סלמן קאהן
4,230,592 views • 10:49

אדבר היום על שני רעיונות שלפחות על סמך התצפיות שלי באקדמיית קאהן, הם בעלי חשיבות אדירה, ומהווים נקודות מפתח בתהליך הלמידה. והרעיונות הם שליטה בחומר ודפוס חשיבה.

ראיתי את זה עוד קודם לכן, כשעבדתי עם בני הדודים שלי. רבים מהם התקשו תחילה עם מתמטיקה, כי הצטברו להם הרבה פערים בתהליך הלמידה. ומשום כך, בשלב מסוים הם נכנסו לשיעור אלגברה ואולי הידע שלהם בקדם-אלגברה היה קצת רופף, ולכן הם חשבו שאין להם את גן המתמטיקה. או שהם נכנסו לשיעור חדו"א, והידע שלהם באלגברה היה קצת רופף. ראיתי את זה בימים הראשונים, כשהעליתי חלק מהסרטונים האלה ליו-טיוב, והבנתי שאנשים שאינם בני הדודים שלי צופים בהם.

(צחוק)

תחילה קיבלתי תגובות פשוטות של תודה. חשבתי שזה בעל משמעות. אני לא יודע כמה זמן אתם מבלים ביו-טיוב. רוב ההערות אינן "תודה רבה".

(צחוק)

הן קצת יותר חריפות. אבל אז ההערות הפכו לרציניות יותר, תלמיד אחר תלמיד החלו לספר שמגיל צעיר הם לא אהבו מתמטיקה. זה נהיה קשה יותר כשהם הגיעו לנושאים מתקדמים יותר במתמטיקה. כשהם הגיעו לאלגברה, היו להם כ"כ הרבה פערים בידע, שהם לא יכלו להתמודד עם זה. והם חשבו שאין להם את גֵן המתמטיקה. אבל כשהם התבגרו קצת, הם לקחו יוזמה, והחליטו לעשות מעשה. הם מצאו מקורות כמו אקדמיית קאהן והם הצליחו למלא את הפערים האלה, ולהפגין שליטה בחומר, וזה שינה אצלם את דפוס החשיבה, שיכולת מתמטית אינה נתון מקובע, ושהם כן מסוגלים ללמוד מתמטיקה.

ובאופן דומה, כך משיגים שליטה בנושאים רבים נוספים בחיים. זו הדרך בה הייתם לומדים אמנות לחימה. באמנות לחימה הייתם מתאמנים בכישורים של חגורה לבנה, ככל שנדרש, ורק כשהייתם שולטים בהם, הייתם עוברים לחגורה צהובה. זו הדרך בה לומדים לנגן: מתאמנים על יצירה בסיסית שוב ושוב, ורק אחרי ששולטים בה, ממשיכים ליצירה מתקדמת יותר.

אבל עלינו לציין שזו אינה הדרך המסורתית על פיה בנוי מודל אקדמי, המודל האקדמי שרובנו התחנכנו על פיו. במודל אקדמי מסורתי, מקבצים תלמידים יחד, בד"כ לפי גיל, ובשלב חטיבת הביניים, לפי גיל ולפי יכולת נתפסת, ודוחפים אותם יחד באותו הקצב. ומה שקורה בד"כ, נניח שאנחנו בחט"ב בשיעור קדם-אלגברה, והנושא הוא חזקות, המורה יעביר הרצאה על חזקות, ואז נלך הביתה, נכין שיעורים. למחרת בבוקר, נעבור על שיעורי הבית, ואז עוד הרצאה, ש"ב, הרצאה, ש"ב. זה ימשיך בערך 2-3 שבועות, ואז יהיה לנו מבחן. ובמבחן הזה אני אולי אקבל 75%, אתה אולי תקבל 90%, את אולי תקבלי 95%. ולמרות שהמבחן זיהה פערים בידע שלנו, אני לא ידעתי 25% מהחומר. אפילו התלמידה המצטיינת, מה היו 5% שהיא לא ידעה?

למרות שזיהינו את הפערים הללו, כל הכיתה תמשיך הלאה לנושא הבא, כנראה לנושא מתקדם יותר המבוסס על הפערים הללו, אולי לוגריתמים, אולי חזקות שליליות. והתהליך הזה נמשך, ומיד אתם מבינים עד כמה זה מוזר. אני לא ידעתי 25% מהחומר הבסיסי יותר, ועכשיו דוחפים אותי לחומר המתקדם יותר. וזה יימשך חודשים, שנים, עד שבנקודה מסויימת, אולי אהיה בשיעור אלגברה, או טריגונומטריה, ואתקל במבוי סתום. וזה לא משום שאלגברה קשה במהותה, או כי התלמיד לא חכם. זה משום שאני רואה משוואה שיש בה חזקות, וה-30% שלא ידעתי צפים על פני השטח. ואז אני מתחיל להתנתק.

