יובל נח הררי
3,175,908 views • 17:08

לפני 70,000 שנה, אבותינו היו חיות חסרות חשיבות. מה שהכי חשוב לדעת על בני האדם הפרהיסטוריים, הוא היותם לא-חשובים. השפעתם על העולם לא היתה גדולה מזו של מדוזות, גחליליות או נקרים. היום, לעומת זאת, אנו שולטים בכוכב הלכת. והשאלה היא: איך הגענו עד הלום? איך הפכנו את עצמנו מקופים לא-חשובים, שמתעסקים בענייניהם באיזו פינה באפריקה, לשליטי כוכב הלכת ארץ? בד"כ אנו מחפשים את ההבדל בינינו לבין כל יתר החיות ברמה האישית. אנו רוצים להאמין - אני רוצה להאמין - שיש משהו מיוחד בי, בגוף שלי, במוח שלי, שהופך אותי כה נעלה יחסית לכלב, לחזיר או לשימפנזה. אך למען האמת, ברמה האישית, אני דומה באופן מביך לשימפנזה. ואם תשימו אותי עם שימפנזה באיזה אי בודד, ויהיה עלינו להיאבק על קיומנו ולגלות מי מאיתנו מיטיב לשרוד, אני מהמר בבטחון גמור על השימפנזה, לא עלי. ולא שמשהו אצלי אישית לא בסדר. לדעתי, אילו לקחו כמעט כל אחד מכם והשאירו אתכם לבד עם שימפנזה, על אי בודד, השימפנזה היתה מסתדרת טוב יותר. ההבדל האמיתי בין בני האדם לבין כל יתר החיות איננו ברמה האישית, אלא ברמה הקולקטיבית. בני האדם שולטים בעולם משום שהם בעלי החיים היחידים שיודעים לשתף פעולה הן בגמישות והן במספרים גדולים מאד. נכון, יש חיות אחרות - כמו החרקים החברתיים, הדבורים, הנמלים - שיודעים לשתף פעולה במספרים גדולים, אך לא בגמישות. שיתוף הפעולה אצלם נוקשה מאד. עקרונית, יש רק דרך אחת שבה כוורת יכולה לתפקד. וכשצצה הזדמנות חדשה, או סכנה חדשה, הדבורים אינן יודעות לארגן מחדש בין-לילה את המערכת החברתית. למשל, הן אינן מסוגלות להוציא להורג את המלכה ולייסד רפובליקה של דבורים, (צחוק) או רודנות קומוניסטית של דבורים פועלות. חיות אחרות, כמו היונקים החברתיים - הזאבים, הפילים, הדולפינים, השימפנזים - יודעים לשתף פעולה בגמישות רבה יותר, אבל רק במספרים קטנים, כי שיתוף הפעולה בקרב השימפנזים מבוסס על היכרות אינטימית וקרובה. אם אני שימפנזה ואתה שימנפזה, ואני רוצה לשתף פעולה איתך. עלי להכיר אותך אישית. איזה מין שימפנזה אתה? שימפנזה נחמד? שימפנזה רע? האם אפשר לסמוך עליך? אם אינני מכיר אותך, איך אוכל לשתף איתך פעולה? החיה היחידה שיודעת למזג בין שתי היכולות האלה ולשתף פעולה בגמישות ועדיין במספרים גדולים היא אנחנו, ההומו ספיינס. ביחסים של אחד על אחד, ואפילו 10 על 10, השימפנזים עשויים לעלות עלינו. אבל אם תציבו 1,000 בני אדם מול 1,000 שימפנזים, בני האדם ינצחו בקלות, מהסיבה הפשוטה שאלף שימפנזים אינם יודעים כלל לשתף פעולה ביניהם. ואם תנסו לדחוס 100,000 שימפנזים ברחוב אוקספורד או באיצטדיון "וומבלי", או בכיכר טיינמן או בוותיקן, תקבלו תוהו ובוהו, אנדלרמוסיה מוחלטת. נסו רק לדמיין את אצטדיון "וומבלי" מלא ב-100,000 שימפנזים. (צחוק) טירוף גמור. ואילו בני האדם רגילים להתאסף שם בעשרות אלפים, ומה שאנו מקבלים איננו תוהו ובוהו, בד"כ. אלא רשתות מתוחכמות ויעילות ביותר של שיתוף-פעולה. כל הישגי הענק של המין האנושי במרוצת