אסטרו טלר
2,452,008 views • 15:32

ב 1962 באוניברסית רייס, JFK אמר למדינה על חלום שהיה לו, חלום לשים אדם על הירח עד סוף העשור. האפונים מונשוט (שיגור לירח).

אף אחד לא ידע אם זה אפשרי אבל הוא דאג שתוכנית תיבנה כדי לעשות את זה אם זה אפשרי. ככה הם חלומות גדולים. חלומות גדולים הם לא רק חזון, הם חזון מחובר עם אסטרטגיה להפיכתם לאמיתיים.

יש לי מזל עצום לעבוד במפעל מונשוט. ב X — לשעבר גוגל X — אתם תגלו מהנדס אווירונאוטי עובד יחד עם מעצב אופנה ומפקדי מבצעים מהצבא לשעבר חושבים יחד עם מומחי לייזר. הממציאים האלה, מהנדסים ויוצרים חולמים על טכנולוגיות שאנחנו מקווים שיוכלו לעשות את העולם מקום נפלא.

אנחנו משתמשים במילה "מונשוט" כדי להזכיר לנו לשמור על החזונות שלנו גדולים — כדי להמשיך לחלום. אנחנו משתמשים במילה מפעל כדי להזכיר לעצמנו שאנחנו רוצים שיהיו לנו חזונות מוצקים — תוכניות מוצקות להפוך אותם לאמיתיים.

הנה תוכניות האב של המונשוט שלנו. מספר אחת: אנחנו רוצים למצוא בעיה עצומה בעולם שמשפיעה על הרבה מליונים של אנשים. מספר שתיים: אנחנו רוצים למצוא או להציע פתרון רדיקלי לפתרון הבעיה הזו. ואז מספר שלוש: צריכה להיות סיבה להאמין שהטכנולוגיה לכזה פיתרון רדיקלי תוכל למעשה להיבנות.

אבל יש לי סוד בשבילכם. מפעל מונשוט הוא מקום מבולגן. אבל במקום להמנע מהבלגן, להעמיד פנים שהוא לא שם, ניסינו להפוך אותו לחוזקה שלנו. בילינו את רוב זמננו בלשבור דברים וניסינו להוכיח שאנחנו טועים. זהו, זה הסוד שלנו. התמודדו על כל החלקים הקשים ביותר של הבעיה בהתחלה. התרגשו והריעו, "היי! איך נהרוג את הפרוייקט שלנו היום?"

יש לנו את האיזון המעניין הזה מתרחש בו אנחנו מאפשרים לאופטימיות הלא מבוקרת שלנו לתדלק את החזון שלנו. אבל אז אנחנו גם רותמים את הסקפטיות הנלהבת שלנו כדי לנשוף חיים, לנשום מציאות לחזונות האלו.

אני רוצה להראות לכם כמה מהפרוייקטים שהיינו צריכים להשאיר מאחור על רצפת חדר העריכה, וגם כמה מאבני החן שלפחות עד עכשיו, לא רק שרדו את התהליך, אלא גם הואצו על ידו.

בשנה שעברה הרגנו פרוייקט בחוואות אנכית אוטומטית. זה חלק מהחסה שגידלנו. אחד מתשעה אנשים בעולם סובל מתת תזונה. אז זה מונשוט שהיה צריך להתרחש. חוואות אנכית משתמשת בפי עשר פחות מים ופי מאה פחות אדמה מחוואות קונוונציונלית. ובגלל שאתם יכולים לגדל את האוכל קרוב למקום הצריכה שלו, אתם לא צריכים לשנע אותו למרחקים גדולים. התקדמנו בהרבה תחומים כמו איסוף אוטומטי ותאורה יעילה. אבל למרבה הצער, לא יכולנו לגרום ליבולים בסיסיים כמו תבואה ואורז לגדול בדרך זו. אז הרגנו את הפרוייקט.

