פיטר סול
977,186 views • 13:19

תראו, קצת התחרטתי בקשר להחלטה לדבר על זה לפני קהל שופע-חיים כמוכם. ואז נזכרתי בציטטה מאת גלוריה סטיינם, שהיא: "האמת תוציאכם לחופשי, "אבל לפני כן היא תבאס אתכם." (צחוק) אז - (צחוק)

אז לאור זאת אנסה לעשות את זה כאן, ואדבר על למות במאה ה-21. הדבר הראשון שיבאס אתכם, ללא ספק, הוא שכולנו אכן עתידים למות במאה ה-21. איש לא יהיה פטור מכך. מסתבר שאחד מכל שמונה מביניכם חושב שהוא בן-אלמוות, לפי הסקרים, אבל... (צחוק) למרבה הצער, זה לא יקרה.

במשך ההרצאה הזו, ב-10 הדקות הבאות, ימותו מאה מיליון תאים בגופי, ובמשך שארית היום, 2,000 מתאי מוחי ימותו מבלי להתחדש, כך שאפשר לטעון שתהליך המוות מתחיל מוקדם למדי.

בכל אופן, הדבר השני שברצוני לומר על המוות במאה ה-21, פרט לכך שזה יקרה לכולם, הוא שזה הופך אותנו למעין תאונת רכבות, כך זה עבור מרביתנו, אלא אם נעשה משהו כדי להשיב לשליטתנו את התהליך הזה מן הכיוון הבלתי-נמנע שבו הוא נע כיום.

אז הרי לכם. זאת האמת. היא לבטח תבאס אתכם, וכעת הבה ונראה האם אפשר להוציאכם לחופשי. אני לא מבטיח כלום. אז כפי ששמעתם בהקדמה, אני עובד בטיפול נמרץ, ולדעתי זכיתי לחיות בתקופת הזוהר של הטיפול הנמרץ. זאת חתיכת חוויה, חבר'ה. זה מעולה. יש לנו מכונות שעושות "פינג". הנה הרבה כאלה. (צחוק) יש לנו טכנולוגיה קסומה, שלדעתי עובדת די טוב, ומאז שאני עובד בטיפול נמרץ, שיעור התמותה בקרב זכרים באוסטרליה ירד בחצי, ולטיפול הנמרץ היה בהחלט חלק בכך. אין ספק שלטכנולוגיות בהן אנו משתמשים יש חלק בכך.

אז היתה לנו הצלחה עצומה, וקצת נסחפנו עם ההצלחה שלנו, והתחלנו להשתמש בביטויים כמו "הצלת חיים". אני באמת מתנצל בפני כולם על כך, כי ברור שאיננו עושים זאת. אנו רק מאריכים את חייהם של אנשים, דוחים את המוות ומסיטים אותו, אך במובן הצר של הביטוי, איננו יכולים להציל חיים באופן יציב כלשהו.

ומה שבעצם קרה מאז שאני עובד בטיפול נמרץ, הוא שאנשים שאת חייהם התחלנו להציל בשנות ה-70, ה-80 וה-90 של המאה ה-20, מגיעים כעת אלינו כדי למות במאה ה-21 ממחלות, שהיום כבר אין לנו מענה עבורן כמו שהיה לנו אז.

כך שהיום חל שינוי גדול באופן שבו אנשים מתים, ורוב הדברים שמהם הם מתים לא מושפעים כל-כך ממה שבכוחנו לעשות, לעומת איך שהיה אז, כשעבדתי בזה בשנות ה-80 וה-90.

