים מגוגל ואפל בקליפורניה, וישתמש בו כדי לשלם שכר בסיסי לבנגלדשים מובטלים? אם אתה מאמין בכך, אתה יכול להאמין במידה דומה שסנטה קלאוס יבוא ויפתור את הבעיה. לכן, אלא אם ההכנסה תהיה באמת אוניברסלית ולא לאומית, הבעיות העמוקות לא יעלמו. ולא ברור גם מה הכוונה ב"בסיסית", כי מהם הצרכים האנושיים הבסיסיים? לפני אלפי שנים, מזון ומחסה הספיקו. אבל היום, אנשים יאמרו שחינוך הוא צורך אנושי בסיסי, זה צריך להיות חלק מהחבילה. אבל כמה? 6 שנים? 12 שנה? דוקטורט? כך גם עם שירותי בריאות: נניח שבעוד 20, 30, 40 שנה יהיו טיפולים יקרים שיוכלו להאריך חיי אדם עד 120, למשל. האם זה ייכלל בסל ההכנסה הבסיסית או לא? זו בעיה מאוד קשה, כיוון שבעולם בו אנשים מאבדים את היכולת שלהם להיות מועסקים, הדבר היחיד שהם יקבלו הוא ההכנסה הבסיסית הזו. כך שהשאלה כמה מזה הם יקבלו היא בעיה מוסרית קשה מאוד. כ"א: שאלות נוספות הן כיצד העולם יוכל לממן זאת, מי ישלם את זה? הנה שאלה מפייסבוק, מליסה לארסון: "איך הלאומנות בארה"ב היום "בהשוואה לזו שבין מלחמות העולם במאה הקודמת?" ינ"ה: החדשות הטובות הן, שבהקשר לסכנות שבלאומנות, אנחנו במצב טוב בהרבה לעומת המאה הקודמת. במאה הקודמת, ב-1917, אירופאים הרגו זה את זה במיליונים. ב-2016, עם ה"ברקזיט", ככל שאני זוכר, אדם אחד איבד את חייו, חברת פרלמנט שנרצחה על ידי קיצוני אחד. אדם אחד בלבד. אם ה"ברקזיט" נגעה לעצמאותה של בריטניה, הרי שזו היתה מלחמת העצמאות השלווה בהיסטוריה האנושית. ונניח שסקוטלנד תבחר לעזוב את הממלכה המאוחדת לאחר "ברקזיט". במאה ה-18, אם סקוטלנד רצתה— והסקוטים רצו מספר פעמים— להתנתק משליטתה של לונדון, תגובת הממשלה בלונדון היתה לשלוח את הצבא צפונה לשרוף את אדינבורו ולטבוח בשבטים הסקוטים. אני מניח שאם הסקוטים יצביעו ב-2018 בעד עצמאות, הממשלה בלונדון לא תשלח את הצבא צפונה לשרוף את אדינבורו. מעט מאוד אנשים מוכנים כיום להרוג או להיהרג על עצמאות סקוטית או בריטית. כך שעם כל הדיבורים על עליית הלאומנות ועל חזרה לשנות ה-30 ולמאה ה-19, במערב, לכל הפחות, כוחו של הרגש הלאומי הוא קטן בהרבה כיום מאשר היה לפני מאה שנה. כ"א: למרות שיש אנשים כעת שמביעים בפומבי דאגה שזה אולי משתנה, שייתכנו בארה"ב התפרצויות של אלימות בהתאם להתפתחות האירועים. האם עלינו להיות מודאגים מכך, או שאתה חושב שדברים השתנו? ינ"ה: לא, מחובתנו לדאוג. אנו צריכים להיות ערים לשני דברים. ראשית, לא להיות היסטריים. בינתיים לא חזרנו לימי מלחמת העולם הראשונה, ומצד שני, לא להיות שאננים. הגענו מ-1917 ועד 2017 לא בעזרת ניסים משמיים, אלא פשוט בעזרת החלטות אנושיות, ואם נתחיל כעת לקבל החלטות שגויות, אנו עלולים לסגת למצב דומה ל-1917 בתוך מספר שנים. אחד הדברים שאני יודע כהיסטוריון הוא שלעולם אין להמעיט בערכה של הטיפשות האנושית. (צחוק) זהו אחד הכוחות החזקים ביותר בהיסטוריה, הטיפשות האנושית והאלימות האנושית. בני אדם עושים דברים כה מטורפים ללא סיבה ברורה, אבל מצד שני, כוח חזק אחר בהיסטוריה האנושית הינו התבונה האנושית. יש לנו משניהם גם יחד. כ"א: נמצא איתנו כאן הפסיכולוג של המוסר, ג'ונתן היידט, ונדמה לי שיש לו שאלה. ג'ונתן היידט: תודה, יובל. נראה שאתה מצדד בממשל גלובלי, אבל כשמביטים במפת העולם של ארגון השקיפות הבינלאומי, שמדרג את רמת השחיתות של מוסדות פוליטיים, רואים ים של אורות אדומים ופה ושם מעט אורות צהובים במקומות בהם יש מוסדות טובים, כך שאם יהיה לנו סוג כלשהו של שלטון גלובלי, מה גורם לך לחשוב שהוא ייראה יותר כמו בדנמרק, מאשר כמו ברוסיה או בהונדורס, והאם אין אלטרנטיבות