סוזאן סימארד
4,720,730 views • 18:19

דמיינו שאתם הולכים דרך יער. אני משערת שאתם חושבים על אוסף של עצים, מה שאנחנו היערנים מכנים stand, עם הגזעים המחוספסים וצמרות העצים היפיפיים. כן, עצים הם היסודות של היערות, אבל יער הוא הרבה יותר ממה שאתם רואים, והיום אני רוצה לשנות את הדרך בה אתם חושבים על יערות. מתחת לפני הקרקע יש עולם אחר. עולם של אינסוף שבילים ביולוגיים, שמחברים בין עצים ומאפשרים להם לתקשר. ומאפשרים ליער להתנהג כאורגניזם אחד. זה אולי מזכיר לכם סוג של אינטליגנציה.

איך אני יודעת את זה ? הנה הסיפור שלי. אני גדלתי ביערות של קולומביה הבריטית. הייתי נוהגת לשכב על רצפת היער ולהתבונן בצמרות העצים. הם היו ענקיים. סבא שלי היה גם ענק. הוא היה מטעין עצים על סוס. והוא נהג לכרות באופן סלקטיבי גזעי ארז מהשטח הפנימי של יערות הגשם. סבא לימד אותי על הדרכים השקטות והמלכדות של העצים, ועד כמה המשפחה שלי הייתה קשורה לזה. אז אני הלכתי בעקבותיו של סבא.

אני והוא חלקנו את הסקרנות הזו לגבי יערות. וה"א-הא" הראשון הגדול שלי היה בביתן השרותים שליד האגם שלנו. הכלב המסכן שלנו ג'יגס מעד ונפל לתוך הבור. אז סבא רץ עם האת שלו להציל את הכלב המסכן. הוא היה למטה, שוחה בתוך הטינופת. אבל כשסבא החל לחפור דרך רצפת היער, אני הוקסמתי מהשורשים, ומתחת לזה, מה שלמדתי מאוחר יותר היה התפטיר הלבן. ומתחת לזה האופקים המינרלים האדומים והצהובים. בסופו של דבר, סבא ואני הצלנו את הכלב המסכן, אבל זה היה הרגע שבו הבנתי שלוח הצבעים הזה של שורשים ואדמה היה באמת הבסיס של היער.

ורציתי לדעת עוד. אז למדתי יערנות. ומהר מצאתי את עצמי עובדת לצד האנשים העוצמתיים הממונים על הקציר המסחרי. ההיקף של בירוא היערות היה מדאיג. ובמהרה מצאתי את עצמי בעימות פנימי על חלקי בזה. לא רק זה, הריסוס והכריתה של עצי הצַפצָפָה והלִבנֶה על מנת לפנות דרך לעצי האורן והאשוח שהיו בעלי ערך מסחרי יותר היו מזעזעים. נראה היה ששום דבר לא יכול היה לעצור את המכונה התעשייתית חסרת הרחמים.

אז חזרתי שוב לבית הספר, ולמדתי את העולם האחר שלי. מדענים רק עכשיו גילו במעבדה בתוך מבחנה ששורש שתיל אורן אחד יכול להעביר פחמן לשתיל אורן אחר. אבל זה היה במעבדה, ואני תהיתי האם זה יכול לקרות ביערות אמיתיים? אני חשבתי שכן. עצים ביערות אמיתיים עשויים גם כן לחלוק מידע מתחת לקרקע. אבל זה באמת היה שנוי במחלוקת, וחלק מהאנשים חשבו שאני משוגעת, והיה לי מאוד קשה לקבל מימון למחקרים שלי. אבל התמדתי. ובסופו של דבר ניהלתי ניסויים אחדים עמוק בתוך היער, לפני 25 שנה. אני גידלתי שמונים שיכפולים של שלושה מינים: ליבנה נייר, אשוח דאגלס, וארז מערבי אדום. הנחתי שהליבנה והאשוח יהיו קשורים ברשת תת קרקעית, אבל לא הארז. הוא היה בעולם אחר משלו. ואני קיבצתי את המכשירים שלי, ולא היה לי כסף, אז הייתי צריכה לעשות את זה בזול. אז הלכתי לפנצ'ריה קנדית ..