וכדי להעריך עד כמה זה אבסורדי, דמיינו אם כך היינו עושים דברים אחרים בחיינו. למשל, בניית בית.

(צחוק)

אז אנחנו מביאים את הקבלן ואומרים, "אמרו לנו שיש לנו שבועיים לבניית היסודות. ״עשה כמיטב יכולתך."

(צחוק)

אז הם עושים כמיטב יכולתם. אולי יורד גשם. אולי חלק מהחומרים לא מגיעים. ולאחר שבועיים מגיע המפקח, מסתכל סביב, ואומר: "אוקיי, הבטון עדיין רטוב שם, "החלק הזה עוד לא גמור... "אני נותן לזה 80%."

(צחוק)

אתם אומרים: "יופי, זה ציון טוב. בוא נבנה את הקומה הראשונה."

(צחוק)

וחוזר חלילה. יש לנו שבועיים, עשו מה שאתם יכולים, המפקח מגיע, זה 75%. יופי, זה ציון כמעט טוב. קומה שנייה, קומה שלישית, ופתאום, בזמן שאתם בונים את הקומה השלישית, המבנה כולו מתמוטט. ואם התגובה שלכם דומה לזו של אנשים רבים במערכת החינוך, או אנשים בכלל, תאמרו: "אולי היה לנו קבלן גרוע", או "אולי היינו צריכים פיקוח טוב יותר או תדיר יותר". אבל מה שבאמת מקולקל, זה התהליך. אנחנו מגבילים באופן מלאכותי את הזמן העומד לרשותנו, ובכך יוצרים שונות בתוצאה, וטרחנו לבדוק ולזהות את הפערים הללו, אבל אז בנינו ישר על גבם.

אז הרעיון של למידה לשם שליטה בחומר הוא לעשות את ההפך הגמור. במקום לקבוע באופן מלאכותי, את מועד ומשך הלמידה, ובעצם ליצור שונות בתוצאה, מצויין, טוב מאוד, טוב, כמעט טוב, מספיק - לעשות זאת בדרך ההפוכה. מה שמשתנה הוא המועד ומשך הלמידה, התלמיד צריך לעבוד על משהו, ומה שמקובע זה שהוא באמת יגיע למצב של שליטה בחומר.

וחשוב להכיר בכך שזה לא רק ישפר את למידת נושא החזקות אצל התלמיד, אלא גם יחזק את דפוס החשיבה הנכון. זה גורם לתלמידים להבין שאם לא עניתם נכונה על 20% מהחומר, זה לא אומר שהציון "כמעט טוב" מוטמע בדנ"א שלכם. זה אומר שאתם צריכים להמשיך ולעבוד על זה. אתם צריכים יכולת התמדה ורוח לחימה. אתם צריכים לקחת אחריות על הלמידה שלכם.

עכשיו, ספקנים רבים יכולים לומר: כל זה טוב ויפה, באופן פילוסופי, כל הרעיון של למידה לשם שליטה בחומר, והחיבור שלו לדפוס החשיבה, תלמידים שלוקחים אחריות על הלמידה שלהם. זה מאוד הגיוני, אבל זה לא נשמע פרקטי. כדי לעשות זאת, כל תלמיד יצטרך להיות במסלול משלו. זה מצריך התאמה אישית, תצטרכו מורים פרטיים ודפי עבודה לכל תלמיד. ואלה אינם רעיונות חדשים – היו ניסויים בווינטקה, אילינוי, לפני 100 שנה, בהם ניסו ללמד לשם שליטה בחומר, וראו תוצאות מצויינות, אבל הם אמרו שזה לא יעבוד בקנה מידה גדול, כי זה קשה מבחינה לוגיסטית. המורה צריכה לתת דפי עבודה שונים לכל תלמיד, לתת הערכות לפי דרישה.

אבל היום, אי אפשר לומר שזה לא מעשי. יש לנו את הכלים לעשות זאת. תלמידים רואים הסבר בזמן ובקצב שלהם? יש לכך סרטון זמין. הם צריכים להתאמן, זקוקים למשוב? יש תרגילים אדפטיביים זמינים לתלמידים.

וכשזה קורה, כל מיני דברים יפים קורים. אחד, התלמידים יכולים באמת לשלוט בחומר, אבל הם גם בונים דפוס מחשבה של צמיחה, הם בונים יכולת התמדה ורוח לחימה, הם לוקחים אחריות על הלמידה שלהם. וכל מיני דברים יפים יכולים להתחיל לקרות בכיתה. במקום שהדגש בכיתה יהיה על ההרצאה, התלמידים יכולים לתקשר זה עם זה. הם יכולים להגיע לרמת שליטה טובה יותר בחומר. הם יכולים לערוך סימולציות, דיאלוג סוקרטי.