אחרות, כפי שפעלנו בעניין גזי החממה? יש דרכים לפתור בעיות גלובליות בעזרת ממשלות לאומיות. איך ייראה בפועל ממשל גלובלי, ומדוע אתה חושב שזה יצליח? ינ"ה: אני לא יודע כיצד הוא ייראה. לאף אחד אין עדיין מודל עבורו. הסיבה העיקרית לכך שאנו זקוקים לו היא שרבים מהנושאים האלה הם מצבים של הפסד לכל הצדדים. כאשר יש לך מצב של רווח לכל, כמו במסחר, כששני הצדדים יכולים להרוויח מהסכם סחר, אז ניתן להגיע למשהו מוסכם. ללא סוג כלשהו של ממשל גלובלי, לכל ממשל לאומי יש אינטרס בכך. אבל כשהמצב הוא של הפסד לכל הצדדים כמו בשינויי האקלים, זה הרבה יותר קשה בלי סוג מסויים של סמכות עליונה, סמכות אמיתית. כעת, כיצד להגיע לכך וכיצד זה ייראה, אני לא יודע. ובוודאי שאין שום סיבה ברורה לחשוב שזה ייראה כמו בדנמרק, או שזו תהיה דמוקרטיה. קרוב לוודאי שהיא לא תהיה כזאת. אין לנו מודלים דמוקרטיים מעשיים של ממשלה גלובלית. כך שאולי זה ייראה יותר כמו בסין העתיקה מאשר כמו בדנמרק של ימינו. אבל עדיין, לאור הסכנות שלפנינו, אני חושב שחיוניותה של יכולת אמיתית כלשהי לאכוף החלטות קשות ברמה הגלובלית חשובה יותר מכל דבר אחר כמעט. כ"א: יש כאן שאלה מפייסבוק, ואז נעביר את המיקרופון לאנדרו. אז קאת הברון בפייסבוק כותבת מווייל: " כיצד יתמודדו האומות המפותחות עם מיליוני מהגרי האקלים?" ינ"ה: אני לא יודע. כ"א: זו התשובה שלך קאת. (צחוק) ינ"ה: ואינני חושב שגם הן עצמן יודעות. הן פשוט יתכחשו לבעיה, אולי. כ"א: אבל הגירה, באופן כללי, היא דוגמה לבעיות מסוג נוסף שכל אומה תתקשה לפתור בעצמה. אומה כזו או אחרת יכולה לסגור את השערים, אבל זה עלול ליצור בעיות בעתיד. ינ"ה: כן, זו דוגמה טובה נוספת, בייחוד כשהיום הרבה יותר קל להגר מאשר בימי הביניים או בזמנים עתיקים. כ"א: יובל, ישנה אמונה, ודאי בקרב אנשים המאמינים בטכנולוגיה, שהדאגות הפוליטיות מעט מוגזמות, שלמעשה למנהיגים פוליטיים אין השפעה כה רבה בעולם, ושהקובע האמיתי לגבי האנושות כיום הוא המדע, ההמצאות, החברות וגורמים רבים מעבר למנהיגים פוליטיים, ולמנהיגים בעצם קשה מאוד לעשות הרבה, כך שלמעשה אנחנו דואגים שלא לצורך כאן. ינ"ה: ראשית, חשוב להדגיש שנכון שהיכולת של מנהיגים להיטיב מוגבלת מאוד, אבל היכולת שלהם להזיק היא בלתי מוגבלת. יש כאן חוסר איזון בסיסי. עדיין אפשר ללחוץ על הכפתור ולפוצץ את כולם. היכולת הזו קיימת. אם רוצים למשל להפחית את אי-השיוויון, זה מאוד מאוד קשה. אבל להתחיל מלחמה - את זה עדיין אפשר לעשות בקלות רבה. כך שישנו חוסר איזון מובנה בשיטה הפוליטית היום שהוא מתסכל מאוד: אי אפשר להיטיב הרבה אך עדיין אפשר לגרום נזק רב. וזה הופך את המערכת הפוליטית למקור לדאגה רבה. כ"א: אז כשאתה מביט במה שקורה היום. כשאתה חובש את כובע ההיסטוריון, האם אתה רואה רגעים בהיסטוריה כשדברים התנהלו היטב ומנהיג מסוים הסיג את העולם או את ארצו לאחור? ינ"ה: יש לא מעט דוגמאות, אבל חשוב להדגיש זה לעולם לא מנהיג יחיד. מישהו הרי הציב אותו שם, ומישהו איפשר לו להמשיך להישאר שם. כך שלעולם אין זו אשמת אדם אחד ויחיד. יש אנשים רבים מאחורי כל יחיד כזה. כ"א: האם נוכל לקבל את המיקרופון כאן, בבקשה, לאנדרו? אנדרו סולומון: דיברת הרבה על הגלובלי כנגד הלאומי, אך יותר ויותר, נראה לי, מצב העולם מצוי בידי קבוצות השתייכות. אנו רואים אנשים בתוך ארצות הברית שגויסו על ידי דעא"ש . אנו רואים קבוצות נוספות שנוצרו ושחורגות מגבולות הלאומיות שלהן אך עדיין מייצגות סמכות משמעותית. כיצד משלבים אותם לתוך המערכת, וכיצד אפשר לגבש מערכת זהויות מגוונת תחת הנהגה לאומית או גלובלית? ינ"ה: ובכן, הבעיה של זהויות כה מגוונות הינה בעיה גם עבור הלאומנות. הלאומנות מאמינה בזהות יחידה, מונוליטית, וגרסה בלעדית או לפחות קיצונית יותר של לאומנות מאמינה בנאמנות בלעדית לזהות יחידה. ובשל כך, היו ללאומנות בעיות רבות עם אנשים שרצו לחלק את הזהויות שלהם בין קבוצות שונות. כך שזו לא בעיה רק עבור, נאמר, החזון הגלובלי. ואני חושב, שוב, ההיסטוריה מראה שאין צורך בהכרח לחשוב במונחים כאלו של בלעדיות. אם אתה חושב שישנה רק זהות אחת לאדם, "אני רק X, זהו, אינני יכול להיות מספר דברים, אני יכול להיות רק זה," זו תחילתה של בעיה. יש דתות ואומות שלפעמים דורשות נאמנות בלעדית, אבל זו אינה האפשרות היחידה. יש דתות ואומות רבות שמאפשרות לך להחזיק במגוון זהויות בו-זמנית. כ"א: אבל האם הסבר אחד למה שקרה בשנה החולפת שלקבוצת אנשים נמאס מכך, אם תרצה, ש"האליטה הליברלית", בהעדר מונח טוב יותר, שקועה בזהויות רבות, והם חשים, "אבל מה לגבי הזהות שלי? מתעלמים ממני כאן לחלוטין. "ואני בכלל חשבתי שאני הרוב." וזה הצית כעס רב. ינ"ה: כן, עניין הזהות הוא תמיד בעייתי, כי הזהות מתבססת תמיד על סיפורים בדויים שבמוקדם או במאוחר מתנגשים במציאות. כמעט כל הזהויות, מעבר לרמת הקהילה הבסיסית של כמה עשרות אנשים, מבוססות על סיפור בדוי. הן אינן אמיתיות. הן אינן המציאות. אלה רק סיפורים שאנשים ממציאים ומספרים זה לזה ומתחילים להאמין בהם. ולכן כל הזהויות מאוד לא יציבות. הן אינן ממשות ביולוגית. למשל, לאומנים לפעמים חושבים שהאומה היא ישות ביולוגית. שהיא עשויה מצירוף של דם ואדמה שיוצרים את האומה. אבל זה רק סיפור בדיוני. כ"א: דם ואדמה יוצרים עיסה דביקה. (צחוק) ינ"ה: אכן, והם הופכים גם את הנפש שלך לעיסה כשאתה חושב יותר מדי: "אני שילוב של דם ואדמה". אם מסתכלים מנקודת מבט ביולוגית, ברור שאף לא אחת מהאומות שקיימות כיום התקיימה לפני 5000 שנה. הומו ספייאנס הוא חיה חברתית, אין ספק, אבל במשך מיליוני שנים, הומו ספייאנס ואבותינו ההומינידים חיו בקהילות קטנות של כמה עשרות פרטים, וכולם הכירו את כולם. בעוד אומות מודרניות הן קהילות מדומות, וההרגשה היא, "אין לי מושג מי כל האנשים האלו." אני בא מאומה קטנה יחסית, ישראל, ומתוך שמונה מיליון ישראלים, את רובם מעולם לא פגשתי ואת רובם לעולם לא אפגוש. בעצם, הם קיימים כאן, בראש. כ"א: אבל בעניין הזהות, קבוצה שמרגישה זנוחה, או כזו שאיבדה את מקומות העבודה, ב"היסטוריה של המחר", אתה בעצם טוען שהקבוצה הזו מתרחבת במובן מסוים, כי מקומות העבודה של אנשים כה רבים יילקחו מהם על ידי הטכנולוגיה בדרך מסוימת עד שאנו עלולים למצוא עצמנו עם קבוצה גדולה באמת— לדעתי אתה מכנה אותה "מעמד חסרי התועלת"— ינ"ה: כן. כ"א: מעמד שבאופן מסורתי, הכלכלה רואה אותו כחסר תועלת. ינ"ה: כן. כ"א: עד כמה זו אפשרות סבירה? האם זה משהו שצריך להבהיל אותנו, והאם אנו יכולים איכשהו לטפל בכך? ינ"ה: עלינו לחשוב על כך בזהירות רבה. איש איננו יודע באמת כיצד ייראה שוק העבודה בשנת 2040, 2050. יכול להיות שיופיעו הרבה עבודות חדשות, אבל זה לא ודאי. ואפילו אם עבודות חדשות אכן יופיעו, לא בהכרח יהיה קל עבור נהג משאית מובטל בן 50, שאיבד את עבודתו לטובת כלי הרכב האוטונומיים, לא יהיה קל לנהג או נהגת משאית מובטלים יתחילו קריירה חדשה כמתכנני עולמות וירטואליים. בעבר, רואים במסלול התפתחותה של המהפכה התעשייתית, שכאשר מכונות החליפו אנשים בסוג עבודה אחד, הפתרון הגיע בדרך כלל מעבודה הדורשת מיומנות נמוכה בתחום עיסוק חדש. למשל, כשכבר לא נזקקנו לעובדים בחקלאות, אנשים עברו לעבודות תעשייתיות שדרשו מיומנות נמוכה, וכשזה