ברצוני להזמין אתכם לעצום את עיניכם

דמיינו את עצמכם עומדים מחוץ לדלת הכניסה של הבית שלכם ברצוני שתשימו לב לצבע הדלת לחומר שממנו היא עשויה עכשיו דמיינו קבוצה של נודיסטים כבדי-משקל על אופניים הם מתחרים במירוץ של רכיבה בעירום על אופניים והם מתקדמים ישירות אל דלת הכניסה שלכם אני רוצה שממש תראו את זה הם מדוושים בקושי רב, הם מזיעים הם קופצים ורוטטים הרבה והם מתרסקים היישר לתוך דלת הכניסה של הבית שלכם אופניים עפים לכל מקום, גלגלים מתגלגלים לידכם חישורים מגיעים למקומות מביכים צעדו מעבר למפתן הדלת שלכם אל המסדרון, המבואה, מה שלא יהיה שם בצד השני והעריכו את איכות האור האור זורח על עוגי-פלצת עוגי-פלצת מנפנף לכם בידו ממקומו על סוס שזוף זהו סוס מדבר אתם ממש יכולים להרגיש את פרוותו הכחולה מדגדגת לכם את האף ולהריח את עוגיית שיבולת השועל והצימוקים שהוא עומד לדחוף לעצמו לפה חלפו על פניו. חלפו על פניו לתוך הסלון שלכם בסלון שלכם, בפס רחב דמיוני דמיינו את בריטני ספירס היא לובשת לבוש מינימלי, היא רוקדת על שולחן הסלון שלכם והיא שרה את - "הכה בי מותק עוד פעם" ואז עקבו אחרי אל המטבח שלכם במטבח שלכם, הרצפה רוצפה בדרך האבנים הצהובות ומתוך התנור שלכם יוצאים לקראתכם דורותי, איש הפח הדחליל והאריה מתוך "הקוסם מארץ עוץ" מחזיקים ידיים ומדלגים לקראתכם

טוב. פיקחו עיניים

אני רוצה לספר לכם על תחרות מאוד מוזרה שמתקיימת בכל אביב בעיר ניו יורק היא נקראת "תחרות הזכרון של ארצות הברית" ואני הלכתי לסקר את התחרות הזו לפני כמה שנים כעיתונאי מדעי ציפיתי, אני מניח, שזה הולך להיות כמו סופרבול של ידענים זה היה חבורה של בחורים וכמה בחורות מגוונים מאוד בגילים שלהם ובהיגיינה האישית שלהם

(צחוק)

הם שיננו מאות מספרים אקראיים לאחר שהביטו בהם פעם אחת בלבד הם שיננו עשרות על עשרות על עשרות שמות של אנשים זרים הם שיננו שירים שלמים בכמה דקות בלבד הם התחרו מי יכול לשנן הכי מהר את הסדר של חבילת קלפים מעורבבת. חשבתי לעצמי, זה לא יאומן האנשים האלה הם תופעות טבע

והתחלתי לדבר עם חלק מהמתחרים זהו בחור בשם אד קוק שהגיע מאנגליה היה לו משם אחד הזכרונות המאומנים הטובים ביותר ואמרתי לו, "אד, מתי הבנת שאתה ידען?" אד אמר, "אני לא ידען למעשה, יש לי רק זיכרון ממוצע כל מי שמתחרה בתחרות הזו יגיד לך שיש לו רק זכרון ממוצע כולנו אימנו את עצמנו לבצע את פעלולי הזכרון המופלאים הללו בעזרת סדרת טכניקות עתיקות טכניקות שהומצאו לפני אלפיים וחמש מאות שנים ביוון אותן טכניקות שקיקרו השתמש בהן כדי לשנן את הנאומים שלו שמלומדים מימי הביניים נעזרו בהן כדי לשנן ספרים שלמים ואני אמרתי, "וואו, איך זה שלא שמעתי על זה קודם?"

עמדנו מחוץ לאולם של התחרות ואד, שהוא בחור בריטי נפלא ומבריק אם כי מעט משונה אומר לי, "ג'וש, אתה עיתונאי אמריקאי אתה מכיר את בריטני ספירס?" אמרתי, "מה? לא. למה?" "בגלל שאני נורא רוצה ללמד את בריטני ספירס לשנן את הסדר של חפיסת קלפים מעורבבת בטלוויזיה האמריקאית זה יוכיח לעולם שכל אחד יכול לעשות את זה."

