דניאל כהנמן
4,317,384 views • 20:06

כולם מדברים על אושר כיום. ביקשתי ממישהו לספור את כמות הספרים עם "אושר" בכותרת שפורסמו בחמש השנים האחרונות והוא הפסיק אחרי 40, והיו עוד הרבה. ישנה התעניינות עצומה באושר בקרב חוקרים. יש הרבה מאמני אושר. כולם רוצים להפוך אנשים למאושרים יותר. אבל למרות כל מבול הפעילות הזה, ישנן כמה מלכודות קוגניטיביות שמקשות מאוד לחשוב בהיגיון על אושר.

והרצאתי היום תהיה בעיקר על המלכודות האלו. זה חל על אנשים רגילים שחושבים על האושר שלהם, וגם על חוקרים שחושבים על אושר, כי מסתבר שאנחנו מתוסבכים בדיוק כמו כולם. המלכודת הראשונה היא אי-הרצון להודות במורכבות. מסתבר שהמילה "אושר" כבר אינה שימושית יותר, כי מקשרים אותה ליותר מדי דברים שונים. לדעתי, צריך להגביל אותה למשמעות אחת, אבל באופן כללי נצטרך לוותר על הרעיון ולאמץ תפיסה מורכבת יותר לגבי מהי רווחה. המלכודת השנייה היא הבלבול בין חוויה לבין זיכרון. זה ההבדל בין להיות מאושר בחייך לבין להיות מאושר לגבי חייך או מאושר מחייך. ואלו שני מושגים מאוד שונים, ושניהם נדחסים לתוך המושג אושר. והמלכודת השלישית היא אשליית ההתמקדות, וזאת העובדה המצערת שאנו לא יכולים לחשוב על גורם המשפיע על רווחה מבלי לעוות את חשיבותו. זו באמת מלכודת מחשבתית. אין שום דרך לתפוס אותו בצורה נכונה.

אתחיל בדוגמא שמישהו סיפר בסיום אחת ההרצאות שלי. וזה הסיפור: הוא סיפר שהקשיב לסימפוניה וזו היתה פשוט מוזיקה נפלאה וממש בסוף ההקלטה, היה צליל חריקה נורא. ואז הוא הוסיף, די בהתרגשות, שזה הרס את כל החוויה. אבל זה לא. מה שזה הרס זה את הזיכרונות מהחוויה. הוא חווה את החוויה. הוא חווה 20 דקות של מוזיקה נהדרת. והם נמחקו לחלוטין, כי הוא נשאר עם זיכרון, הזיכרון נהרס, והזיכרון זה כל מה שהוא זכה לשמור.

מה שזה אומר לנו, זה שאפשר לחשוב עלינו ועל אחרים במונחים של שני "אני". ישנו האני-החווה, אשר חי בהווה ומכיר את ההווה, ומסוגל לחיות שוב את העבר, אך ביסודו של דבר יש לו רק את ההווה. זה האני החווה שאליו פונה הרופא — מכירים, כשהרופא שואל, "זה כואב עכשיו כשאני נוגע כאן?" ויש האני-הזוכר, והאני-הזוכר הוא האחד שמתעד, ושומר את סיפור חיינו, והוא האחד שהרופא פונה אליו בשאלה, "איך הרגשת לאחרונה?" או "איך היה הטיול שלך לאלבניה?". אלו שתי ישויות שונות מאוד, האני-החווה והאני-הזוכר ולהתבלבל ביניהם זה חלק מהסיבוך שבמושג "אושר".

