ג'יל בולטי טיילור
26,845,228 views • 18:19

הגעתי אל חקר המוח מפני שיש לי אח שאובחנה אצלו בעיה במוח: סכיזופרניה. וכאחותו, ואחר כמדענית, רציתי להבין מדוע אני יכולה לקחת את חלומותי, לקשר אותם למציאות שלי, ולהגשימם. ומה הדבר במוחו של אחי ובסכיזופרניה שלו שמונע ממנו לקשר את חלומותיו למציאות שמשותפת לכולנו, ובמקום זה הם הופכים להזיות?

כך שהקדשתי את הקריירה שלי לחקר מחלות הנפש החמורות. עברתי ממולדתי, אינדיאנה, לבוסטון, ושם עבדתי במעבדתה של דר' פרנסין בנס במחלקה הפסיכיאטרית בהרווארד, ובמעבדה שאלנו את השאלה: מהם ההבדלים הביולוגיים בין מוחותיהם של פרטים שמאובחנים כקבוצת בקרה נורמלית, בהשוואה למוחות של אנשים שאובחנו כסכיזופרניים, סכיזואפקטיביים או בעלי הפרעה דו-קוטבית?

למעשה מיפינו את המעגלים הזעירים של המוח: אילו תאים מנהלים תקשורת עם אילו תאים ובעזרת אילו כימיקלים, ומהן כמויות הכימיקלים? כך שחיי היו מלאי משמעות, כי במשך היום עסקתי במחקר הזה, ובערבים ובסופי שבוע הייתי בנסיעות כיועצת מטעם "נאמי", האיגוד הלאומי למחלות נפש. אבל בבוקר ה-10 לדצמבר 1996 התעוררתי וגיליתי שיש לי בעיית מוח פרטית משלי. כלי-דם נפרץ במחצית השמאלית של מוחי, ובמהלך ארבע שעות ראיתי כיצד מוחי מידרדר לגמרי מבחינת יכולתו לעבד מידע כלשהו. בבוקר בו אירע שטף הדם הזה לא יכולתי ללכת, לדבר, לקרוא, לכתוב או להיזכר במשהו מחיי. למעשה, הפכתי לתינוקת בגוף של אישה.

אם הזדמן לכם פעם לראות מוח אנושי, רואים בבירור ששני חצאי המוח נפרדים לחלוטין זה מזה. הבאתי לכם מוח אנושי אמיתי. תודה. זהו מוח אנושי אמיתי.

זוהי קידמת המוח, זה החלק האחורי של המוח עם חוט השדרה שמשתלשל ממנו, וכך הוא ממוקם בתוך ראשי. וכשמתבוננים במוח, ברור ששתי קליפות המוח נפרדות לחלוטין זו מזו. לאלה מכם שמתמצאים במחשבים, המחצית הימנית שלנו פועלת כמו מעבד מקבילי, והמחצית השמאלית של מוחנו פועלת כמעבד טורי. קיימת אמנם תקשורת בין שני חצאי המוח, באמצעות כפיס המוח, שמורכב מכ-300 מיליון סיבי עצב. אולם פרט לכך, שני חצאי המוח נפרדים לחלוטין. ומכיוון שהם מעבדים מידע בצורה שונה, הרי שכל מחצית-מוח חושבת על דברים אחרים, דואגת לדברים אחרים, והייתי אפילו אומרת, שהאישיות שלהן שונה מאד זו מזו.

סליחה, תודה. זה היה כיף. [העוזר: בהחלט] [צחוק]

מחצית המוח הימנית האנושית מתעסקת אך ורק ברגע הנוכחי. רק ב"כאן ועכשיו". מחצית המוח הימנית שלנו חושבת בתמונות ולומדת בצורה קינסטטית דרך תנועות גופנו. מידע בצורת אנרגיה זורם פנימה בו-זמנית דרך כל מערכות החישה שלנו, ואז הוא מתפוצץ לקולאז' העצום הזה: איך הרגע הנוכחי נראה, איך הרגע הנוכחי מריח ומה טעמו, איך הוא מורגש וכיצד הוא נשמע. אני יצור של אנרגיה המחובר לאנרגיה שמסביבי דרך המודעות של מחצית מוחי הימנית. אנו הננו יצורים של אנרגיה המחוברים זה אל זה דרך המודעות של חצאי המוח הימניים שלנו כמשפחה אנושית אחת, וממש כאן ועכשיו כולנו אחים ואחיות הנמצאים על כוכב-לכת זה כדי להפכו למקום טוב יותר. וברגע הזה אנחנו מושלמים, שלמים ויפים.