נלקח יותר ויותר על ידי המכונות, אנשים עברו לעבודות שדרשו מיומנות נמוכה במגזר השירותים. אבל כשאנשים אומרים שבעתיד תהיינה עבודות חדשות, שאנשים יוכלו לעשות טוב יותר מבינה מלאכותית, שאנשים יוכלו לעשות טוב יותר מרובוטים, הם בדרך כלל מתייחסים לעבודות שדורשות מיומנות גבוהה, כמו מהנדסי תוכנה ותכנון עולמות וירטואליים. אני לא רואה כיצד קופאי או קופאית מובטלים מוולמארט יתחילו בקריירה חדשה בגיל 50 כמעצבי עולמות וירטואליים, ואני בהחלט לא רואה כיצד מיליוני עובדים מובטלים של ענף הטקסטיל מבנגלדש יוכלו לעשות זאת. הרי על מנת שיוכלו לעשות זאת עלינו להתחיל ללמד את הבנגלדשים כבר היום הנדסת תוכנה, ואנו לא עושים זאת. אז מה הם יעשו עוד 20 שנה? כ"א: עושה רושם שאתה מבליט את השאלה שמציקה לי יותר ויותר בחודשים האחרונים. זו שאלה שכמעט וקשה לשאול אותה בציבור, אבל אם יש מישהו חכם מספיק כדי לשאול אותה, זה אתה, אז אשאל אותך: למה נועדו בני האדם? ינ"ה: ככל שאנו יודעים, לשום דבר. (צחוק) ינ"ה: כלומר... אין שום דרמה קוסמית גדולה, שום תכנית קוסמית גדולה, שיש לנו בהן תפקיד, ועלינו רק לגלות מה התפקיד שלנו ולמלא אותו כמיטב יכולתנו. זה היה הסיפור של כל הדתות, האידיאולוגיות וכדומה, אבל כמדען, המיטב שאוכל לומר הוא שזו אינה אמת. אין שום מחזה אוניברסלי שיש בו תפקיד להומו ספייאנס. אז— כ"א: אני רוצה ללחוץ עליך רק לרגע, ינ"ה: בסדר. כ"א: על סמך הספר שלך. ב"ההיסטוריה של המחר", אתה נותן את אחד התיאורים המגובשים והמובנים ביותר אודות נשמה, אודות תודעה, על ה"מיומנות" המיוחדת הזו של האדם. אתה מציין שהיא שונה מאינטליגנציה, מהאינטליגנציה שאנו מכניסים למכונות, ושיש מסתורין רב סביבה. כיצד אתה יכול להיות בטוח שאין לנו כל ייעוד כשאיננו אפילו מבינים מהי הנשמה הזאת? כלומר, לפי השקפתך, האם אין סיכוי שאנו כבני-אדם נועדנו להיות היצורים בעלי-הנשמה של היקום, להיות מוקד של שמחה, אהבה ותקוה? ואולי אף נוכל לבנות מכונות שיעזרו לנו להגביר זאת, גם אם לא תהיה להן עצמן נשמה? האם זה רעיון מטורף? במידה מסוימת מצאתי את עצמי מקווה לכך כשקראתי את ספרך. ינ"ה: ובכן, אני בהחלט מאמין שהשאלה המעניינת ביותר במדע כיום היא שאלת המודעות והנפש. אנו משתפרים יותר ויותר בהבנת המוח והאינטליגנציה, אבל איננו משתפרים בהרבה בהבנת הנפש והתודעה. אנשים מרבים לבלבל בין אינטליגנציה לתודעה, במיוחד במקומות כמו עמק הסיליקון, וזה מובן כיוון שאצל בני אדם הן שלובות זו בזו. כלומר, האינטליגנציה היא עקרונית היכולת לפתור בעיות. והתודעה היא היכולת להרגיש בדברים, להרגיש עצב ושמחה ושעמום וכאב וכדומה. בהומו ספייאנס ובכל ביונקים האחרים גם כן— זה לא ייחודי לבני אדם— בכל היונקים, בציפורים ובחיות אחרות, האינטליגנציה והמודעות שלובות זו בזו. לעתים קרובות אנו פותרים בעיות על סמך הרגשה, ולכן אנו נוטים לבלבל ביניהן. אך הן שני דברים שונים. מה שקורה כעת במקומות כמו עמק הסיליקון הוא שאנו יוצרים בינה מלאכותית אבל לא תודעה מלאכותית. היתה התקדמות עצומה בבינת מחשבים ב-50 השנים האחרונות, ובדיוק אפס התקדמות בתודעת מחשב, ואין סימן לכך שמחשבים יהפכו למודעים בזמן הקרוב. אז ראשית, אם יש איזה תפקיד קוסמי למודעות, הוא לא ייחודי להומו ספייאנס. הפרות מודעות, החזירים מודעים, השימפנזים מודעים, התרנגולות מודעות, כך שאם זה הכיוון שלנו, עלינו להרחיב תחילה את אופקינו ולזכור בבירור רב שאיננו היצורים היחידים שיש להם נשמה בעולם וכשמדובר בנשמה— כשמדובר באינטליגנציה, יש סיבה טובה להאמין שאנו האינטליגנטים ביותר מכל החבורה. אבל בכל הנוגע