עכשיו, האני הזוכר הוא מספר סיפורים. וזה מתחיל מתגובה בסיסית של הזכרונות שלנו, זה מתחיל מיידית. אנחנו מספרים סיפורים לא רק כשאנחנו רוצים לעשות זאת, הזיכרון שלנו מספר לנו סיפורים, כלומר, מה שאנו מצליחים לשמור מהחוויות שלנו הוא סיפור. ואתחיל בדוגמא. זהו מחקר ישן. אלו מטופלים אמיתיים העוברים טיפול כואב. לא אכנס לפרטים. כיום זה כבר לא כואב, אך זה היה כואב כשהמחקר בוצע בשנות ה-90. הם נתבקשו לדווח על הכאב שלהם כל 60 שניות. והנה שני מטופלים. אלו הרשומות שלהם. ואשאל, "מי מהם סבל יותר?" וזאת שאלה קלה מאוד. בבירור, מטופל B סבל יותר. הקולונוסקופיה שלו הייתה ארוכה יותר, ועל כל דקה של כאב שחש מטופל A למטופל B היה יותר.

אך עכשיו יש שאלה אחרת: "כמה חשבו המטופלים הללו שהם סבלו?" והנה הפתעה: ההפתעה היא שלמטופל A היה זיכרון הרבה יותר גרוע של הקולונוסקופיה מאשר למטופל B. הסיפורים של הקולונוסקופיות היו שונים, ומשום שלסיום הסיפור יש השפעה קריטית — ואף אחד מהסיפורים האלו לא מעורר השראה — אך אחד מהם הוא נבדל ... (צחוק) אך אחד מהם הוא בבירור גרוע יותר מהאחר. והגרוע יותר הוא זה שהכאב בו היה בשיאו בסוף. זה סיפור רע. איך אנו יודעים זאת? כי שאלנו אותם אחרי הקולוסקופיה, ומאוחר יותר, "כמה גרוע היה כל הטיפול, בסה"כ?" וזה היה הרבה יותר גרוע ל-A מאשר ל-B, בזיכרונם.

זהו קונפליקט ישיר בין האני החווה לאני הזוכר. מנקודת המבט של האני החווה, בבירור, ל-B היה יותר גרוע. עכשיו, מה שאפשר לעשות עם מטופל A, ואנו למעשה ביצענו ניסויים קליניים, וזה נעשה, וזה עובד, אפשר להאריך את הקולונוסקופיה של מטופל A על ידי השארה של הצינור מבלי תזוזה. זה יגרום למטופל לסבול, אך רק מעט והרבה פחות מאשר קודם. ואם עושים זאת למשך מספר דקות, האני החווה של מטופל A סובל יותר, והאני הזוכר של מטופל A מרוצה יותר, בגלל שעכשיו הענקנו למטופל A סיפור יותר טוב לגבי החוויה שלו. מה מגדיר סיפור? וזה נכון לסיפורים שהזיכרון מעביר לנו, וזה נכון גם לגבי הסיפורים שאנחנו ממציאים. מה שמגדיר סיפור הם שינויים, רגעיים משמעותיים וסיומות. סיומות הן מאוד, מאוד חשובות ובמקרה הזה, הסיומת שלטה.

האני החווה חי את חייו ברציפות. יש לו רגעים של חוויות, אחד אחרי השני. ותשאלו: מה קורה לרגעים הללו? והתשובה היא באמת פשוטה. הם נעלמים לעד. רוב הרגעים בחיינו — וחישבתי — משך ההווה הפסיכולוגי נחשב לשלוש שניות. מה שאומר, שבחיים, יש בערך 600 מיליון כאלה. בחודש, יש בערך 600,000. רובם לא משאירים סימן. מרובם, האני הזוכר מתעלם לחלוטין. ועדיין, איכשהו אנחנו מקבלים את התחושה שהם אמורים להיחשב, שמה שקורה במשך הרגעים האלה של החוויות הוא חיינו. זה המשאב המוגבל שאנו מבזבזים כל עוד אנו על כדור הארץ. ואיך לבזבז אותו, נראה רלוונטי, אך לא זה הסיפור שהאני הזוכר שומר בשבילנו.