ההיסטוריה, אם מדובר בבניית הפירמידות או בטיסה אל הירח, התבססו לא על יכולות אישיות, אלא על יכולת זו, לשתף פעולה בגמישות ובמספרים גדולים. חישבו אפילו על ההרצאה הזאת ממש, שאני מרצה כרגע: אני עומד כאן, מול קהל בן 300-400 איש, שמרביתכם זרים גמורים מבחינתי. כך גם אינני ממש מכיר את כל האנשים שאירגנו אירוע זה ועבדו עליו. אינני מכיר את הטייס ואת אנשי הצוות של המטוס שהביא אותי הנה, אתמול, ללונדון. אינני מכיר את האנשים שהמציאו וייצרו את המיקרופון והמצלמות האלה, שמקליטים את מה שאני אומר. אינני מכיר את האנשים שכתבו את כל הספרים והמאמרים שקראתי, כהכנה להרצאה הזאת. וודאי שאינני מכיר את כל האנשים שאולי צופים בהרצאה הזאת באינטרנט, אי-שם, בבואנוס איירס או בניו-דלהי. ובכל זאת, למרות שאיננו מכירים זה את זה, אנו מסוגלים לפעול בצוותא כדי ליצור חליפין עולמיים אלה של רעיונות. זה משהו ששימפנזים אינם מסוגלים לעשות. ברור שהם מתקשרים, אבל אין סיכוי שתמצאו שימפנזה שנוסעת לאיזו קבוצת שימפנזים מרוחקת כדי לתת להם הרצאה על בננות או על פילים, או כל מה שמעניין שימפנזים. נכון ששיתוף-פעולה איננו תמיד נחמד; כל הדברים האיומים שבני האדם עוללו במשך ההיסטוריה - ואנו אמנם עוללנו כמה דברים איומים במיוחד - כל הדברים האלה מבוססים גם הם על שיתוף-פעולה רחב-היקף. בתי-כלא הם מערכת של שיתוף-פעולה; בתי-מטבחיים הם מערכת של שיתוף-פעולה; מחנות-ריכוז הם מערכת של שיתוף-פעולה. לשימפנזים אין בתי-מטבחיים, בתי-כלא ומחנות-ריכוז. נניח שהצלחתי לשכנע אתכם שאולי אכן, אנו שולטים בעולם משום שאנו משתפים פעולה בגמישות ובמספרים גדולים. השאלה שעולה מיד על דעתו של המאזין החקרן היא: איך בדיוק אנו עושים זאת? מה מאפשר לנו בלבד, מכל החיות, לשתף פעולה בצורה כזאת? התשובה נעוצה בדמיון שלנו. אנו מסוגלים לשתף פעולה בגמישות ועם אינספור זרים משום שרק אנו, מכל בעלי החיים עלי-אדמות, מסוגלים ליצור בדיות ולהאמין בהן, סיפורים בדויים. וכל עוד כולם מאמינים באותה הבדייה, כולם מצייתים לאותם הכללים, נוהגים לפי אותן הנורמות ואותם הערכים. כל שאר החיות משתמשות במערכות התקשורת שלהן רק כדי לתאר את המציאות. שימפנזה עשוי לומר: "הנה אריה! בואו נברח!" או: "הנה עץ בננות. בואו נקטוף בננות!" ואילו בני האדם לא משתמשים בשפה רק כדי לתאר את המציאות אלא גם כדי ליצור מציאויות חדשות, מציאויות בדויות. אדם מסוגל לומר: "תראו! יש אלוהים מעל לעננים! "ואם לא תעשו כמצוותי, "אזי כשתמותו, אלוהים יעניש אתכם וישלח אתכם לגהינום. "ואם כולכם מאמינים בסיפור הזה, שהמצאתי, "הרי שתצייתו לאותם נורמות, כללים וערכים "ותוכלו לשתף פעולה ביניכם." זה משהו שרק בני-אדם מסוגלים לעשות. אין לכם סיכוי לשכנע שימפנזה לתת לכם בננה, בהבטחה: "אחרי שתמות, תגיע לגן העדן של השימפנזים... (צחוק) "...