לנשמה - לקבוע שלבני האדם יש יותר נשמה מאשר ללוויתנים, מאשר לבבונים, מאשר לחתולים - אני לא רואה שום ראיה לכך. כך שהצעד הראשון בכיוון הזה, הוא להרחיב את התפישה. והשאלה השניה, "למה זה נועד?" אני הייתי הופך את זה והייתי אומר שאני לא חושב שלנשמה יש מטרה מסוימת. לדעתי, איננו צריכים למצוא את התפקיד שלנו ביקום; הדבר החשוב הוא לשחרר את עצמנו מסבל. מה שמאפיין בריות בעלות נשמה, בניגוד לרובוטים, לאבנים, לא משנה מה, הוא שבריות בעלות נשמה סובלות, מסוגלות לסבול, ומה שהן צריכות להתמקד בו אינו מציאת מקומן באיזה מחזה קוסמי מסתורי; הן צריכות להתמקד בהבנה של מהות הסבל, מה גורם לו וכיצד להשתחרר ממנו. כ"א: אני יודע שזה נושא חשוב עבורך, וזה היה מאוד רהוט. אנחנו עומדים לקבל סופה של שאלות מהקהל כאן ואולי גם מפייסבוק, ואולי גם מספר תגובות. אז בואו נזדרז, יש אחת ממש כאן. השאירו מאחור את הידיים מורמות אם אתם רוצים את המיקרופון, ונחזור אליכם. שאלה: בעבודתך, אתה מדבר הרבה על סיפורים בדויים שאנו מקבלים כאמת, וחיים את חיינו על פיהם. כאדם שיודע זאת, כיצד זה משפיע על הסיפורים על פיהם אתה בוחר לחיות, והאם אתה מבלבל אותם עם האמת כמו כולנו? ינ"ה: אני משתדל שלא. כלומר, עבורי, אולי השאלה החשובה ביותר, הן כמדען והן כאדם, היא כיצד להבחין בין בדיה למציאות, כי המציאות קיימת. אני לא אומר שהכל הוא בדיה. אלא שלבני אדם פשוט קשה מאוד להבחין בין בדיה למציאות, זה הלך ונעשה מורכב יותר ויותר ככל שההיסטוריה התקדמה, כי הבדיות שיצרנו — אומות ואלוהים וכסף ותאגידים— הם כעת השולטים בעולם. אז אפילו לחשוב, "אה, אלו ישויות בדויות שיצרנו", זה קשה מאוד. אבל המציאות קיימת. בעיני הכי טוב... יש מספר מבחנים שעוזרים להבחין בין בדיה למציאות. הפשוט ביותר, הטוב ביותר שאוכל לומר, בקצרה, הוא מבחן הסבל. אם זה יכול לסבול - זה אמיתי. אם זה לא יכול לסבול - זה לא אמיתי. אומה לא יכולה לסבול. זה מאוד מאוד ברור. אפילו אם אומה מפסידה במלחמה ואנו אומרים, "גרמניה סבלה תבוסה במלחמת העולם הראשונה", זו מטאפורה. גרמניה לא יכולה לסבול. לגרמניה אין נפש. לגרמניה אין מודעות. גרמנים יכולים לסבול, כן, אבל לא גרמניה. באופן דומה, כשבנק פושט רגל, הבנק לא יכול לסבול. כשהדולר מאבד מערכו, הדולר אינו סובל. אנשים יכולים לסבול, בעלי חיים מסוגלים לסבול: זה אמיתי. אז הייתי מתחיל... אם רוצים באמת לראות את המציאות, אני הייתי עובר דרך שער הסבל. אם תוכל באמת להבין מהו סבל, זה ייתן בידך מפתח להבין מהי המציאות. כ"א: יש שאלה בפייסבוק שקשורה לכך, ממישהו איפשהו בעולם בשפה שאינני יכול לקרוא. ינ"ה: או, זו עברית. כ"א: עברית, הנה לך. (צחוק) אתה יכול לקרוא את השם? ינ"ה: אור לאוטרבך גורן. כ"א: תודה שכתבת אלינו. השאלה היא: האם העידן של פוסט-אמת הוא באמת עידן חדש לחלוטין, או רק עוד שיא או רגע במגמה אינסופית? ינ"ה: אישית, אני לא מתחבר לרעיון של פוסט-אמת. התגובה הבסיסית שלי כהיסטוריון היא: אם זה העידן של פוסט-אמת, מתי לעזאזל היה עידן האמת? כ"א: נכון. (צחוק) ינ"ה: בשנות ה-80, ה-50 של המאה ה-20, בימי הביניים? הרי תמיד חיינו בעידן כלשהו של פוסט-אמת כ"א: אני אחזור רגע לזה, כי אני חושב שהכוונה היא שפעם היה עולם עם פחות אמצעי תקשורת, והיתה מסורת של בדיקת עובדות. זה היה חלק מהאמנה של ארגונים אלו. לאמת היתה חשיבות. כך שאם אתה מאמין במציאות, אז מה שאתה כותב הוא מידע— היתה אמונה שמידע זה צריך להיות קשור למציאות בדרך אמיתית, ואם כתבת כותרת, זה היה ניסיון רציני וכן לשקף משהו שאכן התרחש. ואנשים לא תמיד הצליחו בכך. אבל אני