(צחוק)

אז אמרתי, "טוב, אני לא בריטני ספירס אבל אולי אתה יכול ללמד אותי הרי צריך להתחיל איפשהו, נכון?" וזו היתה ההתחלה של מסע מאוד מוזר עבורי

בסופו של דבר ביליתי את רוב השנה הבאה כשאני לא רק מאמן את הזכרון שלי אלא גם חוקר אותו מנסה להבין איך הוא עובד למה לפעמים הוא לא עובד ומה יכול להיות הפוטנציאל שלו

פגשתי הרבה מאוד אנשים מעניינים. זהו בחור בשם אי-פי הוא חולה שיכחון ויש לו, כנראה הזכרון הגרוע ביותר בעולם הזכרון שלו היה כל כך גרוע שהוא אפילו לא זכר שיש לו בעיית זכרון שזה מדהים. והוא היה דמות מאד טרגית אבל הוא גם איפשר לנו לראות באיזו מידה הזכרונות שלנו עושים אותנו למי שאנחנו.

הקצה השני של הקשת: פגשתי את הבחור הזה זהו קים פיק. עליו התבססה דמותו של דסטין הופמן בסרט "איש הגשם" בילינו יחד אחר-צהרים אחד בספריה הציבורית של סולט לייק סיטי בשינון ספרי טלפונים מה שהיה חוויה מנצנצת

(צחוק)

וחזרתי וקראתי המון חיבורים על זכרון חיבורים שנכתבו לפני יותר מאלפיים שנה בלטינית, בימי-קדם ואחר בימי הביניים ולמדתי המון דברים מעניינים מאד אחד הדברים הבאמת מעניינים שלמדתי הוא שפעם הרעיון הזה של זכרון מאומן, ממושמע ומטופח לא היה משונה כל כך כמו שהוא נראה לנו היום פעם אנשים השקיעו בזכרון שלהם והכשירו בעמל רב את המוחות שלהם

לאורך אלף השנים האחרונות המצאנו שורה של טכנולוגיות מהאלף-בית, עבור במגילה בכתבי הקודש, בדפוס, בצילום ועד המחשב, הסמארטפון— שגרמו לכך שיותר ויותר קל לנו לאחסן את הזכרונות שלנו במכשירים חיצוניים לנו ולמעשה לבצע מיקור חוץ של היכולת האנושית החשובה הזו טכנולוגיות אלו מאפשרות לנו את העולם המודרני אבל הן גם שינו אותנו הן שינו אותנו מבחינה תרבותית ואני טוען שהן שינו אותנו מבחינה קוגניטיבית מאחר ואנו כמעט לא חייבים לזכור משהו נראה לפעמים כאילו שכחנו איך עושים זאת

אחד המקומות האחרונים עלי אדמות בהם אפשר למצוא אנשים שעדיין נלהבים מהרעיון הזה של זיכרון מאומן, ממושמע ומטופח הוא אותה תחרות זכרון ייחודית למעשה היא לא כל כך ייחודית תחרויות כאלה מתקיימות בכל העולם ואני הייתי מרותק, רציתי לדעת איך הם עושים את זה

לפני כמה שנים, קבוצת חוקרים מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון הכניסו למעבדה חבורה של אלופי תחרויות זכרון הם רצו לדעת האם לבחורים אלה יש מוח שהוא קצת שונה מבחינה אנטומית מהמוח של כולנו התשובה היתה לא האם הם חכמים יותר מאיתנו? הם נתנו להם סדרה של מבחנים קוגניטיביים והתשובה היתה שלא ממש

אולם היה שוני אחד מעניין בין המוחות של אלופי תחרויות הזכרון ובין משתתפי קבוצת הבקרה כשהכניסו את הבחורים האלה למכשירי דימות תהודה מגנטית וסרקו את המוחות שלהם בעודם משננים מספרים, פרצופים ותמונות של פתיתי שלג הם מצאו שאלופי הזכרון הדליקו חלקים במוח שלהם, שהיו שונים מאשר אצל כל אדם אחר למעשה, הם השתמשו, או נראה היה שהם משתמשים בחלק של המוח שמעורב בזכרון מרחבי ובניווט למה? והאם יש משהו שכולנו יכולים ללמוד מזה?