כדי להעריך את הנושא, ואת הטרגדיה שקוראת פה עם פוטנציאל מבוזבז, אציג לכם ניסוי מחשבתי קטן. אם נלך אחורה 400 שנה למערב אירופה, שכבר באותה תקופה היה אחד האיזורים הכי אורייניים בעולם, נראה שכ-15% מהאוכלוסיה ידעו לקרוא. ואני משער שאם הייתם שואלים אדם שאינו יודע לקרוא, למשל אחד מאנשי הכמורה, "איזה אחוז מהאוכלוסיה, לדעתך, מסוגל ללמוד לקרוא"? הם היו אומרים, "ובכן, עם מערכת חינוך מצויינת, "אולי 20 או 30 אחוזים". אבל אם נריץ קדימה להיום, אנחנו יודעים שהניבוי הזה הוא מאוד פסימי, שקרוב ל-100% מהאוכלוסיה מסוגלים ללמוד לקרוא. אבל אם אשאל אתכם שאלה דומה: "איזה אחוז מהאוכלוסיה, לדעתכם, "מסוגל באמת לשלוט בחדו"א, "או להבין כימיה אורגנית, "או לתרום לחקר הסרטן?״ רבים מכם אולי יאמרו, "ובכן, עם מערכת חינוך מצויינת, "אולי 20 או 30 אחוז".

אבל אולי ההערכה הזו מבוססת על הניסיון שלכם במסגרת בה לא לומדים לשם שליטה בחומר, ניסיון אישי שלכם, או צפייה באחרים, במצב בו אתם נדחפים בקצב נתון מכיתה לכיתה, וצוברים את כל הפערים האלה? אפילו כשאתם יודעים 95%, מה היו חמשת האחוזים שפספסתם? וזה הולך ומצטבר œ– אתם מגיעים לשיעור מתקדם, ולפתע מגיעים למבוי סתום ואומרים, "לא נועדתי להיות חוקרת סרטן, "לא נועדתי להיות פיזיקאית, לא נועדתי להיות מתמטיקאי". אני חושד שזה בד"כ מה שקורה, אבל אם היו מאפשרים לכם לפעול במסגרת של למידה לשם שליטה בחומר, אם באמת היו נותנים לכם לקחת אחריות על הלמידה שלכם, וכשהייתם טועים, הייתם מקבלים את הטעות הזו, רואים בה רגע של למידה, המספר הזה, אחוז האנשים שיכולים באמת לשלוט בחדו"א, או להבין כימיה אורגנית, מתקרב הרבה יותר ל-100%.

וזה לא רק מותרות. לדעתי זה הכרח חברתי. אנחנו יוצאים ממה שקרוי העידן התעשייתי, ונכנסים למהפכת המידע. וברור שדברים מסויימים קורים. בעידן התעשייתי החברה היתה פירמידה. בבסיס הפירמידה היה דרוש כוח-אדם רב. במרכז הפירמידה נעשה עיבוד המידע, מעמד הביורוקרטיה, ובקצה הפירמידה היו בעלי ההון והיזמים והמעמד היצירתי. אבל ידוע מה כבר קורה עם כניסתנו לעידן המידע. האוטומציה עומדת להשתלט על תחתית הפירמידה. אפילו בדרגה האמצעית, עיבוד המידע, זה מה שמחשבים עושים היטב.

אז כחברה עומדת בפנינו שאלה: הטכנולוגיה יוצרת את הפרדוקטיביות החדשה הזו, אבל מי משתתף בה? האם רק השכבה העליונה ביותר בפירמידה? ואם כן, מה יעשו כל השאר? איך הם יפעלו? או שנעשה משהו יותר שאפתני? האם ננסה ממש להפוך את הפירמידה, כך שיש מעמד יצירתי רחב, בו כמעט כולם יכולים להשתתף כיזמים, אמנים, חוקרים?

ואני לא חושב שזו אוטופיה. אני באמת חושב שכל זה מבוסס על הרעיון שאם ניתן לאנשים למצות את הפוטנציאל שלהם, על ידי השגת שליטה בחומר, ועל ידי לקיחת אחריות על הלמידה שלהם, כולם יוכלו להגיע לשם. ואם תחשבו על זה כאזרחי העולם, זה די מרגש. תחשבו על רמת השוויון אליה נוכל להגיע, ולקצב ההתקדמות האפשרי של הציוויליזציה. אז אני די אופטימי לגבי זה. אני חושב שזו תהיה תקופה מרגשת לחיות בה.

תודה.

(מחיאות כפיים)