חושב שהדאגה כעת היא שישנה מערכת טכנולוגית רבת עוצמה שלזמן-מה לפחות, העצימה מאוד כל דבר בלי להתייחס כלל לשאלה האם זה קשור למציאות, אלא רק לקליקים ותשומת לב, וניתן לטעון שזה היה מזיק. זו דאגה הגיונית, לא כך? ינ"ה: בוודאי. הטכנולוגיה משתנה, וכעת קל יותר להפיץ גם אמת וגם שקר ובדיה. זה פועל לשני הכיוונים. גם את האמת קל היום להפיץ מאשר אי-פעם לפני כן. אבל אינני חושב שיש משהו חדש באופן מהותי בהפצה זו של סיפורים וטעויות. אין פה דבר ש— אני לא יודע— שיוזף גבלס לא ידע אודות הרעיון של חדשות מזויפות ופוסט-אמת. ידוע שהוא אמר שאם אתה חוזר על שקר מספיק פעמים, אנשים יחשבו שהוא אמת, וככל שהשקר גדול יותר, עדיף יותר, כי אנשים לא יעלו על דעתם שמשהו כה גדול יכול להיות שקר. אני חושב שהחדשות המזויפות נמצאות איתנו כבר אלפי שנים, חשוב רק על התנ"ך. (צחוק) כ"א: אבל קיימת דאגה שחדשות מזויפות קשורות למשטרים רודניים, וכשרואים עליה בחדשות מזויפות זאת הקנרית במכרה שמעידה על הגעת זמנים חשוכים. ינ"ה: כן, השימוש המכוון בחדשות מזויפות הוא סימן מטריד. אני לא אומר שזה לא רע, אני רק אומר שזה לא חדש. כ"א: יש ענין רב בפייסבוק בנוגע לשאלה אודות ממשל גלובלי לעומת לאומנות. הנה שאלה מפיל דניס: "כיצד נגרום לאנשים, ממשלות, לוותר על כוח? "האם זה—?" למעשה הטקסט כה רב, שאיני יכול לקרוא את השאלה במלואה. אבל האם זה הכרחי? האם תידרש לשם כך מלחמה? סליחה פיל— בילגנתי את השאלה שלך, אבל אני מאשים את הטקסט כאן. ינ"ה: אופציה אחת שאנשים מדברים עליה היא שרק אסון יכול לזעזע את האנושות ולאפשר שיטה אמיתית של ממשל גלובלי. והם אומרים שלא נוכל להצליח בכך ללא קטסטרופה, אבל עלינו להתחיל ולהניח את היסודות כך שכאשר האסון יכה בנו, נוכל להגיב במהירות. אבל לאנשים לא תהיה מוטיבציה לעשות דבר שכזה לפני שאסון יתרחש. דבר נוסף שהייתי מדגיש הוא שכל מי שבאמת מעוניין בממשל גלובלי חייב תמיד להבהיר היטב שהוא לא נועד להחליף או לבטל זהויות מקומיות וקהילות, ששניהם אמורים לבוא כ— זו אמורה להיות חבילה אחת. כ"א: אני רוצה לשמוע עוד על כך, כי עצם המילים "ממשל גלובלי" הן כמעט התגלמות הרוע בעיני אנשים רבים בימין הקיצוני כיום. זה פשוט נשמע מפחיד, מבודד, מרוחק, וזה פשוט איכזב אותם. אז גלובליסטים, ממשל גלובלי— לא, לכו מכאן! ורבים רואים בבחירות את היריקה האולטימטיבית בפניו של כל מי שמאמין בכך. אז איך אנו משנים את הנרטיב כך שזה לא ייראה כה מפחיד ומרוחק? תפתח יותר את רעיון ההלימה עם זהות מקומית, קהילה מקומית. ינ"ה: אני חושב, שוב, שכדאי שנתחיל עם הממשות הביולוגית של ההומו ספייאנס, והביולוגיה אומרת לנו שני דברים אודות הומו ספייאנס שהם מאוד רלבנטיים לנושא הזה: ראשית, אנו תלויים לחלוטין במערכת האקולוגית סביבנו, וכיום אנו מדברים על מערכת גלובלית. אין מנוס מכך. ובמקביל, הביולוגיה אומרת לנו על הומו ספייאנס שאנו חיות חברתיות, אבל שאנחנו חברתיים ברמה מאוד מאוד מקומית. זו בסך הכל עובדה פשוטה על האנושות: אנחנו לא יכולים לקיים היכרות אינטימית עם יותר מכ-150 איש. הגודל של "הקבוצה הטבעית", הקהילה הטבעית של הומו ספייאנס, איננו יותר מ-150 יחידים, וכל דבר מעבר לכך מבוסס באמת על סיפורים בדויים מסוגים שונים ומוסדות גדולים, ואני חושב שאמנם נוכל למצוא דרך, שוב, בהתבסס על ההבנה הביולוגית של המין שלנו, לשזור את השניים יחד, ולהבין שהיום, במאה ה-21, אנו זקוקים הן לרמה הגלובלית והן לקהילה המקומית. והייתי מרחיק ואומר שזה מתחיל אפילו בגוף עצמו. התחושות שיש לאנשים היום של ניכור ובדידות ואי היכולת למצוא את מקומם בעולם, אני