הכוח המניע שמאחורי תחרויות הזכרון הוא מין סוג של מירוץ חימוש כאשר כל שנה מישהו ממציא דרך חדשה ללמוד יותר דברים מהר יותר ואז יתר המשתתפים צריכים לנסות להדביק אותו

זהו חברי בן פרידמור שלוש פעמים אלוף זכרון עולמי על השולחן מולו שלושים ושש חפיסות קלפים מעורבבות שהוא עומד לנסות לשנן בתוך שעה אחת כשהוא משתמש בטכניקה שהמציא, ורק הוא שולט בה הוא השתמש בטכניקה דומה כדי לשנן את הסדר המדויק של 4,140 ספרות בינאריות אקראיות בחצי שעה כן

ולמרות שיש הרבה מאוד דרכים לזכור דברים בתחרויות האלה הכל, כל הטכניקות שמשתמשים בהן בסופו של דבר מתמצות ברעיון שהפסיכולוגים מכנים "קידוד משוכלל"

והרעיון הזה מוסבר היטב על-ידי פרדוקס מגניב הנודע בשם "פרדוקס אופה/האופה" והוא הולך כך: אם אני אומר לשני אנשים לזכור את אותה המילה אם אני אומר לך "זכור שיש בחור ששמו אופה" זה השם שלו ולך אני אומר: "זכור שיש בחור שהוא אופה" ואני חוזר אליך אחרי כמה זמן ואני אומר, "האם אתה זוכר את המילה שאמרתי לך לפני כמה זמן? האם אתה זוכר מה היא היתה?" האדם שנאמר לו שהשם הוא אופה פחות סביר שיזכור את המילה לעומת זה שנאמר לו שאופה הוא המקצוע אותה מילה, מידה שונה של זכרון. משונה מה קורה כאן?

ובכן, השם אופה לא ממש אומר לך כלום הוא לחלוטין לא קשור לכל הזכרונות האחרים שצפים לך בתוך הגולגולת אבל שם-העצם הפשוט "אופה"- אנחנו מכירים אופים אופים לובשים כובעים לבנים מצחיקים לאופים יש קמח על הידיים אופים מריחים טוב כשהם חוזרים הביתה מהעבודה יכול להיות שאנחנו אפילו מכירים אופה וכשאנחנו שומעים את המילה הזו לראשונה אנו מתחילים להצמיד את כל קרסי האסוציאציות הללו למילה וזה עוזר לנו לשלוף אותה מאוחר יותר כל האמנות של מה שמתרחש כאן בתחרויות הזכרון הללו וכל האמנות של זכירת דברים טוב יותר ביומיום היא להבין איך להפוך את השם "אופה" לאופה כשם עצם לקחת אינפורמציה שהיא חסרת-הקשר חסרת-משמעות, חסרת-חשיבות ולשנות אותה איכשהו כך שהיא תהפוך להיות בעלת-משמעות לאור כל הדברים האחרים שיש לכם במוח

אחד הטכניקות היותר מוצלחות לעשות זאת היא שיטה יוונית עתיקה מלפני אלפיים וחמש מאות שנה היא נודעה בשם ארמון הזכרון הסיפור מאחורי היווצרותה הולך כך: היה משורר בשם סימונידס שהשתתף במשתה הוא היה למעשה הבדרן ששכרו לאירוע כי בימים ההם, אם רצית לערוך מסיבה באמת מוצלחת לא שכרת די-ג'יי, אלא שכרת משורר והוא נעמד, מדקלם את השיר שלו בעל פה, יוצא מהדלת וברגע שהוא יוצא, אולם המשתה מתמוטט והורג את כל מי שבפנים לא רק שכולם נהרגים הגופות שלהם מושחתות מעבר לכל הכרה אף אחד לא יכול לומר מי היה בפנים אף אחד לא יכול לומר איפה כל אחד ישב הגופות לא יכולות להיקבר בצורה ראויה זוהי טרגדיה בתוך טרגדיה סימונידיס, בעודו עומד בחוץ הניצול היחיד בין ההריסות עוצם את עיניו וחווה את ההכרה הבאה בעיני רוחו הוא יכול לראות היכן ישב כל אורח במשתה והוא לוקח את קרובי המשפחה ביד ומנחה אותם אל יקיריהם בתוך ההריסות