אז קצת נסחפנו עם העניין הזה, ולא היינו לגמרי הוגנים איתכם לגבי מה שקורה היום, והגיע הזמן שנהיה כנים. אני קלטתי את זה בסוף שנות ה-90 כשפגשתי את הבחור הזה. קוראים לו ג'ים. ג'ים סמית, והוא נראה אז ככה. קראו לי למחלקה לראות אותו. היד הקטנה היא שלו. נקראתי למחלקה עבורו ע"י רופא של דרכי הנשימה, שאמר, "תראה, יש כאן מישהו עם דלקת ריאות, "ונראה שהוא זקוק לטיפול נמרץ. "הבת שלו כאן, והיא רוצה שנעשה כל מה שאפשר." שזה ביטוי מוכר אצלנו. אז אני יורד למחלקה ובודק את ג'ים, והעור שלו שקוף. ככה. רואים את העצמות שלו דרך העור. הוא רזה מאד, הוא חולה אנוש בדלקת ריאות קשה, והוא חולה מכדי לשוחח איתי, אז אני מדבר עם אחותו קתלין, ואני שואל אותה: "האם את וג'ים שוחחתם אי-פעם על מה שתרצו שייעשה "אם הוא יגיע למצב כזה?" היא הביטה בי ואמרה: "לא. כמובן שלא!" חשבתי לעצמי: "בסדר. לאט לאט." והמשכתי לשוחח איתה, ואחרי זמן-מה היא אמרה לי: "אתה יודע, תמיד חשבנו שיהיה מספיק זמן."

ג'ים היה בן 94. (צחוק) וקלטתי שיש משהו שלא קורה פה. לא התנהל הדו-שיח הרגיל שדמיינתי לעצמי שקורה. אז קבוצה מאיתנו החלה לערוך סקרים, סקרנו 4,500 דיירים במוסדות סיעודיים בניוקאסל, באזור ניוקאסל, וגילינו שרק לאדם אחד מכל מאה מתוכם היתה תכנית לגבי מה לעשות כשלבו יפסיק לפעום. אחד מכל מאה. ורק לאחד מכל 500 מהם היתה תכנית לגבי מה לעשות אם יחלה אנושות. אז הבנתי, כמובן, שהדו-שיח הזה בהחלט לא מתקיים בציבור הרחב.

אני עובד ברפואה דחופה. זהו בית החולים "ג'ון הנטר". וחשבתי לעצמי שהמצב אצלנו ודאי טוב יותר, אז עמיתה שלי מהסיעוד, בשם ליזה שאו, ואני עברנו על מאות רבות של הערות במחלקת התיעוד הרפואי וחיפשנו סימנים לכך שמישהו ניהל איזו שיחה על מה שעלול לקרות לו במידה שהטיפול שהוא מקבל לא יצליח, והוא ימות. לא מצאנו אפילו רשומה אחת של איזה סדר-עדיפויות מבחינת מטרות, טיפולים או תוצאות בכל אותן הערות שרשמו רופאים או חולים.

ואז התחלנו להבין שיש לנו בעיה, והבעיה חמורה יותר, וזו הסיבה: [חשוב איך מתים]

ידוע לנו שמן הסתם כולנו נמות, אבל בעצם חשוב מאוד איך נמות, וברור שלא רק לנו, אלא גם איך זה ישפיע על חיי האנשים שימשיכו לחיות אחרינו. האופן בו אנו מתים נותר בזכרונם של כל מי שחיים אחרינו, והמצוקה שנוצרת במשפחה כתוצאה מן המוות היא עצומה, למעשה, נוצרת מצוקה קשה פי 7 עקב מוות בטיפול נמרץ מאשר עקב מוות בכל מקום אחר. כך שהמוות בטיפול נמרץ לא היה בעדיפות הראשונה אילו הברירה היתה בידינו.

ואם זה לא גרוע מספיק, כמובן, כל העסק מתקדם במהירות לעבר העובדה שרבים מכם. למעשה, 1 מכל 10 מכם, ימותו בטיפול נמרץ. בארה"ב זה 1 מכל 5. במיאמי, 3 מכל 5 אנשים מתים בטיפול נמרץ. זאת היא המגמה כיום.

