Eli Pariser
5,208,696 views • 9:04

מארק צוקרברג, עיתונאי שאל אותו על עדכון חדשות שוטף. הוא שאל אותו, "מדוע זה כה חשוב?" וצוקרברג ענה שסנאי גוסס בחזית ביתנו עשוי להיות יותר רלוונטי לאינטרסים המיידיים שלנו מאשר אנשים גוססים באפריקה. אז ברצוני לדבר על איך אינטרנט המתבסס על הרעיון הנ"ל עשוי להיראות.

כאשר גדלתי באזור כפרי במיין, האינטרנט היה בשבילי משהו אחר לגמרי. הוא היה עבורי קשר לעולם. הוא היה עבורי משהו העשוי לקשר את כולנו ביחד. והייתי בטוח שהוא הולך להיות נפלא בשביל הדמוקרטיה והחברה שלנו. אבל מול עינינו מתחולל שינוי באופן בו המידע זורם ברשת, והשינוי הוא בלתי נראה. ואם לא נשים לב לזה, זו עלולה להיות בעיה רצינית. בפעם הראשונה הבחנתי בזה היכן שאני מבלה המון זמן — דף הפייסבוק שלי. אני ליברל מבחינה פוליטית — איזו הפתעה — אבל תמיד עשיתי הכל כדי לפגוש שמרנים. אני אוהב לשמוע על מה הם חושבים; אני אוהב לראות עם מה הם מקושרים; אני אוהב ללמוד דברים חדשים. ולכן הופתעתי כאשר הבחנתי יום אחד שהשמרנים נעלמו מעדכוני הפייסבוק שלי. ומה שהתברר הוא שפייסבוק עקבה אחריי — על איזה קישורים אני מקליק, והיא שמה לב שבעצם אני מקליק יותר על קישורים של חברים ליברליים מאשר אלו של חברים שמרניים. ומבלי להתייעץ איתי על כך, היא סיננה אותם החוצה. הם נעלמו.

אבל פייסבוק אינה המקום היחיד אשר מבצע סוג כזה של עריכה אלגוריתמית בלתי נראית ברשת. גם גוגל עושה את זה. אם אני מחפש משהו, ואתם מחפשים משהו, אפילו עכשיו, בו-זמנית, אנו עשויים לקבל תוצאות חיפוש מאוד שונות. גם כאשר יוצאים מהמערכת, סיפר לי מהנדס אחד, ישנם 57 סימנים שגוגל עוקבת אחריהם — כל דבר החל מאיזה מחשב אנו משתמשים דרך באיזה דפדפן משתמשים ועד למקום בו אנו נמצאים — והיא משתמשת בהם כדי לתפור לנו את תוצאות חיפושנו. תחשבו על זה שניה: אין יותר גוגל זהה לכולם. ומה שמצחיק בכל זה הוא שקשה להבחין בזה. אי-אפשר לראות כמה שונים תוצאות החיפוש שלך מאלו של מישהו אחר.

אבל לפני כמה שבועות, ביקשתי ממספר חברים לחפש בגוגל "מצרים" ולשלוח לי צילומי מסך של התוצאות שלהם. אז הנה צילום מסך של חברי סקוט. וזה של חברי דניאל. כאשר מניחים אותם זה לצד זה, אין אפילו צורך לקרוא מה כתוב בתוצאות כדי לראות עד כמה שונים שני העמודים. אבל כאשר קוראים את התוצאות, זה באמת די מוזר. דניאל לא קיבל שום דבר על ההפגנות במצרים בעמוד הראשון של התוצאות. אבל התוצאות שסקוט קיבל מלאות בהן. וזה היה אז ה-סיפור של אותו יום. זה כמה שהתוצאות נעשות שונות.

אבל זה לא רק גוגל ופייסבוק. זה משהו שסוחף איתו את כל הרשת. יש מגוון של חברות אשר מבצעות סינון אישי כזה. "חדשות יאהו", אתר החדשות הכי גדול ברשת, הוא עכשיו בעל סינון אישי — כל אחד מקבל משהו אחר. "הפינגטון פוסט", ה"וושינגטון פוסט", ה"ניו-יורק טיימס" — כולם מפלרטטים עם סינונים אישיים באופנים שונים. וזה לוקח אותנו במהירות אל עולם שבו האינטרנט מראה לנו את מה שנדמה לו שאנו רוצים לראות, אבל לא בהכרח את מה שאנו צריכים לראות. כפי שאריק שמידט אמר, "יהיה זה בלתי אפשרי לאנשים לראות או לצרוך משהו שבמובן מסויים לא נתפר עבורם."