מה שסימונידיס הבין באותו הרגע הוא משהו שלדעתי כולנו יודעים באופן אינטואיטיבי והדבר הזה הוא שכמה שאנחנו גרועים בזכירת שמות ומספרי טלפון והוראות מדויקות שקיבלנו מעמיתינו יש לנו באמת זכרון חזותי ומרחבי יוצאי-דופן אם אבקש מכם לשחזר את עשר המילים הראשונות של הסיפור שזה עתה סיפרת לכם על סימונידיס רוב הסיכויים שתתקשו לעשות זאת אבל אני מתערב איתכם שאם אבקש מכם להיזכר מי יושב על גבו של סוס שזוף ומדבר במבואה שלכם ברגע זה אתם תוכלו לראות זאת

הרעיון מאחורי ארמון הזכרון הוא ליצור מבנה דמיוני בעיני רוחכם ולאכלס אותו בדימויים של הדברים שברצונכם לזכור ככל שהדימוי משוגע, מוזר, ביזארי מצחיק, גס, מסריח כך עולה הסיכוי שיהיה בלתי נשכח זוהי עצה בת יותר מאלפיים שנה היא מגיעה עד לכתבים הלטיניים המוקדמים ביותר על הזכרון

אז איך זה עובד? נניח שהוזמנתם לבמה המרכזית של TED לתת הרצאה ואתם רוצים לעשות זאת על-פה אתם רוצים לעשות זאת כמו קיקרו אילו הוזמן ל-TEDx ברומא לפני אלפיים שנה מה שאולי הייתם עושים זה לדמיין את עצמכם ליד דלת הכניסה של ביתכם והייתם מעלים בדמיונכם איזה דימוי משוגע, מגוחך, בלתי נשכח שיזכיר לכם שהדבר הראשון שאתם רוצים לדבר עליו הוא התחרות הביזארית הזאת ואז הייתם נכנסים אל תוך הבית שלכם והייתם רואים תמונה של עוגי-פלצת יושב על הסוס מיסטר אד וזה היה מזכיר לכם שאתם רוצים להציג את ידידכם אד קוק ואז הייתם רואים תמונה של בריטני ספירס שתזכיר לכם את האנקדוטה המשעשעת שרציתם לספר ואתם נכנסים למטבח והנושא הרביעי שרציתם לדבר עליו הוא המסע המוזר שעברתם במשך שנה ויש לכם כמה חברים שיעזרו לכם לזכור את זה

ככה נואמים רומיים זוכרים את הנאומים שלהם - לא מילה במילה. זו דרך שרק תסבך אתכם אלא נושא אחר נושא למעשה, המונח "משפט נושא" שבא מהמילה היוונית "טופוס" שמשמעותה "מקום" זהו שריד מהזמן שבו נהגו לחשוב על אמנות הנאום ועל חוכמת הדיבור במונחים מרחביים כאלה הביטוי "דבר ראשון" הוא כמו הדבר הראשון בארמון הזכרון

אני חשבתי שכל זה מרתק ממש וממש נכנסתי לזה והלכתי לעוד כמה תחרויות זכרון שכאלה והיה לי רעיון לכתוב משהו ארוך יותר על תת-התרבות הזו של הזכרנים התחרותיים אבל היתה בעיה הבעיה היתה שתחרות זכרון היא מאורע משעמם באופן חולני (צחוק) באמת, זה כמו חבורת אנשים שעושים מבחן פסיכומטרי זאת אומרת, הרגע הכי דרמטי שם זה כשמישהו מתחיל לעסות את הרקות שלו ואני עיתונאי, אני צריך לכתוב על משהו אני יודע שדברים מדהימים קורים במוח של האנשים האלה אבל לי אין גישה לזה