הסיבה מדוע כל זה קורה היא זו, ויהיה עלי להסביר לכם זאת. אלה 4 הדרכים למות, וכולנו נלך באחת מהן. הדרכים שאתם ודאי הכי מכירים הן אלה שהופכות יותר ויותר לנחלת העבר: מוות פתאומי — סביר למדי שבקהל בגודל כזה זה לא יקרה לאיש. המוות הפתאומי נעשה נדיר ביותר. דברים כמו המוות של נל הקטנה וקורדליה פשוט כבר לא קורים. תהליך הגסיסה של החולים במחלות סופניות שזה עתה ראינו, קורה לאנשים צעירים יותר. כשמגיעים לגיל 80, לא סביר שזה יקרה. רק 1 מכל 10 בני יותר מ-80 ימות מסרטן.

התעשיה שגדלה בקצב הכי גדול נמצאת בשתי אלה: אנו מתים מקריסת מערכות הדרגתית, כשמערכות הנשימה, הלב, הכליות וכל מיני איברים יפסיקו לתפקד. כל מצב כזה יגרור אישפוז לצורך רפואה דחופה, ובסופו של דבר, או בשלב כלשהו באמצע, מישהו יאמר: "עד כאן." ואנו נפסיק לנסות.

וזו התעשיה הכי מתפתחת, לפחות 6 מכל 10 אנשים כאן באולם ימותו בצורה זו, שהיא הידרדרות העמידות לצד שבריריות גוברת, והשבריריות היא חלק בלתי-נמנע מההזדקנות. השבריריות הגוברת היא למעשה הדבר העיקרי שממנו מתים בימינו אנשים, כשהשנים האחרונות, או השנה האחרונה לחייכם עוברות עם מידה רבה של מוגבלות, למרבה הצער.

כולם בינתיים נהנים? (צחוק) מצטער, אני מרגיש כמו נושא בשורות איוב. (צחוק)

איזה דבר חיובי אוכל לומר? החיובי הוא, שזה קורה כיום בגיל מתקדם מאוד. כולנו, מרביתנו, מצליחים להגיע לשלב הזה. בעבר זה לא היה כך. זה מה שקורה כשחיים עד גיל מופלג, ולרוע המזל, אריכות ימים פירושה אכן זיקנה נוספת, ולא נעורים נוספים. מצטער לבשר לכם את זה. (צחוק) בכל אופן, לא הסכמנו לקבל את זה ב"ג'ון הנטר" ובמקומות אחרים. פצחנו בשורה שלמה של מיזמים כדי לבדוק האם נוכל להגביר את המעורבות של האנשים במה שקורה להם. אך כמובן שהבנו שאנו מתעסקים בסוגיות תרבותיות, וזה— אני אוהב את הציור הזה של קלימט, כי כל שמביטים בו, קולטים יותר את כל מה שקורה בו, במה הוא עוסק, שזה בבירור ההפרדה בין המוות לבין החיים, והפחד — אם תסתכלו היטב, יש שם אישה אחת שעיניה פקוחות. בה הוא מביט, ואותה הוא בא לקחת. רואים את זה? היא נראית מבוהלת. זאת תמונה מדהימה.

בכל אופן, היתה לנו בעיה תרבותית רצינית. ברור שאנשים לא רצו שנדבר על המוות, או כך חשבנו. אז בעזרת מימון גדול מהממשל הפדרלי ומשירות הבריאות המקומי, ייסדנו ב"ג'ון הנטר" משהו שנקרא "לכבד את בחירת החולה". הכשרנו מאות אנשים שיעברו בכל המחלקות וישוחחו עם האנשים על העובדה שהם עומדים למות ועל העדפותיהם בקשר לכך. הם שמחו על כך. המשפחות והחולים שמחו על כך. למעשה, 98% מהאנשים חשבו שכך זה צריך להיות ושכך הדברים צריכים להתנהל. וכשהם הביעו את העדפותיהם, כולן התגשמו, הצלחנו להגשים להם אותן. אבל כשהמימון נגמר ובדקנו שוב אחרי 6 חודשים, הכל שוב נעצר, איש לא ניהל יותר את השיחות האלה. זה די שבר את ליבנו, כי באמת חשבנו שזה יתפוס תנופה. הנושא התרבותי חזר ואישש את עצמו.

