יש החושבים שקיימת נוסחה להרצאות TED:

"להרצות על שטיח עגול ואדום."

"לספר סיפור ילדות."

"לחשוף סוד אישי."

"לסיים בקריאה סוחפת לפעולה."

לא. לא כך צריך להתייחס להרצאת TED. למען האמת, שימוש מופרז באמצעים האלה רק יציג אתכם כנדושים ומניפולטיביים.

אבל ישנו דבר אחד שמשותף לכל ההרצאות הגדולות של TED, ואני רוצה לשתף אתכם בו,

כי אני יושב כבר יותר מ-12 שנה במושב הטוב ביותר באולם ומאזין למאות רבות של מרצי TED מדהימים, כמו אלה. עזרתי להם להכין את הרצאותיהם לרגע המכריע ולמדתי ישירות מהם את סודותיהם: מה הופך הרצאה למעולה.

ולמרות שכל המרצים והנושאים שלהם לכאורה שונים מאד אלה מאלה, יש למעשה מרכיב מרכזי אחד שמשותף לכולם. והנה הוא: המשימה הראשית שלכם, כמרצים, היא להעביר למוחות מאזיניכם מתנה מיוחדת במינה — את האובייקט המוזר והיפהפה המכונה בפינו "רעיון".

הבה ואראה לכם למה כוונתי. זאת היילי. היא עומדת לתת הרצאת TED, והיא למעשה אחוזת אימה.

(סרטון) מנחה: היילי ואן דייק! (מחיאות כפיים)

במשך 18 דקות, 1,200 איש, שרבים מהם מעולם לא פגשו זה את זה, מגלים שמוחותיהם מתחילים להסתנכרן עם מוחה של היילי וזה עם מוחו של זה. הם ממש מתחילים להפגין אותם דפוסים של גלי מוח. ואני לא מתכוון שהם רק מרגישים אותן רגשות: קורה משהו עוד יותר מדהים.

בואו ונציץ לרגע לתוך מוחה של היילי. מיליארדי תאי עצב מקושרים שם בסבך בלתי-אפשרי. אבל הביטו כאן, ממש כאן — מיליונים אחדים מהם מקושרים ביניהם באופן שמייצג רעיון אחד ויחיד. ולא ייאמן, אבל בדיוק אותו דפוס נוצר מחדש בזמן אמת במוחותיהם של כל המאזינים. נכון מאד: תוך דקות ספורות דפוס בן מיליוני תאי עצב משתגר לתוך 1,200 מוחות, רק מתוך האזנה לקול והתבוננות בפרצוף.

אבל רגע. מהו בכלל רעיון? אפשר לראות בו תבנית של מידע שעוזרת להבין את העולם ולהתמצא בו. לרעיונות יש כל מיני צורות וגדלים, למן המורכב והאנליטי ועד לפשוט והאסתטי. הנה כמה דוגמאות מבימת TED. סר קן רובינסון: היצירתיות היא המפתח לעתידם של ילדינו. (סרטון) סר קן רובינסון: טענתי היא שהיום היצירתיות חשובה בחינוך בדיוק כמו ידיעת קרוא וכתוב, ושעלינו להעניק לה אותו מעמד.

כריס אנדרסון: אילורה הארדי, נהדר לבנות בבמבוק.

(סרטון) אילורה הארדי: זה גדל בכל מקום, זהו חומר חזק, אלגנטי, עמיד ברעידות אדמה.

כ"א: כיממאנדה אדיצ'י, לאנשים יש יותר מזהות אחת.

(סרטון) כיממאנדה אדיצ'י: הסיפור היחיד קובע סטריאוטיפים, והבעיה עם סטריאוטיפים איננה שהם שקריים, אלא שהם לוקים בחסר.

כ"א: המוח שלכם שוקק רעיונות, ולא רעיונות אקראיים; יש ביניהם זיקה מוקפדת. ביחד, הם יוצרים מבנה מורכב להפליא - הלא הוא השקפת עולמכם הייחודית. זאת מערכת ההפעלה של מוחכם. זאת דרככם להתמצא בעולם. והיא מורכבת ממיליוני רעיונות שונים.

למשל, אם מרכיב קטנטן כלשהו בהשקפת עולמכם הוא הרעיון שחתלתולים הם חמודים, אז כשאתם צופים בזה, תגיבו ככה. אבל אם מרכיב אחר בהשקפת עולמכם הוא הרעיון שנמרים הן מסוכנים, הרי שכאשר תצפו בזה, תגיבו קצת אחרת. ברור, אם כן, מדוע יש חשיבות מכרעת לרעיונות מהם מורכבת השקפת עולמכם. חשוב לכם שהם יהיו אמינים ככל האפשר, שיהיו מורי דרך אל העולם הגשמי, המפחיד אך הנפלא שמסביבכם.