לכן אני סבור שזו אכן בעיה. ואני חושב שאם נוטלים את כל המסננים ביחד, נוטלים את כל האלגוריתמים הללו, מקבלים את מה שאני מכנה בועת סינון. ובועת הסינון שלך היא עולם המידע האישי והמיוחד שלך שאתה חי בו ברשת. ומה שבתוך בועת הסינון שלך תלוי במי שאתה, וזה תלוי במה שאתה עושה. אבל העניין הוא שאינך מחליט מה נכנס לתוכה. ויותר חשוב, אינך רואה את מה שמסננים החוצה. את אחת הבעיות של בועות הסינון גילו כמה חוקרים מנטפליקס. הם היו מסתכלים בטורי נטפליקס והם שמו לב לדבר מצחיק שרבים מאיתנו בטח שמו לב אליו, והוא שיש כמה סרטים שמגיעים במהירות היישר לביתינו. הם נכנסים לתור ונפתחים מייד לפנינו. כך ש-"Iron man" נפתח מייד, ו-"Waiting for Superman" יכול לחכות ממש הרבה זמן.

מה שהם מצאו היה שבטורי הנטפליקס שלנו מתנהל מאבק איתנים בין העצמי העתידי, השאפתני שלנו לבין העצמי היותר אימפולסיבי שלנו השייך להווה. אנו כולנו שואפים להיות זה שראה כבר את "Rashomon", אבל ברגע זה ממש אנו רוצים לצפות ב-"Ace Ventura" בפעם הרביעית. (צחוק) אז העריכה המוצלחת ביותר נותנת לנו קצת משניהם. היא נותנת לנו קצת מג'סטין ביבר וקצת מאפגניסטן. היא נותנת לנו קצת מידע על ירקות, וקצת מידע על קינוח. והקושי עם מסננים אלגוריתמיים כאלה, עם המסננים הללו המותאמים אישית, הוא שבגלל שהם מסתכלים בעיקר על מה שאנו מקליקים עליו ראשון, זה יכול להפר את האיזון. ואז במקום דיאטת מידע מאוזנת, נמצא את עצמנו מוקפים בג'נק-פוד של מידע.

כל זה מצביע על כך שאנו מפספסים את כל מטרת האינטרנט. בחברה מבוססת שידורים — כך על-פי מיתוס ההיווסדות — בחברה מבוססת שידורים, היו אלה שומרי-הסף, העורכים, והם שלטו על ברז המידע. ואז בא האינטרנט וניפנף אותם הצידה, וזה איפשר לנו להתחבר זה לזה, וזה היה פשוט נפלא. אבל לא זה מה שקורה כעת. מה שאנו עדים לו זה העברת המפתחות משומרי-סף אנושיים לשומרי-סף אלגוריתמיים. והעניין הוא שהאלגוריתמים חסרים עדיין את האתיקה הפנימית שהיתה לעורכים. כך שאם האלגוריתמים הולכים לנהל לנו את העולם, אם הם הולכים להחליט מה נזכה לראות ומה לא נזכה, אז עלינו לוודא שהם לא מכווננים רק לפי מידת הרלוונטיות. עלינו לוודא שהם גם מראים לנו דברים שאינם נוחים או שהם מאתגרים או שהם חשובים — זה מה ש-TED עושה — נקודות מבט שונות.

והעניין הוא שכבר היינו בסרט הזה כחברה. ב-1915, זה לא שלעיתונים היה יותר מדי איכפת מהאחריות האזרחית שלהם. ואז אנשים שמו לב שהעיתונים עושים משהו באמת חשוב. שלמעשה, קשה לקיים דמוקרטיה מתפקדת אם אזרחים לא זוכים לזרם שוטף ויעיל של מידע. שהעיתונים היו דבר קריטי, היות והם פעלו בתור מסננים, וכך התפתחה אתיקה עיתונאית. היא לא היתה מושלמת, אבל היא ליוותה אותנו בכל המאה שעברה. ועכשיו, אנו שוב בחזרה במין אותו מצב של 1915, אבל ברשת. ואנו צריכים ששומרי-הסף החדשים יקודדו את האחריות הזו, בתוך התוכנות שהם כותבים.

אני יודע שיש כאן הרבה אנשים מפייסבוק וגוגל — לארי וסרגיי — אנשים שתרמו לבניית הרשת כפי שהיא, ואני אסיר-תודה על כך. אבל אנו באמת צריכים שאתם תוודאו שבתוך האלגוריתמים הללו יקודדו גם המודעות לציבור, המודעות לאחריות אזרחית. אנו צריכים שאתם תבטיחו שהם יהיו שקופים מספיק כדי שנוכל לראות מה הם הכללים אשר קובעים מה יעבור את הסינון. ואנו צריכים שתתנו לנו שליטה מסויימת, כך שנוכל להחליט מה יעבור ומה לא. כי אני סבור שאנו באמת צריכים שהאינטרנט יהיה הדבר שכולנו חלמנו שהוא יהיה. אנו צריכים שהוא יחבר את כולנו זה לזה. אנו צריכים שהוא יביא לפנינו רעיונות חדשים ואנשים חדשים ונקודות מבט שונות. וזה לא יוכל לקרות אם זה ישאיר את כולנו מבודדים ברשת השייכת ליחיד.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)