דרו דאדלי
3,825,354 views • 6:14

אני רוצה להתחיל בשאלה: כמה מכם חשים לגמרי בנוח להיות מכונים "מנהיג" או "מנהיגה"? אתם מבינים, הצגתי את השאלה הזו בכל הארץ, ובכל מקום ששאלתי אותה, ללא יוצא מהכלל, חלק עצום מהקהל לא מרימים ידיים. והגעתי למסקנה שהפכנו את המנהיגות למשהו גדול מעצמנו. למשהו שמעבר לעצמנו. למשהו שקשור בשינוי העולם. לקחנו את התואר הזה, "מנהיגות", ואנו מתייחסים אליו כאל משהו שיום אחד נהיה ראויים לו, אבל להעניק אותו לעצמנו עכשיו משמעו רמת יהירות או שחצנות שלא נוח לנו איתה. ולעתים מדאיג אותי שאנו מקדישים כה הרבה זמן לפאר דברים מופלאים שאיש כמעט אינו מסוגל לעשות וששכנענו את עצמנו שאלה הם הדברים היחידים שראוי לפאר, ואנו מתחילים לזלזל בדברים שאנו יכולים לעשות בכל יום, ומתחילים לקחת רגעים שבהם אנו מנהיגים אמיתיים ולא מתירים לעצמנו לזקוף אותם לזכותנו, ולא מניחים לעצמנו לחוש סיפוק בגינם. התמזל מזלי לעבוד ב-10 השנים האחרונות עם כמה אנשים נהדרים שעזרו לי להגדיר מחדש מהי מנהיגות באופן שלדעתי עשה אותי מאושר יותר. ובזמן הקצר שעומד לרשותי היום, ברצוני לשתף אתכם בסיפור אחד, שהוא אולי הגורם העיקרי להגדרה-מחדש הזו.

למדתי בבית-ספר קטן בשם "אוניברסיטת מאונט אליסון" בסאקוויל שבניו-ברונסוויק, וביום האחרון שלי שם ניגשה אלי נערה אחת ואמרה, "אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשתי אותך." ואז היא סיפרה לי על משהו שקרה 4 שנים לפני כן. היא אמרה, "ביום שלפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, הייתי בחדר במלון עם אמי ואבי, והייתי כה מפוחדת ומשוכנעת שלא אצליח, ושאני לא מוכנה לאוניברסיטה, עד שפרצתי בבכי. ואמי ואבי היו נהדרים. הם אמרו לי, 'תראי, אנו יודעים שאת מפחדת, אבל בואי פשוט נלך לשם מחר. נתחיל את היום הראשון, ואם בשלב מסוים תרגישי שאת לא מסוגלת, זה בסדר. רק תגידי לנו, וניקח אותך הביתה. אנו בכל מקרה אוהבים אותך'."

והיא אמרה, "אז למחרת הלכתי, ועמדתי בתור להירשם, והבטתי סביב, והיה לי ברור שאני לא עומדת בזה. היה לי ברור שאני לא מוכנה. ידעתי שאני מוכרחה להסתלק." והיא אמרה, "קיבלתי את ההחלטה הזו, ומיד כשהחלטתי אותה, התפשטה בי תחושת שלווה עצומה. פניתי לאמי ואבי כדי להודיע להם שאנו צריכים ללכת הביתה, ובאותו רגע, אתה יצאת מבניין אגודת הסטודנטים חובש את הכובע המגוחך ביותר שראיתי בחיים." [צחוק] "זה היה אדיר. החזקת שלט גדול של 'שינראמה', 'סטודנטים למען סיסטיק פיברוזיס'," - ארגון צדקה שעבדתי בו שנים - "ודלי מלא בסוכריות על מקל. והסתובבת וחילקת סוכריות על מקל לאנשים שעמדו בתור, ודיברת איתם על 'שינראמה', ופתאום הגעת אלי, עצרת, והבטת בי. זה היה מפחיד." [צחוק] הבחורה שם יודעת בדיוק על מה אני מדברת." [צחוק] "ואז הבטת בבחור שעמד לידי, וחייכת, והכנסת יד לדלי והצאת סוכריה על מקל והושטת לו, ואמרת, "אתה חייב לתת סוכריה על מקל לאישה היפהפיה שלידך'." היא אמרה, "מעולם לא ראיתי מישהו מתבלבל מהר יותר. הוא הסמיק לגמרי, ולא הצליח להביט בי, והוא רק הושיט את הסוכריה ככה." [צחוק] "ואני כל-כך הצטערתי בשבילו, שלקחתי את הסוכריה, ואתה מיד נהיית נורא רציני והבטת באמי ובאבי, ואמרת, 'תראו מה זה. תראו מה זה. זה היום הראשון שלה מחוץ לבית, והיא כבר לוקחת סוכריות מאדם זר?!'" [צחוק] והיא אמרה, "כולם השתגעו. ברדיוס של עשרה מטר, כולם התחילו ליילל. אני יודעת שזה כלום, ולא ברור לי למה אני מספרת לך את זה, אבל באותו רגע, כשכולם צחקו, היה לי ברור שאסור לי לוותר. היה לי ברור שאני נמצאת במקום הנכון, שאני נמצאת בבית, ומאז לא דיברתי איתך אפילו פעם אחת בכל ארבע השנים, אבל נודע לי שאתה מסיים, והייתי חייבת לבוא ולומר לך שהיית תמיד דמות נורא חשובה בחיי, ושאני אתגעגע אליך. בהצלחה."