מחצית המוח השמאלית שלי, שלנו, היא מקום שונה בתכלית. מחצית המוח השמאלית שלנו חושבת בצורה קווית ושיטתית. מחצית המוח השמאלית שלנו מתעסקת רק בעבר ורק בעתיד. מחצית המוח השמאלית מתוכננת לקחת את הקולאז' העצום של הרגע הנוכחי, ולהתחיל ללקט ממנו פרטים, פרטים ועוד פרטים על פרטים אלו. [צחוק] ואז היא מסווגת ומארגנת את כל המידע הזה, מקשרת אותו עם כל מה שאי-פעם למדנו בעבר ומשליכה אל העתיד את כל האפשרויות שיש לנו. ובנוסף, מחצית המוח השמאלית שלנו חושבת בעזרת השפה. זהו אותו פטפוט תמידי במוח המקשר אותי ואת עולמי הפנימי אל עולמי החיצוני. זהו הקול הקטן שאומר לי: "היי! את חייבת לזכור לקנות בננות בדרך הביתה." אני זקוקה להן בבוקר.

זוהי האינטליגנציה מחשבת-החישובים שמזכירה לי לעשות כביסה. אך אולי הכי חשוב, זהו הקול הקטן שאומר לי: "אני, אני". וכשמחצית המוח השמאלית אומרת לי: "אני," אני נעשית מובדלת. אני הופכת לפרט בודד ומובחן, נבדלת משטף האנרגיה סביבי ונבדלת מכם. ואת החלק הזה של מוחי איבדתי בבוקר השבץ המוחי שלי.

בבוקר השבץ התעוררתי עם פעימות כאב מאחורי עיני השמאלית, מין כאב- הכאב הצורב הזה שחוטפים כשנוגסים בגלידה. והכאב לפת אותי ואחר הירפה, ושוב לפת אותי ואחר הירפה ממני. מבחינתי היה מאד מוזר לחוות בכלל כאב, אז חשבתי לעצמי שפשוט אתחיל בשגרת היומיום שלי.

אז קמתי וקפצתי על ה"קרדיו גליידר" שלי, שהוא מכשיר כושר לכל הגוף. ותוך כדי שאני עובדת על הדבר הזה, אני קולטת שכפות ידי נראות כמו טלפיים פרימיטיביות שלופתות את הידית, וחשבתי: "זה מוזר מאד." והבטתי מטה על גופי וחשבתי: "בחיי, איזה יצור מוזר אני". זה היה כאילו ההכרה שלי נטשה את תפישת-המציאות הרגילה שלי, של אדם שעובד על מכשיר ומתנסה במשהו, ועברה למרחב לא-ידוע, שבו אני צופה בעצמי חווה את החוויה הזאת,

וכל זה היה מוזר מאד, וכאב הראש שלי החמיר, אז אני יורדת מהמכשיר ואני צועדת על רצפת הסלון שלי, ואני תופשת שהכל בתוך גופי האט מאד, וכל צעד מאד נוקשה ומאד מכוון. אין בהליכה שלי שום זרימה, וישנה מין חסימה בתחום התפישתי שלי, כך שאני ממוקדת במערכות הפנימיות בלבד, ואני עומדת בחדר הרחצה, מוכנה להיכנס למקלחת, ויכולתי ממש לשמוע את הדו-שיח שמתנהל בתוך גופי. שמעתי קול קטן אומר: "השרירים האלה, אתם צריכים להתכווץ. "והשרירים האלה, אתם תתרפו..."

ואז איבדתי את שיווי המשקל שלי ונתמכתי בקיר, ואני מביטה מטה על זרועי ואני תופשת שאינני יכולה עוד להגדיר את גבולות הגוף שלי. ולא יכולה לקבוע היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת, מפני שהאטומים והמולקולות של זרועי התמזגו עם האטומים והמולקולות של הקיר. וכל מה שיכולתי לזהות הוא האנרגיה הזו, האנרגיה.

ואני שואלת את עצמי: "מה לא בסדר איתי? מה קורה?" ובאותו רגע, הפטפוט בתוך מוחי- הפטפוט של מחצית המוח השמאלית שלי, נדם לגמרי. כאילו שמישהו לקח שלט רחוק ולחץ על 'השתקה'. דומיה מוחלטת. ובתחילה הייתי בהלם למצוא את עצמי בתוך נפש דוממת, אך מיד אחר כך נשביתי בהוד של האנרגיה שמסביבי. ומכיוון שלא יכולתי יותר להבחין בגבולות גופי, הרגשתי עצומה וכבירה. התאחדתי עם כל האנרגיה שהיתה שם, וזה היה נהדר.

