קרול דווק
12,140,427 views • 10:20

כוחו של "עדיין".

שמעתי על בית ספר תיכון בשיקגו שבו תלמידים היו צריכים לעבור מספר מסויים של קורסים כדי לסיים את הלימודים, ואם הם לא עברו קורס מסויים, הם קיבלו ציון "עדיין לא". ואני חשבתי שזה פנטסטי, בגלל שאם אתה מקבל ציון נכשל, אתה חושב, אני כלום, אני בשום מקום. אבל אם אתה מקבל ציון "עדיין לא" אתה מבין שאתה על עקומת למידה. זה נותן לך מסלול אל העתיד.

"עדיין לא" גם נתן לי תובנה לאירוע קריטי מוקדם בקריירה שלי, נקודת מפנה של ממש. רציתי לראות איך ילדים מתמודדים עם אתגר וקושי, אז נתתי לילדים בני 10 בעיות שהיו קצת יותר מידי קשות עבורם. חלקם הגיבו באופן חיובי בצורה מפתיעה. הם אמרו דברים כמו: "אני אוהב אתגרים" או: "את יודע, קיוויותי שזה יהיה אינפורמטיבי." הם הבינו שאפשר לפתח את היכולות שלהם. היה להם מה שאני מכנה צורת חשיבה של גדילה. אבל תלמידים אחרים הרגישו שזה טרגי, קטסטרופי. מנקודת המבט של החשיבה היותר מקובעת שלהם, האינטליגנציה שלהם נשפטה והם נכשלו. במקום להתענג בכוחו של העדיין, הם נלכדו ברודנות של העכשיו.

אז מה הם עושים הלאה? אני אגיד לכם מה הם עושים. במחקר אחד, סיפרו לנו שהם כנראה ירמו בפעם הבאה במקום ללמוד יותר אם הם יכשלו במבחן. במחקר אחר, לאחר כישלון, הם חיפשו אחר מישהו שהלך לו יותר גרוע מלהם כדי שהם יוכלו להרגיש ממש טוב לגבי עצמם. ובמחקר אחרי מחקר, הם ברחו מקשיים. מדענים מדדו את הפעילות החשמלית במח בזמן שתלמידים התעמתו עם טעות. משמאל, אתם רואים את התלמידים עם צורת החשיבה המקובעת. כמעט ואין פעילות. הם בורחים מהטעות. הם לא מתמודדים איתה. אבל מימין, יש לנו את התלמידים עם צורת החשיבה של הגדילה, הרעיון שיכולות יכולות להתפתח. הם מתמודדים לעומק. המוח שלהם בוער מרוב עדיין. הם מתמודדים לעומק. הם מעבדים את הטעות. הם לומדים ממנה והם מתקנים אותה.

איך אנחנו מגדלים את ילדינו? האם אנו מגדלים אותם לעכשיו במקום עדיין? האם אנו מגדלים ילדים שאובססיביים להשיג מאיות? האם אנו מגדלים ילדים שלא יודעים איך לחלום חלומות גדולים? המטרה הגדולה ביותר שלהם היא להשיג את המאה הבא או את הציון הבא? והאם הם נושאים איתם את הצורך המתמיד הזה לאישור אל חייהם העתידיים? אולי, בגלל שמעסיקים באים אלי ואומרים, כבר גידלנו דור של עובדים צעירים שלא יכולים לסיים את היום ללא פרס.

אז מה אנחנו יכולים לעשות? איך אנחנו יכולים לבנות גשר לעדיין?

הנה כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות. ראשית, אנחנו יכולים לשבח בחכמה, לא לשבח אינטליגנציה או כישרון. זה נכשל. אל תעשו זאת יותר. אבל לשבח את התהליך שהילדים נכנסים אליו: המאמצים שלהם, האסטרטגיות שלהם, המיקוד שלהם, ההתמדה שלהם, השיפור שלהם. תשבוחות התהליך הללו יוצרות ילדים איתנים ועמידים.