ושם תקבל המון בננות כגמול על מעשיך הטובים. "אז עכשיו תן לי את הבננה." אף שימפנזה לא יאמין לסיפור כזה. רק בני-אדם מאמינים לסיפורים כאלה, ולכן אנו שולטים בעולם, בעוד השימפנזים סגורים בגני-חיות ובמעבדות-מחקר. אולי בעיניכם סביר, שאכן, בתחום הדת, בני-אדם ישתפו פעולה מתוך אמונה באותן בדיות: מיליוני אנשים שנאספים כדי לבנות קתדרלה או מסגד, או לצאת למסע-צלב או ג'יהאד, כי כולם מאמינים באותם הסיפורים אודות אלוהים, גן-עדן וגהינום. אבל מה שברצוני להדגיש הוא שבדיוק אותו המנגנון הוא שעומד ביסוד כל צורות שיתוף הפעולה האנושי ההמוני, ולא רק בתחום הדת. קחו לדוגמה את התחום המשפטי. רוב המערכות המשפטיות בעולם של היום מבוססות על אמונה בזכויות האדם. אך מהן זכויות האדם? "זכויות האדם", ממש כמו "אלוהים" ו"גן-עדן", הן רק סיפור שהמצאנו. כל אלה אינם מציאות אובייקטיבית; לא מדובר בעובדות ביולוגיות שמתייחסות להומו ספיינס. קחו יצור אנושי, תפתחו אותו, תציצו פנימה, תמצאו את הלב, את הכליות, את הנויורונים, ההורמונים, הדנ"א, אבל לא תמצאו שם זכויות. המקום היחיד בו תמצאו זכויות הוא בסיפורים שהמצאנו והפצנו במהלך המאות האחרונות. מדובר אולי בסיפורים חיוביים מאד, סיפורים טובים מאד, אבל הם עדיין רק סיפורים בדויים שהמצאנו. כך גם בתחום הפוליטיקה. הגורמים הכי חשובים בפוליטיקה המודרנית הם מדינות ואומות. אבל מהן מדינות ואומות? הן אינן בגדר מציאות אובייקטיבית. הר הוא מציאות אובייקטיבית. אפשר לראותו, אפשר לגעת בו, אפשר אפילו להריח אותו. אבל מדינה או אומה, כמו ישראל, אירן, צרפת או גרמניה, אלו רק סיפורים שהמצאנו ושאליהם נקשרנו באופן קיצוני. כך גם בתחום הכלכלה. השחקנים החשובים ביותר כיום בכלכלה העולמית הם חברות ותאגידים. ייתכן שרבים מכם עובדים בשביל תאגיד, כמו "גוגל", "טויוטה" או "מקדונלדס". מהם בדיוק הדברים האלה? הם מה שעורכי-דין מכנים "פיקציות משפטיות". אלו סיפורים שהומצאו ותוחזקו בידי הקוסמים האדירים שאנו מכנים "עורכי-דין". (צחוק) ומה עושים התאגידים כל היום? בעיקר משתדלים לעשות כסף. אך מהו כסף? שוב, גם כסף איננו מציאות אובייקטיבית; אין לו ערך אובייקטיבי. קחו את פיסת הנייר הירוקה הזאת, שטר הדולר. הביטו בה - אין לה כל ערך. אי-אפשר לאכול אותה, אי-אפשר לשתות אותה, אי-אפשר ללבוש אותה. אבל אז באים מספרי-הסיפורים האשפים האלה — הבנקאים הגדולים, שרי האוצר, ראשי הממשלה — והם מספרים לנו סיפור משכנע מאד: "רואים את פיסת הנייר הירוקה הזאת? "דעו לכם שהיא שווה 10 בננות." ואם אני מאמין בכך וגם אתם מאמינים בכך, ואם כולם מאמינים בכך, זה ממש עובד. אני יכול לקחת את פיסת הנייר חסרת-הערך הזאת, ללכת למרכול, לתת אותה לזר גמור שמעולם לא פגשתי קודם לכן, ולקבל בתמורה בננות אמיתיות שאני יכול ממש לאכול. זהו דבר מופלא. אין לכם סיכוי להצליח בזה עם שימפנזים. נכון, שימפנזים מנהלים מסחר; "תן לי אגוז קוקס ואתן לך בננה." זה עשוי להצליח. אבל... "אתה נותן לי פיסת נייר חסרת-ערך, "ומצפה שאתן לך בננה? "אין סיכוי! "מה אתה חושב שאני, בן-אדם?" (צחוק) הכסף, למעשה, הוא הסיפור הכי מוצלח שבני האדם המציאו וסיפרו אי-פעם, משום שזהו הסיפור היחיד שכולם מאמינים בו. לא כולם מאמינים באלוהים, לא כולם מאמינים בזכויות האדם, לא כולם