אז יש לנו את האני הזוכר ואת האני החווה, והם באמת שונים לגמרי. ההבדל הגדול ביותר ביניהם הוא ההתיחסות לזמן. מנקודת המבט של האני החווה, אם יש לך חופשה, והשבוע השני הוא טוב בדיוק כמו הראשון, אז חופשה בת שבועיים טובה פי שניים מחופשה בת שבוע. אך לא כך עובד האני הזוכר. לאני הזוכר, חופשה בת שבועיים היא בקושי טובה יותר מחופשה בת שבוע כי לא נוספו זכרונות חדשים. לא שיניתם את הסיפור. ובדרך הזאת, זמן הוא בעצם המשתנה הקריטי המבדיל בין האני הזוכר לבין האני החווה. למשך הזמן יש השפעה מזערית על הסיפור.

עכשיו, האני הזוכר לא רק זוכר ומספר סיפורים. הוא בעצם זה שמקבל החלטות. כי אם יש מטופל שעשה, נגיד, שתי קולונוסקופיות עם שני מנתחים שונים ומחליט במי מהם לבחור, אז זה שייבחר הוא זה שנושא זיכרון פחות רע, וזה המנתח אשר ייבחר. לאני החווה אין שום חלק בהחלטה הזו. אנחנו בעצם לא בוחרים בין חוויות. אנחנו בוחרים בין זיכרונות של חוויות. ואפילו כשאנו חושבים על העתיד, אנחנו בד"כ לא חושבים על העתיד כחוויות. אנו חושבים על העתיד כעל זיכרונות צפויים. ובעקרון אפשר לראות את זה, כעריצות של האני הזוכר, ואפשר לדמיין את האני הזוכר גורר את האני החווה דרך חוויות שהאני החווה לא צריך.

יש לי תחושה שכשאנחנו יוצאים לחופשות זה בד"כ המצב, אנחנו יוצאים לחופשות, במידה רבה, בשירות של האני הזוכר שלנו. ולדעתי, קשה להצדיק את זה. כלומר, עד כמה אנו צורכים את הזיכרונות שלנו? זהו אחד ההסברים שניתנים לדומיננטיות של האני הזוכר. וכשאני חושב על זה, אני חושב על חופשה באנטרטיקה לפני כמה שנים, שבהחלט הייתה החופשה הטובה ביותר שהייתה לי, ואני חושב עליה לעיתים קרובות יחסית, יחסית לחופשות אחרות. וכנראה שצרכתי את הזכרונות שלי מהטיול בן שלושת השבועות הזה, למשך בערך 25 דקות בארבע השנים האחרונות. עכשיו, אם הייתי פותח את התיקייה עם 600 התמונות שבתוכה, הייתי מבלה שעה נוספת. עכשיו, זו חופשה של שלושה שבועות, וזה לכל היותר שעה וחצי של צריכה. נראה שיש חוסר התאמה. אולי אני יוצא דופן בכך שאני צורך מעט זיכרונות, אבל אפילו אם תצרכו יותר, יש שאלה אמיתית: למה אנו נותנים כל כך הרבה משקל לזיכרון יחסית למשקל שאנו נותנים לחוויות?

אז אני רוצה שתעשו ניסוי מחשבתי. דמיינו שבחופשה הבאה שלכם אתם יודעים שבסוף החופשה כל התמונות שלכם תהרסנה, ותקבלו סם שיכחה כך שלא תזכרו דבר. עכשיו, האם תבחרו באותה חופשה? (צחוק) ואם תבחרו בחופשה אחרת, יש עימות בין שני האני שלכם, ואתם צריכים לחשוב על איך לפסוק בעימות הזה, וזה בעצם בכלל לא ברור, כי אם תחשבו במונחים של זמן, אז יש תשובה אחת. ואם חושבים במונחים של זיכרונות, אתם עלולים לקבל תשובה אחרת. הדרך בה אנו בוחרים חופשה, היא בעיה שמתמודדים איתה בבחירה בין שני האני.