נוטה לחשוב שהבעיה המרכזית אינה קפיטליזם גלובלי. הבעיה המרכזית היא שבמהלך מאה השנים האחרונות, אנשים מתנתקים מן הגוף, מרחיקים עצמם מגופם. כצייד-לקט או אפילו כאיכר, על מנת לשרוד היית צריך להיות כל העת קשוב לגופך ולחושיך, בכל רגע ורגע. אם אתה הולך ליער לחפש פטריות, ואינך שם לב למה שאתה שומע, למה שאתה מריח, למה שאתה טועם - אתה מת. כך שעליך להיות מאוד מחובר. במאה השנים האחרונות אנשים מאבדים את היכולת שלהם להיות בקשר עם גופם ועם החושים שלהם, לשמוע, להריח, לחוש. יותר ויותר תשומת לב מופנית למסכים, למה שקורה במקום אחר, בזמן אחר. זו, אני חושב, הסיבה העמוקה לתחושות הניכור, הבדידות וכדומה, ולכן חלק מהפיתרון איננו להחזיר ליושנה איזו לאומיות המונית, אלא בין השאר להתחבר מחדש עם גופנו שלנו, אם תהיה שוב בקשר עם גופך, תרגיש הרבה יותר בבית גם בעולם. כ"א: נראה איך יתפתחו העניינים; בקרוב אולי נמצא את עצמנו שוב ביער. אנו נקבל שאלה אחת נוספת מהאולם ואחת נוספת מפייסבוק. אמה אדי-דקו: שלום. אני מגאנה, מערב אפריקה, ושאלתי היא: אני תוהה איך אתה מציג ומצדיק את הרעיון של ממשל גלובלי לארצות שבאופן היסטורי נשללו בהן זכויות האזרח בשל השפעות הגלובליזציה, וכמו כן, אם אנחנו מדברים על ממשל גלובלי, נשמע לי שזה בהחלט יגיע מרעיון מערבי מאוד, איך "גלובלי" צריך להראות. אז כיצד נציג ונצדיק את הרעיון של "גלובלי" לעומת "לאומי" מכיל לעמים בארצות כמו גאנה, ניגריה וטוגו ומדינות אחרות כאלו? ינ"ה: אתחיל ואומר שההיסטוריה אינה הוגנת בצורה קיצונית, ושעלינו להבין זאת. רבות מהארצות שסבלו הכי הרבה מ-200 שנות הגלובליזציה האחרונות של אימפריאליזם ותיעוש הן בדיוק הארצות שצפויות לסבול הכי הרבה מהגל הבא. וזה צריך להיות לכולנו ברור מאוד: אם לא יהיה לנו ממשל גלובלי, ונסבול משינויי האקלים, משיבושים טכנולוגיים, הסבל הגדול ביותר לא יהיה בארה"ב; הסבל הרב ביותר יהיה בגאנה, בסודן, בסוריה, בבנגלדש, במקומות האלה. אז אני חושב שלארצות אלו יש אפילו תמריץ גדול יותר לעשות משהו בנוגע לגל השיבושים הבא, בין אם הם אקולוגיים ובין אם הם טכנולוגיים. שוב, אם נחשוב על שיבוש טכנולוגי, אם בינה מלאכותית, מדפסות תלת מימד ורובוטים יקחו את מקומות העבודה של מיליארדי אנשים, אני דואג הרבה פחות לשוודים מאשר לאנשים בגאנה או בבנגלדש. ולכן, דווקא משום שההיסטוריה כל כך לא הוגנת ותוצאותיו של אסון לא יתחלקו באופן שווה בין כולם, כרגיל, העשירים יוכלו לחמוק מהתוצאות הגרועות ביותר של שינוי אקלים בדרכים שהעניים לא יוכלו להרשות לעצמם. כ"א: והנה שאלה נהדרת מקמרון טיילור בפייסבוק: "בסיום 'קיצור תולדות האנושות' "אמרת שאנו צריכים לשאול את השאלה, "'מה אנחנו רוצים לרצות?' "אז מה אתה חושב שעלינו לרצות לרצות?" ינ"ה: אני חושב שעלינו לרצות לרצות לדעת את האמת, ולהבין את המציאות. אנו בעיקר רוצים לשנות את המציאות כך שתתאים לרצונות שלנו, לשאיפות שלנו, ואני חושב שראשית עלינו לרצות להבין אותה. אם אתה מסתכל על המסלול ארוך הטווח של ההיסטוריה, מה שאתה רואה הוא שבמשך אלפי שנים אנו, בני האדם, משיגים שליטה על העולם סביבנו ומנסים לעצב אותו כך שיתאים לרצונותינו. השתלטנו על בעלי חיים אחרים, על נהרות, על יערות ושינינו אותם לחלוטין, תוך יצירת הרס אקולוגי וכל זה לא השביע את רצוננו. אז הצעד הבא הוא להפנות את מבטנו פנימה, ולומר, יופי, השגת השליטה של העולם שמחוצה לנו לא ממש סיפקה אותנו, אז עכשיו בואו ננסה להשתלט על העולם שבתוכנו. זה הוא הפרויקט האמיתי הגדול הבא של המדע, הטכנולוגיה והתעשייה במאה ה-21, לנסות ולהשיג שליטה על