(צחוק בקהל)

וקניתי כמה שקיות פלסטיק וסרט הדבקה ובד לאהיל, שעון עצר, חליפת נייר, ומסכת גז. ואז שאלתי מעט ציוד היי-טקי מהאוניברסיטה שלי: מונה גייגר, מונה־ניצוצות, ספקטרומטר מסה, מיקרוסקופים. ואז השגתי ציוד ממש מסוכן. מזרקים מלאים בפחמן רדיואקטיבי פחמן 14 דו חמצני ומיכלי לחץ גבוה אחדים של האיזוטופ היציב גז פחמן 13 דו חמצני אבל הייתי רשאית לכך באופן חוקי.

(צחוק)

אוה, ואני שכחתי כמה דברים, דברים חשובים: תרסיס נגד חרקים, תרסיס נגד דובים, מסננים למסכת הגז שלי. אוה בסדר.

ביום הראשון של הניסוי, יצאנו לחלקה שלנו ודובת גריזלי והגור שלה הבריחו אותנו. ולא היה לי תרסיס נגד דובים. אבל אתם יודעים, כך נעשה מחקר היערות בקנדה.

(צחוק)

אז חזרתי למחרת. ואמא גריזלי והגור שלה נעלמו. אז הפעם, התחלנו באמת, ואני לבשתי מעלי את חליפת הנייר הלבנה שלי, חבשתי את מסכת הגז שלי ואז .. שמתי את שקיות הפלסטיק מעל העצים שלי. הבאתי את המזרקים הענקיים שלי. והזרקתי לשקיות את האיזוטופ הנותב גז פחמן דו חמצני, תחילה את הלִיבנֶה. הזרקתי פחמן-14, הגז הרדיואקטיבי, לתוך השקית של הלִיבנֶה. ואז לאשוח, הזרקתי את האיזוטופ היציב פחמן 13 דו חמצני. השתמשתי בשני איזוטופים, כי תהיתי אם היתה תקשורת דו כיוונית בין המינים האלה. הגעתי לשקית האחרונה, השיכפול מספר 80, ופתאום אמא גריזלי הופיעה שוב. והתחילה לרדוף אחרי, והמזרקים היו לי מעל לראשי, וחבטתי ביתושים וקפצתי לתוך המשאית, וחשבתי, "בגלל זה אנשים לומדים שיעורי מעבדה."

(צחוק)

חיכיתי שעה. הנחתי שזה יהיה משך הזמן שיקח לעצים לספוג את דו-תחמוצת הפחמן באמצעות פוטוסינתזה, שתהפוך את זה לסוכרים ותשלח את זה למטה לתוך השורשים, ואולי, אני שיערתי, תעביר את הפחמן מתחת לאדמה לשכנים שלהם. אחרי שהשעה נגמרה, הורדתי את החלון, וחיפשתי אחרי אמא גריזלי. אה בסדר, היא שם אוכלת את האוכמניות שלה. אז יצאתי מהרכב וחזרתי לעבוד. הלכתי לשקית הראשונה שלי עם הלִיבנֶה. הסרתי את השקית. העברתי את מונה הגייגר שלי מעל העלים שלו. ככככככחח! מושלם. הלִיבנֶה ספג את הגז הרדיואקטיבי. ואז רגע האמת. הלכתי לעבר עץ האשוח. הסרתי את השקית שלו. העברתי את מונה הגייגר על המחטים שלו, ושמעתי את הקול הכי יפה. ככככחח! זה היה קולו של הלִיבנֶה מדבר אל האשוח, והלִיבנֶה אמר, "היי, אני יכול לעזור לך?" והאשוח אמר, "כן, האם אתה יכול לשלוח לי מעט מהפחמן שלך? כי מישהו זרק בד הצללה מעלי. " ניגשתי לארז, והעברתי את מונה הגייגר מעל העלים שלו, וכפי שחשדתי, דממה. הארז היה בעולם משלו. הוא לא היה מחובר לרשת שמחברת בין הלִיבנֶה לאשוח.