הנה בעיה גדולה אחרת. אנחנו משלמים המון במשאבים ונזק סביבתי כדי לשנע סחורות בעולם. התפתחות כלכלית של מדינות ללא גישה לים מוגבלת על ידי מחסור בתשתיות תעבורה. הפתרון הרדיקלי? ספינת מטען קלה מהאויר עם כושר ציפה משתנה. יש לזה את הפוטנציאל להפחית, לפחות באופן כללי, את העלות, הזמן ואת עקבת הפחמן של ספנות בלי הצורך במסלולים. הגענו לסט חכם של פריצות דרך טכנולוגיות שיחד אולי יאפשרו לנו להפחית את העלות מספיק שנוכל למעשה ליצור את הספינות האלו — בזול מספיק ובכמות. אבל לא משנה כמה זולות הן יהיו ליצור המוני מסתבר שזה יעלה קרוב ל 200 מליון דולר לתכנן ולבנות את הראשונה.

200 מליון זה פשוט יקר מדי. בגלל שהמבנה של X עם לולאות המשוב הקצרות האלו של לעשות טעויות וללמוד ועיצובים חדשים, אנחנו לא יכולים להוציא 200 מליון דולר כדי לקבל את נקודת המידע הראשונה בנוגע לאם אנחנו בכיוון הנכון או לא. אם יש עקב אכילס באחד הפרוייקטים שלנו, אנחנו רוצים לדעת את זה עכשיו, מיד, לא הרחק במורד הדרך. אז הרגנו גם את הפרוייקט הזה.

גילוי כשל משמעותי בפרוייקט לא תמיד אומר שזה מסיים את הפרוייקט. לפעמים זה למעשה לוקח אותנו לדרך יותר פרודוקטיבית.

זה אב הטיפוס של הרכב הנוהג בעצמו שלנו, שבנינו בלי הגה או דוושת בלם. אבל זו לא היתה המטרה שלנו כשהתחלנו.

עם 1.2 מליון אנשים שמתים על הכבישים גלובלית כל שנה, בניית מכונית נהיגה עצמית היה מונשוט טבעי לקחת. לפני שלוש וחצי שנים, כשהיו לנו את הלקסוסים האלו, שהותאמו, לנהיגה עצמית בניסויים הן הצליחו כל כך, שנתנו אותן לאנשי גוגל אחרים לגלות מה הם חשבו על החוויה. ומה שגילינו היה שהתוכנית שלנו שהמכונית תעשה כמעט את כל הנהיגה ותשאיר לנהג רק מקרי חרום היתה תוכנית ממש גרועה. זה לא היה בטוח בגלל שהמשתמשים לא עשו את העבודה שלהם. הם לא נשארו ערניים במקרה שהמכונית הייתה צריכה להחזיר את השליטה חזרה אליהם.

זה היה משבר עיקרי בצוות. זה שלח אותנו חזרה לשולחן השרטוט. והם הגיעו לפרספקטיבה החדשה והיפיפיה הזו. כוונו למכונית בה אתם באמת הנוסעים. אתם אומרים למכונית לאן אתם רוצים להגיע, אתם לוחצים על כפתור והיא לוקחת אתכם מנקודה א' לנקודה ב' בעצמה.

אנחנו באמת אסירי תודה שהיה לנו את החזון מוקדם כל כך בפרוייקט כמו שהיה לנו. והיא עיצבה כל מה שעשינו מאז. ועכשיו המכוניות שלנו נהגו בעצמן יותר מ 2.25 מליון קילומטר, והן בחוץ כל יום על הרחובות של מאונטיין וויו, קליפורניה ואוסטין טקסס.

צוות המכוניות הזיזו את נקודת המבט שלהם. זו אחת מהמנטרות של X. לפעמים הסטת נקודת המבט שלכם היא יותר חזקה מלהיות חכמים.