השקפותיהם של אנשים עשויות להיות שונות מאד. למשל, איך השקפת עולמכם מגיבה לדימוי הזה?

(סרטון) דליה מוגאהד: מה אתם חושבים כשאתם מסתכלים עלי? "אשה דתית"? "מומחית"? אולי אפילו "אחות"? ואולי "מישהי מדוכאת", "שטופת מוח", "מחבלת"?

כ"א: תהיה אשר תהיה תשובתכם, יש מיליוני בני-אדם שיגיבו לגמרי אחרת. ולכן הרעיונות באמת חשובים. כשמעבירים אותם נכון, בכוחם לשנות לנצח את האופן בו מישהו חושב על העולם, ולעצב את מעשיו עכשיו וגם בעתיד הרחוק. הרעיון הוא הכוח החזק ביותר בעיצוב התרבות האנושית.

אז אם מקובל עליכם שמשימתכם העיקרית כמרצים היא לבנות רעיון בתוך מוחותיהם של מאזיניכם, הרי לכם ארבעה קווים מנחים לביצוע משימה זאת:

1. הגבילו את הרצאתם לרעיון מרכזי אחד ויחיד. רעיונות הם דברים מורכבים; עליכם לצמצם את תוכן דבריכם כדי שתוכלו להתמקד ברעיון האחד והיחיד, שהכי חשוב לכם, ולתת לעצמכם הזדמנות להסביר את הדבר הבודד הזה כמו שצריך. עליכם לספק הקשר, דוגמאות, להבהיר אותו. אז בחרו רעיון אחד, והיפכו אותו לנימה שתעבור כחוט השני בכל ההרצאה, כך שכל מה שתאמרו יתקשר אליו איכשהו.

2. תנו לקהל שלכם סיבה לאיכפתיות. בטרם תתחילו לבנות דברים בתוך מוחותיהם, עליכם לקבל את רשותם להיכנס לשם. ומהו האמצעי הראשי לכך? סקרנות. עוררו את סקרנותו של הקהל. השתמשו בשאלות מסקרנות ומעוררות מחשבה כדי לזהות מה לא הגיוני וטעון הסבר. אם תצליחו לחשוף פער בהשקפת עולמו של מישהו, הוא יחוש בצורך לגשר על פער זה. ומעת שהצתתם צורך זה, יהיה לכם קל בהרבה להתחיל בבניית הרעיון שלכם.

3. בנו את הרעיון נדבך אחר נדבך, על יסוד תפישות שהקהל שלכם כבר מבין. השתמשו בכוחה של השפה לשזור יחד תפישות שכבר קיימות במוחותיהם של מאזיניכם — אבל לא בשפתכם אלא בשפתם. התחילו מנקודת המוצא שלהם. מרצים מרבים לשכוח שרבים מהמונחים והתפישות השגורים על פיהם זרים לחלוטין לקהל שלהם. דימויים יכולים למלא תפקיד מכריע בהמחשת האופן בו הכל משתלב יחד, משום שהם מראים את צורתו הרצויה של הדפוס בהסתמך על רעיון שהמאזין כבר מבין.

לדוגמה, כשג'ניפר קאן ביקשה להסביר את הביוטכנולוגיה המדהימה הקרויה "קריספר", היא אמרה: "זה כאילו שלראשונה "יש לנו מעבד תמלילים לעריכת דנ"א. "קריספר מאפשר לחתוך ולהדביק מידע גנטי בקלות רבה." הסבר ברור כזה מייצר רגע מספק של "אהה" כשהוא נקלט באופן מיידי במוחנו. לכן, חשוב שתבדקו את הרצאתכם על ידידים מהימנים, כדי לאתר את החלקים שמבלבלים אותם.

4, והעצה האחרונה: עשו את הרעיון שלכם לראוי לשיתוף. כוונתי היא, שתשאלו את עצמכם: "למי יועיל הרעיון הזה?" ואני רוצה שתענו על כך בכנות. אם הרעיון משרת רק אתכם או את הארגון שלכם, עלי לומר לכם שלצערי, הוא כנראה אינו ראוי לשיתוף. הקהל יבחין בכך בקלות. אבל אם אתם מאמינים שהרעיון טומן בחובו את הכוח להאיר את יומו של מישהו אחר או לשנות לטובה את השקפתו של זולתכם, או להניע מישהו לעשות משהו אחרת, כי אז יש לכם מרכיב הליבה של הרצאה גדולה באמת, כזאת שיכולה להוות מתנה להם ולכולנו.