ואז היא הסתלקה, ואני הייתי המום. אחרי שני מטרים היא הסתובבה וחייכה, ואמרה, "כדאי שתדע גם את זה: שאני עדיין יוצאת עם הבחור ההוא מלפני ארבע שנים." [צחוק]

שנה וחצי אחרי שעברתי לטורונטו, קיבלתי הזמנה לחתונה שלהם.

והנה שורת המחץ: אני לא זוכר את זה. אני לא זוכר כלום מאותו הרגע, התאמצתי מאד להיזכר, כי זה מצחיק ואני אמור לזכור שעשיתי את זה, אבל אני לא זוכר. וזה היה רגע של התעוררות, נקודת-מפנה מבחינתי, לחשוב שאולי ההשפעה הכי גדולה שהיתה לי אי-פעם על חייו של מישהו, רגע שגרם לאישה אחת לגשת לאדם זר אחרי ארבע שנים ולומר לו, "אתה אדם נורא חשוב בחיי", הוא רגע שאפילו לא זכרתי.

לכמה מכם היה רגע של "סוכריה על מקל", רגע שבו מישהו אמר או עשה משהו וששיפר את חייכם מן היסוד? יופי. כמה מכם אמרו זאת לאותו אדם? רואים? מדוע לא? אנו חוגגים ימי-הולדת, וכל מה שצריך לעשות בשביל זה זה להישאר בחיים במשך 365 יום — [צחוק] אבל אנו מניחים לאנשים ששיפרו את חיינו להסתובב בעולם בלי לדעת זאת. וכל אחת ואחד מכם, כל אחת ואחד מכם, גרמתם להיווצרות איזשהו רגע של "סוכריה על מקל". שיפרתם את חייו של מישהו באמצעות משהו שאמרתם או עשיתם, ואם נראה לכם שלא, חישבו על כל הידיים שלא התרוממו באוויר כששאלתי את אותה שאלה. אתם פשוט אחת או אחד מאותם אנשים שלא אמרו להם זאת.

אבל כל-כך מפחיד לגלות עוצמה כזו בעצמנו. עשוי להיות מפחיד לחשוב שאנו כאלה חשובים לאנשים אחרים, כי כל עוד אנו הופכים את המנהיגות למשהו גדול מאיתנו, כל עוד אנו מחשיבים את המנהיגות למשהו שמעבר לנו, כל עוד אנו חושבים שמנהיגות זה לשנות את העולם, אנו נותנים לעצמנו תירוץ לא לצפות לכך בכל יום מעצמנו ומזולתנו.

מריאן ויליאמסון אמרה, "פחדנו הגדול ביותר הוא לא שאיננו ראויים. הפחד הכי גדול שלנו הוא שאנו חזקים ללא שיעור. האור, ולא האפלה שבנו, הוא שמפחיד אותנו." ואני קורא לכולנו היום להתגבר על זה. עלינו להתגבר על הפחד שלנו מפני ההשפעה האדירה שיש לנו על חיי זולתנו. עלינו להתגבר על זה כדי שנוכל לצאת מזה, ואחינו ואחיותינו הקטנים, ויום אחד גם ילדינו — או ילדינו כבר היום — יוכלו ללמוד מאיתנו להעריך את ההשפעה שיש לנו על חייהם של אחרים יותר מכסף וכוח ותארים ועוצמה. עלינו להגדיר מחדש את המנהיגות כרגעים של "סוכריות על מקל": כמה רגעים כאלה אנו יוצרים, מספרים עליהם ליוצריהם, כמה רגעים כאלה אנו מעבירים הלאה או מודים עליהם. כי הפכנו את המנהיגות למשהו שקשור בשינוי עולמי, ואין עולם. יש רק 6 מיליארד תפיסות שלו, ואם משנים איך אדם אחד תופס אותו, איך אדם אחד מבין למה הוא מסוגל, איך אדם אחד מבין עד כמה לאנשים איכפת ממנו, איך אדם אחד מבין איזה גורם רב-עוצמה הוא עשוי להיות בעולם הזה, הרי ששיניתם הכל. ואם נוכל לתפוס כך את המנהיגות, אם נוכל להגדיר אותה מחדש כך, לדעתי נוכל לשנות הכל. זהו רעיון פשוט, אבל בעיני הוא לא קטן, ואני רוצה להודות לכולכם על שאיפשרתם לי לשתף בו אתכם היום.