ואז הבנתי שאם אני מתכוון לספר את הסיפור הזה אצטרך להיכנס לנעליים שלהם לכמה זמן וכך התחלתי במשך 15 או 20 דקות בכל בוקר, לפני שהתיישבתי לקרוא את ה"ניו יורק טיימס" רק לנסות לזכור משהו אולי שיר או שם מספר-מחזור ישן שקניתי בשוק פשפשים וגיליתי להפתעתי שכל זה הוא כיף אמיתי בחיים לא ציפיתי לכך זה היה כיף כי זה לא באמת לאמן את המוח שלכם אלא מדובר בעצם בלהשתפר ולהשתפר ולהשתפר בליצור, בלחלום את הדימויים המגוכחים, הגסים, המצחיקים ואני מקווה שגם בלתי-נשכחים, בעיני רוחכם ואני ממש נכנסתי לזה

זה אני לבוש בערכת אימון הזכרון שלי זה זוג של מחממי אוזניים וזוג של משקפי-מגן שכוסו לגמרי למעט שני חורי הצצה מאחר והסחת-דעת היא האויב הכי גדול לזכרן המתחרה

בסופו של דבר חזרתי לאותה תחרות שסיקרתי שנה קודם לכן והיה לי הרעיון להשתתף בה סוג של ניסוי בעיתונאות פעילה זה יהיה, חשבתי, סיום נחמד לכל המחקר שלי הבעיה היתה שהניסוי יצא משליטה זכיתי בתחרות מה שכמובן לא היה אמור לקרות

(מחיאות כפיים)

עכשיו, זה מאוד נחמד להיות מסוגל לשנן נאומים ומספרי טלפון ורשימות מכולת אבל כל אלו אינם העניין אלו הם רק טריקים הם טריקים שעובדים בגלל שהם מבוססים על כמה עקרונות בסיסיים לגבי הדרך שבה המוח שלנו פועל ואתם לא צריכים לבנות ארמונות זכרון או לשנן חפיסות של קלפי משחק כדי להנות מהיתרונות של מעט תובנה לגבי איך המוח שלכם פועל

לעתים קרובות אנו מדברים על אנשים עם זכרון נהדר כאילו זה היה מין כישרון מולד אבל זה לא כך זכרונות טובים הם דבר נלמד ברמה הבסיסית ביותר, אנו זוכרים כשאנחנו שמים לב אנחנו זוכרים כשאנו מעורבים במשהו בצורה עמוקה אנחנו זוכרים כשאנו מסוגלים לקחת פיסת אינפורמציה ולחוות ולהבין למה היא משמעותית עבורנו למה היא חשובה, למה היא ססגונית כאשר אנחנו מסוגלים לשנות אותה באיזו דרך כך שהיא תהיה הגיונית לאור כל הדברים האחרים שצפים לנו במוח כשאנו מסוגלים להפוך את השם אופה למקצוע אופה

ארמון הזכרון, טכניקות הזכרון הללו הן רק קיצורי-דרך למעשה, הן אפילו לא קיצורי-דרך אמיתיים הן עובדות מפני שהן גורמות לכם לעבוד הן גורמות לנו לעבד מידע בצורה עמוקה לאמץ סוג של תשומת לב שרובנו לרוב לא מאמנים אבל למעשה אין קיצורי-דרך ככה דברים הופכים לבלתי-נשכחים

ולדעתי, אם יש דבר אחד שאני רוצה שתקחו מכאן זה מה שאי-פי אותו חולה שיכחון שאפילו לא זכר שיש לו בעיית זכרון אמר לי וזה הרעיון שהחיים שלנו הם סך כל הזכרונות שלנו כמה אנחנו מוכנים לאבד מהחיים הקצרים-ממילא שלנו בכך שנאבד את עצמנו בבלאקברים ובאייפונים שלנו בכך שלא נשים לב לאדם שיושב מולנו שמדבר אלינו בכך שנהיה כל-כך עצלניים עד שלא נהיה מוכנים לעבד מידע בצורה עמוקה?

אני למדתי מיד ראשונה שישנן יכולות זכרון מדהימות רדומות בכל אחד מאיתנו אבל אם אתם רוצים לחיות חיים בלתי-נשכחים אתם צריכים להיות האנשים שזוכרים לזכור

תודה רבה

(מחיאות כפיים)