הייתי כל כך נרגשת, רצתי מחלקה לחלקה ובדקתי את כל 80 השכפולים. הראיות היו ברורות. ה C-13 וה C-14 הראו לי. שליבנה הנייר ואשוח הדאגלס היו בתקשורת דו כיוונית חיה. התברר שבאותו הזמן של השנה, בקיץ, הלִיבנֶה היה שולח יותר פחמן לאַשׁוּחַ מאשר האַשׁוּחַ שולח בחזרה ללִיבנֶה, במיוחד כאשר האַשׁוּחַ היה מוצל. ואז, בניסויים מאוחרים יותר, מצאנו את ההפך, האַשׁוּחַ היה שולח יותר פחמן ללִיבנֶה מאשר הלִיבנֶה היה שולח לאַשׁוּחַ, וזה היה בגלל שהאַשׁוּחַ עדיין התפתח בזמן שהלִיבנֶה היה בשלכת. אז התברר ששני המינים היו תלויים זה בזה, כמו יין ויאנג.

ובאותו רגע, הכל נכנס אצלי לפוקוס. ידעתי שמצאתי משהו גדול. משהו שישנה את הדרך שבה אנו מביטים על אינטראקציה בין עצים ביערות, שהיא לא רק תחרות אלא שיתוף פעולה. ואני מצאתי ראיות מוצקות של רשת תקשורת תת קרקעית מסיבית, העולם האחר.

עכשיו, באמת קיוויתי והאמנתי שהתגלית שלי תשנה את הדרך בה אנו עוסקים בייעור, מבירוא יערות וקטילת עשבים לשיטות יותר הוליסטיות וברות קיימא, שיטות פחות יקרות ויותר מעשיות. מה חשבתי? אני אחזור לזה.

אז איך אנחנו עושים מדע במערכות מורכבות כמו יערות? ובכן, כמדענית יערות, אנחנו מוכרחים לעשות את המחקרים שלנו ביערות, וזה מאוד קשה, כמו שהראיתי לכם. ואנחנו חייבים להיות ממש טובים בבריחה מדובים. אבל בעיקר, אנחנו צריכים להתמיד למרות כל הדברים נגדנו. ואנחנו חייבים לעקוב אחרי האינטואיציה והחוויות שלנו ולשאול שאלות ממש טובות. ואז אנחנו צריכים לאסוף את הנתונים שלנו ואז ללכת ולאמת. מצדי, אני ערכתי, ופרסמתי מאות ניסויים ביערות. כמה מהניסויים הישנים ביותר שלי בצמחים הם עכשיו בני יותר מ-30 שנה, אתם יכולים לבדוק אותם. כך מדע יערות עובד.

אז עכשיו אני רוצה לדבר על המדע. איך לִיבנה הנייר ואַשׁוּחַ הדאגלס מתקשרים? ובכן, התברר שהם שוחחו לא רק בשפת הפחמן אלא גם בחַנקָן וזַרחָן ומים ואותות הגנה וכימיקלי אלל והורמונים — מידע. ואתם יודעים, אני חייבת לספר לכם, לפני , מדענים חשבו שסימביוזה הדדית תת-קרקעית שנקראת מיקוריזה הייתה מעורבת. מיקוריזה משמעה "שורש ופטריה." אתם רואים את אברי הרביה כשאתם הולכים ביער. אלו הן הפטריות. הפטריות, אבל, הן רק קצה הקרחון. משום שמה שיוצא מתוך הגזעים האלה הם חוטים פטרייתיים שיוצרים תַפטִיר, והתַפטִיר הזה מדביק ומיישב את השורשים של כל העצים והצמחים. והיכן שתאי הפטרייה פועלים זה על זה יחד עם תאי השורשים, ישנו סחר של פחמן עבור חומרים מזינים, והפטרייה הזאת משיגה את החומרים המזינים על ידי צמיחה דרך האדמה וציפוי כל גרגר אדמה. המארג כל כך צפוף שיכולים להיות מאות קילומטרים של תַפטִיר תחת צעד אחד. ולא רק זה, תַפטִיר זה מקשר פרטים שונים ביער, פרטים לא רק מאותו הזן אלא בין זנים, כמו לִבנֶה ואַשׁוּחַ, וזה עובד בערך כמו האינטרנט.