ואז, לפתע, מחצית המוח השמאלית שלי שבה לחיים ואומרת לי: "היי! יש לנו בעיה! "יש לנו בעיה! אנו צריכות לקרוא לעזרה!" אז אני חושבת: "אה! יש לי בעיה. יש לי בעיה." [צחוק] וזה כאילו, "בסדר, יש לי בעיה"

אבל אז מיד נסחפתי בחזרה אל אותה מודעות, ולמרחב הזה אני קוראת בחיבה: "ארץ הפלאות". אבל היה נפלא שם. תארו לעצמכם, להתנתק לגמרי מן הקשקשת של המוח שלכם שמחברת אתכם לעולם החיצוני.

הייתי במרחב הזה, ועבודתי וכל הלחץ שקשור בה - הכל נעלם. ואני הרגשתי קלילות בגוף. תארו לעצמכם: כל מערכות היחסים של העולם החיצוני, וכל גורמי הלחץ הקשורים בהם - הכל נעלם. ואני חשתי תחושה של שלווה. תארו לעצמכם מה פירוש להשיל 37 שנות מטען רגשי! [צחוק] הו! חשתי התעלות. התעלות. זה היה נפלא.

ואז מחצית המוח השמאלית שלי שבה לחיים ואומרת: "היי! את מוכרחה לשים לב. "אנו צריכות עזרה" ואני חושבת: "אני זקוקה לעזרה. עלי להתרכז!" אז אני יוצאת מהמקלחת ומתלבשת באופן מוכני ומתהלכת בדירה, וחושבת: "אני צריכה להגיע לעבודה "האם אני מסוגלת לנהוג?"

ובאותו הרגע זרועי הימנית נפלה משותקת לגמרי לצד גופי, ואז קלטתי: "אוי ואבוי! "יש לי שבץ מוחי! יש לי שבץ מוחי!"

והדבר הבא שהמוח שלי אומר לי הוא: "וואו! זה מגניב. זה מגניב!" [צחוק] "כמה מדעני-מוח זוכים להזדמנות "לחקור את המוח שלהם מבפנים?" [צחוק]

ואז עולה בדעתי: "אבל אני אשה נורא עסוקה!" [צחוק] "אין לי זמן בשביל שבץ מוחי!"

אז חשבתי: "טוב. אינני יכולה למנוע את השבץ המוחי הזה, "אז אני אמשיך עם זה שבוע-שבועיים "ואז אחזור לשגרה. בסדר. "אז אני צריכה לקרוא לעזרה, לצלצל לעבודה." ולא הצלחתי להיזכר במספר הטלפון בעבודה, ואז נזכרתי שיש לי במשרד כרטיס ביקור עם המספר שלי. אז אני נכנסת לחדר העבודה שלי, ושולפת ערימת כרטיסי ביקור בגובה 10 ס"מ. ואני מסתכלת בכרטיס העליון, ואפילו שבעיני רוחי אני רואה בבירור איך הכרטיס נראה, איני יכולה לקבוע אם זהו כרטיס הביקור שלי או לא, כי אני רואה רק פיקסלים והפיקסלים של המלים התמזגו עם הפיקסלים של הרקע ושל הסמלים, ופשוט לא יכולתי להבחין ביניהם. אז הייתי מחכה ל"גל של התבהרות". וכשהוא הגיע, הצלחתי להתחבר שוב למציאות הנורמלית, ולזהות: "זה לא הכרטיס, זה לא הכרטיס, זה לא הכרטיס," נדרשו לי 45 דקות לעבור על 3 ס"מ מערימת הכרטיסים ההיא. בינתיים, במשך 45 דקות, שטף הדם במחצית המוח השמאלית שלי הולך וגדל. אני לא מבינה את המספרים ולא את הטלפון, אבל זו תכנית הפעולה היחידה שיש לי, אני לוקחת את הטלפון ושמה אותו כאן, ואת הכרטיס אני מניחה כאן, ואני משווה את צורות הקשקושים שעל כרטיס הביקור לצורות של הקשקושים שעל מקלדת הטלפון. אבל אז אני נסחפת בחזרה אל ארץ הפלאות, וכשאני חוזרת אני לא זוכרת אם כבר חייגתי את המספרים האלה. אז נאלצתי להיעזר בזרועי המשותקת כמשקולת, ולכסות בה את הספרות שכבר הקשתי עליהן, כך שכאשר חזרתי למציאות הנורמלית יכולתי לקבוע: "כן, את הספרה הזאת כבר חייגתי."