העולם בתוכנו, ללמוד כיצד לתכנן ולייצר גופים, מוחות ונפשות. אלו קרוב לוודאי יהיו המוצרים העיקריים של כלכלת המאה ה-21. כשאנשים חושבים על העתיד, הם חושבים פעמים רבות כך: "אני רוצה להשיג שליטה על גופי ומוחי." ולדעתי זה מסוכן מאוד. אם למדנו משהו מההיסטוריה שלנו, הרי זה שנכון, אנו משיגים את הכוח לנהל, אבל בגלל שלא הבנו לאשורה את מורכבותה של המערכת האקולוגית, אנו כיום עומדים בפני קריסה אקולוגית. ואם ננסה כעת להנדס מחדש את העולם שבתוכנו מבלי באמת להבין אותו, במיוחד מבלי להבין את המורכבות של המערכת הנפשית, אנו עלולים לגרום לסוג של אסון אקולוגי פנימי, ונעמוד בפני קריסה נפשית בתוכנו. כ"א: צירוף כל החלקים האלה יחד— המצב הפוליטי הנוכחי, הטכנולוגיה העתידית, דאגות כמו אלו שתיארת— נראה כאילו לך עצמך יש ראיה קודרת למדי כשאתה חושב על העתיד. אתה מודאג למדי לגביו. האם זה נכון? ואם יש סיבה אחת לתקווה, כיצד היית מציג אותה? ינ"ה: אני מתמקד באפשרויות המסוכנות ביותר, חלקית, כי זו עבודתי ואחריותי כהיסטוריון או כמבקר חברתי. התעשיה הרי מתמקדת בעיקר בהיבטים החיוביים, כך שמוטל על ההיסטוריונים, הפילוסופים והסוציולוגים להדגיש את הפוטנציאל המסוכן יותר של כל הטכנולוגיות החדשות האלו. אינני חושב שדבר מכל זה הוא בלתי נמנע. הטכנולוגיה לעולם איננה דטרמיניסטית. אפשר להשתמש באותה טכנולוגיה כדי ליצור כל מיני סוגים של חברה. אם נסתכל במאה ה-20, הטכנולוגיות של המהפכה התעשייתית, הרכבות, החשמל וכל זה יכלו לשמש ליצירת רודנות קומוניסטית, שלטון פאשיסטי, או דמוקרטיה ליברלית. הרכבות לא אמרו לך מה לעשות בהן. כך גם כיום: הבינה המלאכותית ההנדסה הביולוגית וכו'— כל אלה אינם קובעים מראש אפילו תוצאה אחת. האנושות יכולה להיענות לאתגר, והדוגמה הטובה ביותר שיש לנו בה האנושות נענתה לאתגר של טכנולוגיה חדשה הוא הנשק הגרעיני. בסוף שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, רבים היו משוכנעים שבמוקדם או במאוחר המלחמה הקרה תסתיים בקטסטרופה גרעינית, שתחריב את התרבות האנושית. וזה לא קרה. למעשה, הנשק הגרעיני הניע אנשים מכל העולם לשנות את הדרך בה הם מנהלים את הפוליטיקה הבינלאומית כדי להפחית את האלימות. ומדינות רבות הוציאו את המלחמה מארגז הכלים הפוליטי שלהם. הן לא ניסו עוד להשיג את האינטרסים שלהן באמצעות לוחמה. לא כל המדינות, אבל מדינות רבות עשו זאת. וזו אולי הסיבה החשובה ביותר מדוע האלימות הבינלאומית פחתה באופן דרמטי מאז 1945, והיום, כפי שאמרתי, יותר אנשים מתאבדים מאשר אלה שנהרגים במלחמה. אז זה, לדעתי, נותן לנו דוגמה טובה לכך שאפילו לנוכח הטכנולוגיה המפחידה ביותר, האדם יכול להיענות לאתגר ולהפיק תועלת כלשהי. הבעיה היא שיש לנו מרווח טעות קטן מאוד. אם לא נעשה זאת כמו שצריך, ייתכן שלא תהיה לנו הזדמנות שניה לנסות שוב. כ"א: זהו טיעון רב-עוצמה ונראה לי שאיתו נסיים את הדיון. לפני שנסיים, אני רק רוצה לומר דבר אחד לאנשים כאן ולקהילה הגלובלית של TED שצופה במקוון, לכל מי שצופה ברשת: עיזרו לנו עם הדיאלוגים האלו. אם אתם מאמינים, כמונו, שעלינו למצוא שיח מסוג אחר, כעת יותר מתמיד, עיזרו לנו לעשות זאת. צרו קשר עם אנשים אחרים, נסו לשוחח עם אנשים שאינכם מסכימים איתם, הבינו אותם, צרפו את החלקים יחד, ועיזרו לנו למצוא דרכים לקדם את השיחות האלה כך שנוכל לתרום תרומה אמיתית למה שקורה כיום בעולם. אני חושב שכולם מרגישים ערניים יותר, מודאגים יותר, מעורבים יותר בפוליטיקה הנוכחית. ההימור אכן נראה גבוה למדי, אז עיזרו לנו להגיב בתבונה, בדרך נבונה. יובל הררי, תודה לך. (מחיאות כפיים)