אתם מבינים, כמו כל הרשתות, לרשת מיקוריזה יש צמתים וקישורים. יצרנו מפה זו באמצעות בחינת רצפי דנ"א קצרים של כל עץ וכל פטריה יחידה בחלקת יער של אשוח דאגלס. בתמונה זו, העיגולים מייצגים את אשוח הדאגלס או את הצמתים, והקווים מייצגים את הנתיבים המהירים המקשרים של הפטרייה, או הקשרים. הצמתים הגדולים והכהים ביותר, הם הצמתים הכי עמוסים. אנחנו קוראים לאלה עצי רכזת, או ביותר חיבה, עצי אם, כי התברר שעצי רכזת אלה מזינים את הצעירים, אלה שגדלים מתחתם. ואם אתם יכולים לראות את הנקודות הצהובות ההן, אלה הם השתילים הצעירים שצמחו בתוך הרשת של עצי האם הזקנים. ביער יחיד, עץ-אם יכול להיות מחובר למאות עצים אחרים. ובשימוש בעוקבי האיזוטופים שלנו, מצאנו שעצי-אם ישלחו את הפחמן העודף שלהם דרך רשת המיקוריזה אל השתילים שמתחתם, שייכנו את זה לעליה בהישרדות השתילים בשיעור של פי ארבע,

עכשיו, אנחנו יודעים שכולנו מעדיפים את הילדים שלנו, ואני תהיתי, האם אשוח-דאגלס יכול לזהות את קרוב המשפחה שלו, כמו אמא גריזלי והגור שלה? אז התחלנו בניסוי, וגידלנו עצי-אם עם שתילים קרובי משפחה, ושתילים זרים. ומתברר שהם אכן מזהים את קרובי המשפחה שלהם. עצי-אם יישבו את קרוביהם עם רשתות מיקוריזה גדולות יותר. הם שלחו להם יותר פחמן אל מתחת לפני הקרקע. הם אפילו צמצמו את תחרות השורשים שלהם כדי לפנות מקום לילדים שלהם. כאשר עצי-אם נפצעים או מתים, הם גם מעבירים מסרים של חוכמה לדור הבא של השתילים. אז אנחנו השתמשנו בעוקבי אִיזוֹטוֹפּים לאתר תנועות פחמן מעץ-אם פגוע דרך הגזע שלו לתוך רשת המיקוריזה ולתוך השתילים השכנים שלו, לא רק פחמן אלא גם אותות הגנה. ושתי תרכובות אלו הגבירו את ההתנגדות של השתילים האלו ללחצים עתידיים. אז עצים מדברים.

(תשואות)

תודה לכם.

דרך שיחות הולכות ושבות, הם מגבירים את כושר העמידות של כל הקהילה. זה כנראה מזכיר לכם את הקהילות החברתיות שלנו, ואת המשפחות שלנו, טוב, לפחות כמה משפחות.

{צחוק)

אז בואו נחזור אל נקודת ההתחלה. יערות אינם פשוט רק אוספים של עצים, הם מערכות מורכבות עם רכזות ורשתות שחופפות ומחברות עצים ומאפשרות להם לתקשר, והן מספקות אפיקים למשוב והסתגלות, וזה נותן ליער עמידות. זה בגלל שיש הרבה עצי רכזת והרבה רשתות חופפות. אבל הם גם פגיעים, פגיעים לא רק מפני פגעי הטבע כמו חיפושיות הקליפה שמעדיפות לתקוף עצים גדולים זקנים אלא כריתת עצים בהקף נרחב ובירוא יערות משמעותי. תראו, אתם יכולים לעקור עץ אחד אחד או שניים של עצי רכזת, אבל מגיעה נקודת מפנה, משום שעצי רכזת דןמים למסמרות במטוס. אתם יכולים להוציא אחד או שניים והמטוס עדין יטוס, אבל אתם מוציאים אחד יותר מידי, או אולי האחד הזה מחזיק את הכנפיים, והמערכת כולה מתרסקת.

אז עכשיו איך אתם חושבים על יערות? באופן שונה?

{הקהל) כן

מגניב. אני שמחה.

אז, זכרו אמרתי מוקדם יותר שאני קיוויתי שהמחקרים שלי, הגילויים שלי ישנו את הדרך שבה אנחנו עוסקים ביערנות. טוב, אני רוצה לקבל קרדיט על זה, אחרי שלושים שנה, כאן במערב קנדה.