לבסוף חוייג כל המספר, ואני מקשיבה לטלפון, וחברי לעבודה מרים את השפופרת ואומר לי: "וו וו וו וו" [צחוק] ואני חושבת לעצמי: "אוי ואבוי, הוא נשמע כמו כלב!" [צחוק]

אז אני אומרת לו, ובראשי ברור לי שאני אומרת לו: "מדברת ג'יל! אני זקוקה לעזרה!" ומה שהקול שלי אומר הוא: "וו וו וו וו" [צחוק] ואני חושבת, "אוי ואבוי! אני נשמעת כמו כלב" כך שלא יכולתי לדעת, לא ידעתי שאינני מסוגלת לדבר או להבין מלים עד שניסיתי לעשות זאת. אבל הוא הבין שאני צריכה עזרה, והוא השיג לי עזרה.

ומעט אח"כ מסיעים אותי באמבולנס דרך בוסטון, לבי"ח הכללי של מסצ'וסטס ואני מתכרבלת לי כמו עובר קטן, וממש כמו בלון שנותרה בו טיפת האוויר האחרונה, והאוויר הזה עוזב את הבלון, כך חשתי שהאנרגיה שלי מתנדפת ושרוחי נכנעת.

ובאותו רגע ידעתי, שכבר אינני הכוריאוגרפית של חיי. ואו שהרופאים יצילו את גופי ויעניקו לי הזדמנות שניה לחיות, או שזהו כנראה רגע המעבר שלי.

כשהתעוררתי מאוחר יותר, בערב, הזדעזעתי לגלות שאני עדיין בחיים. כשחשתי את רוחי נכנעת, נפרדתי לשלום מחיי. וכעת היתה התודעה שלי תלויה בין שני מישורי מציאות מנוגדים מאד. גירויים שהגיעו מהמערכות התחושתיות שלי הורגשו ככאב טהור. האור צרב את מוחי כמו שריפה והצלילים נשמעו כה רמים וכאוטיים, שלא יכולתי להבחין בין הקולות לרעשי הרקע, ורק רציתי לברוח. בגלל שלא יכולתי לזהות את מיקום גופי במרחב, הרגשתי עצומה וכבירה, כמו שדה שזה עתה שוחררה מהבקבוק שלה. ורוחי נסקה חופשיה, כמו לוויתן לבן גדול המחליק בים של התעלות דוממת. נירוונה. הגעתי לנירוונה. ואני זוכרת שחשבתי, שאין שום סיכוי שאצליח לדחוס את כל הכבירוּת הזו של עצמי בחזרה לגוף הזעיר הזה.

אבל אז הבנתי: אני עדיין בחיים. אני עדיין בחיים, והגעתי לנירוונה. ואם הגעתי לנירוונה ואני עדיין בחיים, אז כל מי שחי יכול להגיע לנירוונה. ואני מדמיינת לי עולם מלא בבני-אדם יפים, שלווים, מלאי חמלה ואוהבים, שיודעים שיש להם ברירה להיכנס בכל עת למרחב הזה, לבחור במתכוון להתרחק ימינה מן המחצית השמאלית של מוחם ולמצוא את השלווה הזאת. ואז הבנתי איזו מתנה אדירה החוויה הזו עשויה להיות, איזה התקף של תובנה זה יכול להיות לגבי איך אנו חיים את חיינו, וזה דחף אותי להחלים.

שבועיים וחצי אחרי שטף הדם, המנתחים נכנסו וסילקו קריש דם בגודל כדור-גולף שלחץ על מרכזי השפה שלי. כאן אני עם אמא, המלאך שלי. נדרשו לי 8 שנים להחלים לגמרי.

אז מי אנחנו? אנו הננו כוח-החיים של היקום, מיומנים בשימוש בידינו ועם שני מוחות קוגניטיביים. ויש לנו הכוח לבחור בכל רגע ורגע מי ואיך אנו רוצים להיות בעולם. כאן ועכשיו, אני יכולה לפסוע ולהיכנס לתוך המודעות של מחצית מוחי הימנית, שבה אנו, אני, כוח החיים של היקום. וכוח החיים של 50 טריליון המולקולות הנהדרות והגאוניות מהן מורכבת הצורה שלי, מאוחדת עם כל היש. או שאני יכולה לבחור לפסוע אל תוך המודעות של מחצית מוחי השמאלית, ושם אני נעשית פרט בודד, מובחנת, נבדלת מן הזרם, נבדלת מכם. אני, דר' ג'יל בולטי טיילור, משכילה, חוקרת-מוח. אלה "שתינו" שבתוכי. מי הייתם בוחרים להיות? מי אתם בוחרים להיות, ומתי? אני מאמינה שככל שנרבה לבחור להפעיל את החיווט של השלווה הפנימית והעמוקה של חצאי המוח הימניים שלנו, נקרין יותר שלווה אל העולם, וכוכב הלכת שלנו יהיה שליו יותר.

וחשבתי שזהו רעיון שראוי להפיצו. תודה לכם. [תרועות ומחיאות כפיים] תודה. [מחיאות כפיים] תודה. [מחיאות כפיים]