מאמינים בלאומנות, אבל כולם מאמינים בכסף ובשטר הדולר. קחו אפילו את אוסמה בן-לאדן. הוא שנא את הפוליטיקאים האמריקניים, את הדת האמריקנית ואת התרבות האמריקנית, אבל לא היתה לו שום התנגדות לדולרים האמריקניים. למען האמת, הוא די חיבב אותם. (צחוק) לסיכום, אם כן: אנו, בני האדם, שולטים בעולם משום שאנו חיים במציאות כפולה. כל שאר בעלי החיים חיים במציאות אובייקטיבית. המציאות שלהם מורכבת מיישויות אובייקטיביות, כמו נהרות, עצים, אריות ופילים. גם אנו, בני האדם, חיים במציאות אובייקטיבית. גם בעולמנו יש נהרות, עצים, אריות ופילים. אבל במרוצת הדורות הקמנו על גבי המציאות האובייקטיבית הזאת רובד שני, של מציאות בדויה, מציאות המורכבת מיישויות בדויות, כמו אומות, אלים, כסף, תאגידים. והמדהים הוא שככל שהשנים נקפו, המציאות הבדויה הזאת הפכה חזקה יותר ויותר, עד שהיום, הכוחות בעלי העוצמה הרבה ביותר בעולם הם אותן ישויות בדויות. כיום, עצם קיומם של נהרות, עצים, אריות ופילים תלוי בהחלטות וברצונות של ישויות בדויות כמו ארצות הברית, "גוגל", הבנק העולמי — ישויות שקיימות רק בדמיוננו. תודה לכם. (מחיאות כפיים) ברונו ג'יוסאני: יובל, פרסמת ספר חדש. אחרי "קיצור תולדות האנושות" כתבת עוד ספר, הוא יצא בעברית, אך טרם תורגם... יובל נח הררי: בימים אלה אני עובד על התרגום. ב"ג': בספר, אם הבנתי נכון, אתה טוען שפריצות הדרך המדהימות שאנו עדים להן כיום עשויות לא רק לשפר את חיינו, אלא ליצור - ואני מצטט אותך: "...מעמדות חדשים ומלחמות מעמדות חדשות, בדיוק כפי שעשתה המהפכה התעשייתית." האם תוכל לפרט עבורנו? ינ"ה: כן. במהפכה התעשייתית, היינו עדים להיווצרות מעמד חדש, מעמד הפועלים העירוני, והרבה מההיסטוריה הפוליטית והחברתית של 200 השנה האחרונות נגעה לסוגיה מה עושים עם המעמד הזה ולבעיות ולהזדמנויות החדשות. היום אנו עדים להיווצרות מעמד חדש והמוני של אנשים חסרי-תועלת. (צחוק) ככל שהמחשבים נעשים טובים יותר ויותר בעוד ועוד תחומים, קיימת אפשרות ברורה שהמחשבים יעלו עלינו מבחינת הביצועים במרבית המטלות תוך ייתור בני האדם. ואז, השאלה הפוליטית והכלכלית הגדולה של המאה ה-21 תהיה: "בשביל מה אנו צריכים בני-אדם?" או לפחות: "בשביל מה אנו צריכים כל-כך הרבה בני-אדם?" ב"ג': האם יש על כך תשובה בספרך? ינ"ה: לפי שעה, ההשערה הכי טובה היא שעלינו להקפיד שהם יישארו מאושרים בעזרת סמים ומשחקי מחשב... (צחוק) אבל זה לא נשמע עתיד קוסם במיוחד. ב"ג': אז בעצם, אתה טוען בספרך וכאן, שמבחינת הדיון בעדויות המצטברות לגבי אי-השוויון הכלכלי הניכר אנו במידה רבה בראשית התהליך? ינ"ה: שוב, לא מדובר בנבואה, אלא בבחינת כל מיני אפשרויות. אפשרות אחת היא היווצרות מעמד המוני חדש של אנשים חסרי-תועלת. אפשרות נוספת היא התפצלות המין האנושי לקאסטות (מעמדות) ביולוגיות שונות, כשהעשירים משתדרגים למעמד אלים בפועל, ואילו העניים מורדים לרמת אנשים חסרי-תועלת. ב"ג': נראה לי שצפויה לנו הרצאת TEDx נוספת תוך שנה-שנתיים. תודה לך, יובל, על שהגעת אלינו. ינ"ה: תודה! (מחיאות כפיים)