זה כמאה קילומטרים מערבה מאיתנו, ממש על גבול הפארק הלאומי באנף. זה בירוא יערות גדול. זה לא כל כך בתולי. ב-2014, המכון העולמי למשאבים דיווח שלקנדה בעשור האחרון יש את הדירוג הגבוה ביותר בעולם של פגיעה ביערות, ואני בטוחה שחשבתם שזאת ברזיל. בקנדה, זה 3.6 אחוזים לשנה. עכשיו, להערכתי, זה בערך פי ארבע מהמדד שהוא בר קיימא.

כעת, ידוע שפגיעה מסיבית בקנה מידה כזה משפיעה על המחזורים ההידרולוגיים, פוגעת בבתי הגידול של חיות הבר, וגורמת לפליטה של גזי חממה חזרה אל האטמוספירה, מה שיוצר יותר פגיעה ויותר מללת עצים.

לא רק זה, אנחנו ממשיכים לשתול זן אחד או שניים ועוקרים את עצי הצַפצָפָה הליבנה. פישוט יערות זה, חסר את המורכבות, והם ממש פגיעים לזיהומים וחרקים. וכשהאקלים משתנה, זה יוצר סערה מושלמת עבור מקרים קיצונים, כמו ההתפרצות המסיבית של חיפושית אורן ההרים שזה עתה פגעה בכל צפון אמריקה, או שריפת הענק בחודשיים האחרונים באלברטה.

אז אני רוצה לחזור לשאלה האחרונה שלי: במקום להחליש את היערות שלנו, איך אנחנו יכולים לחזק אותם ולעזור להם להתמודד עם שינויי אקלים? ובכן, אתם יודעים, הדבר הנפלא לגבי יערות כמערכות מורכבות זה שיש להם יכולת מאוד גדולה לריפוי עצמי. בניסויים שביצענו לאחרונה מצאנו שעם חיתוך-שיקום ואחזקה של עצי רכזת והתחדשות למגוון של זנים, וגנים וגנוטיפים שרשתות מיקוריזה אלו, יתאוששו באמת במהירות. אז עם הרעיון הזה בראשיכם, אני רוצה להשאיר אתכם עם 4 פתרונות פשוטים. ואנחנו לא יכולים לרמות את עצמנו שאלה יותר מדי מורכבים מכדי ליישמם.

תחילה, כולנו צריכים לצאת ליערות. אנחנו צריכים לעורר מחדש מעורבות מקומית ביערות שלנו. אתם מבינים, רוב היערות שלנו עכשיו מנוהלים בגישה של מידה אחת מתאימה לכולם, אבל סדרנות יער טובה מצריכה ידע של התנאים המקומיים. שנית, אנחנו צריכים להציל את היערות הוותיקים שלנו. אלו הם מאגרים של גנים ועצי-אם ורשתות מיקוריזה. אז זה אומר פחות כריתה. אני לא מתכוונת ללא כריתה, אלא פחות כריתה.

ושלישית, כאשר אנחנו כורתים, אנחנו צריכים לשמור את המורשת, את עצי האם והרשתות, והעץ, את הגנים, כך שהם יוכלו להעביר את חוכמתם הלאה לדור העצים הבא כדי שהם יוכלו לעמוד בפני הלחצים העתידיים שבהמשך הדרך. אנחנו צריכים להיות משמרים.

ולבסוף, רביעי ואחרון, אנחנו צריכים לחדש את היערות שלנו עם מגוון מינים וגנוטיפים ומבנים על ידי נטיעה ואיפשור התחדשות טבעית. אנחנו חייבים לתת לאמא טבע את הכלים שהיא צריכה כדי להשתמש באינטליגנציה שלה לריפוי-עצמי. ואנחנו צריכים לזכור שיערות הם לא רק קבוצה של עצים שמתחרים אחד בשני, הם משתפים פעולה לתפארת. אז בחזרה לג'יגס. הנפילה של ג'יגס לבית השימוש הראתה לי את העולם האחר הזה, וזה שינה את ההשקפה שלי לגבי יערות. אני מקווה היום שאני שיניתי את הדרך בה אתם חושבים על יערות. תודה לכם. (תשואות)