יש עוד דרכים לתגמל עדיין. לאחרונה חברנו למדעני משחקים מאוניברסיטת וושינגטון ליצירת משחק מתמטיקה מקוון חדש שמתגמל עדיין. במשחק הזה, תלמידים תוגמלו עבור מאמץ, אסטרטגיה והתקדמות. משחק המתמטיקה הרגיל מתגמל אותך על התשובות הנכונות עכשיו, אבל המשחק הזה תגמל תהליך. וקיבלנו יותר מאמץ, יותר אסטרטגיות, יותר מעורבות לאורך פרקי זמן ארוכים יותר, ויותר התמדה כשהגיעו לשאלות ממש ממש קשות.

רק המילים "עדיין" או "עדיין לא", אנחנו מגלים, נותנות לילדים יותר ביטחון, נותנות להם מסלול אל העתיד שיוצר כח התמדה גדול יותר. ואנחנו יכולים למעשה לשנות את צורת המחשבה של התלמידים. במחקר אחד,לימדנו אותם שכל פעם שהם דוחפים מחוץ לאיזור הנוחות שלהם כדי ללמוד משהו חדש וקשה, הנוירונים במוח שלהם יכולים ליצור קשרים חדשים וחזקים יותר, ולאורך הזמן הם יכולים להפוך לחכמים יותר.

ראו מה קרה: במחקר הזה, תלמידים שלא לימדו אותם את צורת המחשבה הזאת של הגדילה המשיכו להראות ירידה בציונים עקב מעבר קשה של בתי ספר, אבל אלה שלימדו אותם את השיעור הזה הראו שיפור חד בציונים שלהם. הראנו את זה עכשיו, את הסוג הזה של שיפור, עם אלפים ואלפים של ילדים, במיוחד תלמידים שמתקשים.

אז בואו נדבר על שוויון. במדינה שלנו, יש קבוצות של תלמידים שמגיעים להישגים נמוכים באופן כרוני, לדוגמה, ילדים בערים הפנימיות, או ילדים בשמורות של ילידים אמריקאים. והם נכשלו כל כך, כל כך הרבה זמן, שאנשים חושבים שזה בלתי נמנע. אבל כאשר מחנכים יוצרים כיתות עם צורת מחשבה של גדילה שספוגה בעדיין, שוויון מתרחש. והנה רק כמה דוגמאות. בשנה אחת, גן ילדים בהארלם, ניו-יורק הגיע לאחוזון ה-95 במבחן ההישגים הארצי. רבים מהילדים הללו לא ידעו להחזיק עיפרון כשהם הגיעו לבית הספר. בשנה אחת, תלמידי כיתה ד' בדרום הברונקס, שהיו בפיגור רב, הפכו לכיתה ד' במקום הראשון במדינת ניו יורק במבחן המתמטיקה של המדינה. תוך שנה עד שנה וחצי, תלמידים ילידים אמריקאים בבית ספר בשמורה הגיעו מהאחרונים במחוז שלהם לפסגה, והמחוז הזה כלל תלמידים אמידים מסיאטל. אז הילדים הילידים ניצחו את ילדי מיקרוסופט.

זה קרה בגלל שהמשמעות של מאמץ וקושי השתנתה. לפני כן, מאמץ וקושי גרמו להם להרגיש טיפשים, גרמו להם לרצות לוותר, אך כעת, מאמץ וקושי, אז הנוירונים שלהם יוצרים קשרים חדשים, קשרים חזקים יותר. אז הם מחכימים.

קיבלתי מכתב לאחרונה מילד בן 13. הוא כתב: "פרופסור דווק היקר, אני מעריך את זה שהכתיבה שלך מבוססת על מחקר מדעי מוצק, ולכן החלטתי ליישם אותה. אני משקיע יותר בלימודים, במערכת היחסים שלי עם משפחתי, ובמערכות היחסים שלי עם הילדים בבית הספר, וחוויתי שיפור רב בכל התחומים הללו. אני מבין עכשיו שביזבזתי את מרבית חיי."

בואו לא נבזבז עוד חיים, כיוון שברגע שאנחנו יודעים שיכולות מסוגלות לגדילה שכזו, זו נהפכת לזכות אנושית בסיסית לילדים, כל הילדים, לחיות במקומות שיוצרים את הגדילה הזו, לחיות במקומות שמלאים בעדיין.

תודה.

(מחיאות כפיים)