עכשיו, שני האני מביאים שני סוגים של אושר. יש באמת שני מושגים של אושר שאנו יכולים להחיל, אחד לכל אני. אפשר לשאול: כמה מאושר הוא האני החווה? ואפשר לשאול: כמה מאושרים הם הרגעים בחיי האני החווה? וכולם — אושר מרגעים הוא תהליך מסובך למדי. מהם הרגשות שאותם ניתן למדוד? ודרך אגב, עכשיו אנו יכולים לקבל מושג די טוב על האושר של האני החווה לאורך זמן. אבל אם שואלים לגבי האושר של האני הזוכר, זה דבר שונה לחלוטין. זו אינה שאלה על כמה אשה חיה באושר. אלא על כמה מרוצה או מסופקת האשה כשהיא חושבת על חייה. מושג שונה לחלוטין. כל מי שלא מבחין בין מושגים אלו, הולך להתבלבל בחקר האושר, ואני שייך לקבוצה זו של חוקרים שמתבלבלים בחקר האושר כבר הרבה זמן, בדיוק בצורה זו.

ההבחנה בין האושר של האני החווה לסיפוק של האני הזוכר זוהתה בשנים האחרונות, ועכשיו מנסים למדוד את השניים בנפרד. לארגון גאלופ יש סקר עולמי על יותר מחצי מיליון איש שנשאלו מה הם חושבים על חייהם ועל החוויות שלהם. והיו מאמצים אחרים על-פי קוי-פעולה אלו. כך שבשנים האחרונות, התחלנו ללמוד על האושר של שני האני. ואני סבור שהמסר המרכזי שלמדנו, הוא שהם מאוד שונים. אפשר לדעת עד כמה מישהו מרוצה מהחיים, וזה באמת לא אומר לנו הרבה לגבי כמה הוא חי את חייו באושר, וההיפך. רק כדי לתת לכם מושג לעוצמת הקשר, המתאם הוא בערך 0.5. וזה אומר שאם תפגשו מישהו, ונאמר לכם שאבא שלו בגובה של מטר תשעים, כמה תדעו על הגובה שלו? אתם תדעו משהו על הגובה שלו, אך קיים הרבה חוסר וודאות. אותה רמה של חוסר ודאות קיימת אם אומר לכם שאדם דירג את חייו 8 מתוך 10, יש הרבה חוסר וודאות לגבי רמת האושר שלו עם האני החווה. אז המתאם הוא נמוך.

אנחנו יודעים משהו לגבי מה משפיע על סיפוק האני המאושר. אנחנו יודעים שכסף הוא מאוד חשוב, יעדים הם מאוד חשובים. אנחנו יודעים שאושר קשור לשביעות רצון מהאנשים שאנו אוהבים, לשהייה במחיצת אנשים שאנו אוהבים. יש תענוגות אחרים, אבל זה החשוב. אז אם אתם רוצים למקסם את האושר של שני האני, אתם הולכים לסיים בכךתצטרכו לעשות דברים שונים לחלוטין. השורה התחתונה היא שאנחנו באמת לא צריכים לחשוב על אושר כעל תחליף לרווחה. זה מושג שונה לחלוטין.

עכשיו, בקצרה, סיבה נוספת שאנו לא יכולים לחשוב בהיגיון על אושר היא שאנחנו קשובים לדברים שונים כשאנו חושבים על החיים, וכשאנו חיים. אז אם תשאלו עד כמה מאושרים האנשים בקליפורניה, לא תקבלו את התשובה הנכונה. כשאתם שואלים את השאלה הזאת, נדמה לכם שאנשים בטוח יותר מאושרים בקליפורניה, אם, נגיד, אתם חיים באוהיו. (צחוק) ומה שקורה הוא שכשאתם חושבים על לגור בקליפורניה, אתם חושבים על הניגוד בין קליפורניה למקומות אחרים, והניגוד הזה, נגיד, קיים באקלים. מסתבר שאקלים הוא לא מאוד חשוב לאני החווה והוא אפילו לא מאוד חשוב לאני החושב אשר מחליט כמה מאושרים הם אנשים. אך עכשיו, בגלל שהאני החושב הוא המחליט, אתם עלולים — חלקכם — לעבור לקליפורניה. וזה די מעניין לעקוב אחר אנשים שעוברים לקליפורניה בתקווה לאושר. ובכן, האני החווה שלהם לא הולך להיות מאושר יותר. אנו יודעים זאת. אך דבר אחד כן יקרה. הם יחשבו שהם מאושרים יותר, כי כשהם יחשבו על זה, הם ייזכרו כמה נורא היה מזג-האויר באוהיו. והם ירגישו שהם קיבלו את ההחלטה הנכונה.