אז הנה הנקודה: לדעתי חשוב שלא סתם נעלה על הכביש המהיר הזה, של הטיפול הנמרץ, מבלי לחשוב היטב אם כך אנחנו רוצים לגמור, במיוחד ככל שאנו מזדקנים ונחלשים ולטיפול הנמרץ יש פחות ופחות מה להציע לנו. חייבת להיות איזו דרך צדדית קטנה בשביל מי שלא רוצים להמשיך במסלול הזה. ויש לי רעיון אחד קטן ורעיון אחד גדול לגבי מה שאפשר לעשות.

הנה הרעיון הקטן: הרעיון הקטן הוא שכולנו ניעשה מעורבים יותר, כפי שתיאר ג'ייסון. מדוע שלא יהיו לנו שיחות כאלה עם הזקנים שלנו ועם אנשים שאולי מתקרבים לשם? יש כמה דברים שתוכלו לעשות. אחד מהם הוא... לשאול את השאלה הפשוטה הבאה, שתמיד עובדת: "במקרה שתיעשה חולה מכדי שתוכל לדבר למען עצמך, "מי תרצה שידבר בשמך?" זאת שאלה שחשוב מאד לשאול, כי כשמאפשרים לאנשים להחליט מי יהיה אותו אדם, זה מביא לתוצאה מדהימה. הדבר השני שאפשר לשאול הוא: "האם דיברת עם אותו אדם "על מה שחשוב לך "כדי שנדע טוב יותר מה נוכל לעשות?" זהו הרעיון הקטן.

הרעיון הגדול, לדעתי, הוא יותר פוליטי. לדעתי עלינו ללכת על זה. הצעתי היא להקים משהו כמו "לכבוש את המוות". (צחוק) אשתי אמרה: "כן, בטח. משמרות מחאה בחדר המתים. "כן, כן. בטח." (צחוק) אז זה לא הכי קליט אבל הדבר הזה הדהים אותי. אני היפי מזדקן. אני לא חושב שאני עדיין נראה כך, אבל שניים מילדי נולדו בבית בשנות ה-80, כשלידה ביתית עדיין היתה עניין גדול, ואנו, בני דור ה"בייבי-בום", רגילים לתפוס פיקוד על המצב, אז רק צריך להחליף את כל המלים שקשורות בלידה, "שלום, אהבה ומוות טבעי" נראית לי אופציה טובה. אני באמת חושב שעלינו ללכת לפוליטיקה ולהתחיל לתבוע לעצמנו בחזרה את התהליך הזה מן המודל הרפואי שבו הוא מתנהל.

ואם זה נשמע קצת כמו קריאה להמתת-חסד, אני רוצה להבהיר לכולכם באופן חד-משמעי, שאני שונא המתות-חסד. בעיני הן דבר משני לחלוטין. אני לא חושב שהמתות החסד משנות משהו. אבל אני חושב... שבמקומות כמו אורגון, שבה אפשר להתאבד בסיוע רופא בעזרת מינון רעיל כלשהו, רק מחצית אחוז מהאנשים עושים זאת. מעניין אותי יותר מה קורה ליתר ה-99.5% שלא רוצים בכך. לדעתי רוב האנשים לא רוצים למות, אך אני גם חושב שהרוב מעוניינים בשליטה מסוימת על תהליך המוות שלהם. כך שאני מתנגד להמתת-חסד, אך לדעתי עלינו להחזיר לאנשים מידה מסוימת של שליטה. זה יוציא את האוויר ממפרשי המתת החסד. לדעתי עלינו לבדוק איך עוצרים את הביקוש להמתת-חסד במקום להתחבט בחוקיות שלה או בכלל להתעסק איתה.

הנה ציטטה של דיים סיסילי סונדרס, שאותה פגשתי כשהייתי סטודנט לרפואה. היא ייסדה את תנועת ה"הוספיס" והיא אמרה: "אתם חשובים בזכות מי שאתם "ואתם חשובים עד לרגע האחרון של חייכם." ואני מאמין באמונה שלמה שזהו המסר שעלינו להעביר הלאה. תודה לכם. (מחיאות כפיים)