זה מאוד קשה לחשוב בהיגיון על רווחה, ואני מקווה שנתתי לכם תחושה עד כמה זה קשה.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)

כריס אנדרסון: תודה לך. יש לי שאלה אליך. תודה רבה לך. כששוחחנו בטלפון לפני כמה שבועות, סיפרת לי שקיבלתם תוצאות מעניינות בסקר של גאלופ. האם אתה יכול לספר על כך, מאחר ונשארו לך כמה רגעים?

דניאל כהנמן: בטח. אני חושב שהתוצאה המעניינת ביותר שמצאנו בסקר של גאלופ היא מספר, שלחלוטין לא ציפינו לקבל. מצאנו שביחס לאושר של האני החווה. כשאנו מסתכלים על איך תחושות קשורות להכנסה. הסתבר שמתחת להכנסה של 60,000 דולר לשנה, לאמריקאים, וזה מדגם גדול של אמריקאים, כ-600,000, אז זה מדגם מייצג גדול, מתחת להכנסה של 600,000 דולר בשנה...

כריס: 60,000.

דניאל: 60,000. (צחוק) מתחת ל 60,000 דולר בשנה, אנשים לא מאושרים, וככל שהם עניים יותר, כך הם פחות מאושרים. מעל 60,000, אנחנו מקבלים קו ישר לחלוטין. לעיתים נדירות אני רואה קווים כל כך ישרים. בבירור, מה שקורה הוא שכסף לא קונה לך אושר חווייתי, אך מחסור בכסף בהחלט קונה לך אומללות, ואפשר למדוד את האומללות הזו מאוד בבירור. במושגים של האני השני, האני הזוכר, מתקבל סיפור שונה. ככל שתרוויח יותר כסף כך תהיה יותר מסופק. זה לא עובד עם רגשות.

כריס: אבל דני, כל המאמץ האמריקאי הוא על חיים, חירות, ורדיפה אחר אושר. אם אנשים יקחו ברצינות את הגילוי הזה, נראה שזה ישנה לחלוטין את כל מה שאנו מאמינים בו, לדוגמא, מדיניות מיסוי וכן הלאה. האם יש סיכוי שפוליטיקאים, שהמדינה באופן כללי, תיקח את הגילוי הזה ברצינות ותנהל מדיניות ציבורית שמבוססת על זה?

דניאל: אני חושב שיש הכרה בחשיבות של חקר האושר במדיניות ציבורית. ההכרה הולכת להיות איטית בארצות הברית, אין ספק לגבי זה, אבל בבריטניה זה קורה, ובמדינות אחרות זה קורה. אנשים מבינים שהם צריכים לחשוב על אושר כשהם חושבים על מדיניות ציבורית. זה הולך לקחת קצת זמן, ואנשים הולכים להתווכח אם הם רוצים לחקור אושר חוויתי, או אם הם רוצים לחקור שביעות רצון בחיים, אז אנו צריכים לקיים את הדיון הזה בקרוב. הדרכים להגביר אושר שונות מאוד, ותלויות בדרך בה חושבים, ואם חושבים על האני הזוכר או שחושבים על האני החווה. לדעתי, זה ישפיע על מדיניות בשנים הבאות. בארצות הברית, נעשים מאמצים למדוד את האושר החוויתי של האוכלוסיה. זה הולך להיות, אני חושב, בעשור או שניים הקרובים, חלק מהסטטיסטיקה הלאומית.

כריס: נראה לי, שהנושא הזה יהיה, או לפחות צריך להיות, הדיון הציבורי המעניין ביותר שצריך לעקוב אחריו בשנים הבאות. תודה רבה על המצאת הכלכלה ההתנהגותית. תודה רבה דניאל כהנמן.