קחו אנרגית רוח. היא אחת הדוגמאות האהובות עלינו של שינוי נקודת המבט. אין דרך שאנחנו נבנה טורבינת רוח סטנדרטית טובה יותר מהמומחים בתעשיה הזו. אבל גילינו דרך להגיע גבוה יותר בשמים, ולהשיג גישה לרוחות מהירות ועקביות יותר, וכך יותר אנרגיה בלי צורך במאות טונות של פלדה כדי להגיע לשם.

עפיפון האנרגיה המקני עולה ממנוחתו על ידי סיבוב המדחפים האלו לאורך הכנף שלו. והוא מושך כבל כשהוא עולה, מושך אנרגיה דרך הכבל. ברגע שהכבל מתוח עד הסוף, הוא נכנס לסיבובים של רוחות צולבות בשמים. ועכשיו המדחפים האלו שהרימו אותו למעלה הפכו לטורבינות מעופפות. וזה שולח אנרגיה חזרה במורד הכבל.

עדיין לא גילינו דרך להרוג את הפרוייקט הזה. וככל שהוא ישרוד את הלחץ, אנחנו מתרגשים יותר שזה יוכל להפוך לצורה זולה יותר וקלה יותר לפריסה של אנרגית רוח לעולם.

כנראה הפרוייקט שנשמע הכי מטורף שיש לנו הוא פרוייקט לון. אנחנו מנסים ליצור אינטרנט שפרוש על ידי כדורים פורחים. רשת של בלונים בסטרטוספירה שמשגרת חיבוריות אינטרנט למטה לאזורים כפריים ומרוחקים בעולם. זה יכול להביא לרשת כמעט ארבעה מיליארד אנשים נוספים, שהיום יש להם חיבוריות מועטה או לא קיימת בכלל.

אבל אתם לא יכולים פשוט לקחת מתקן סלולרי, לחבר אותו לבלון ולתקוע אותו בשמיים. הרוחות חזקות מדי, הוא יועף. והבלונים גבוהים מדי לקשור לקרקע.

פה מגיע הרגע מטורף. מה אם, במקום, ניתן לבלונים להסחף ונלמד אותם איך להפליג ברוחות לאן שהם דרושים? מסתבר שלסטרטוספירה יש רוחות שעובדות במהירויות וכיוונים די שונים בסטרטה הדקה. אז אנחנו מקווים שבשימוש באלגוריתמים חכמים ומידע רוחות מסביב לעולם, נוכל לתמרן את הבלונים מעט, ולהביא אותם לעלות ולרדת ממש מעט בסטרטוספירה כדי לתפוס את הרוחות האלו בכיוונים והמהירויות השונים האלה. הרעיון הוא שיהיו לנו מספיק בלונים כך שכשבלון אחד יצוף מחוץ לשטח שלכם, יש בלון אחר מוכן לצוף למקום, ולהעביר את חיבור האינטרנט, ממש כמו שהטלפון שלכם מועבר בין עמודים סלולריים כשאתם נוהגים במורד הכביש המהיר.

אנחנו מבינים כמה מטורף החזון נשמע — יש את שם הפקוייקט להזכיר לנו את זה. אז מאז 2012, צוות לון תיעדף את העבודה שנראתה הכי קשה וכך עם הסיכוי הכי גבוה להרוג את הפרוייקט.

הדבר הראשון שהם עשו היה לנסות לקבל חיבור אלחוטי מהבלון בסטרטוספירה עד לאנטנה על הקרקע. זה עבד. ואני מבטיח לכם שהיו הימורים שזה לא יעבוד. אז המשכנו.

האם נוכל לגרום לבלון לדבר ישירות עם הניידים, כך שלא נצטרך את האנטנה כמקלט ביניים? כן.

האם נוכל להגדיל את רוחב הפס של הבלון מספיק כדי שזה יהיה חיבור אינטרנט אמיתי? כך שאנשים יוכלו לקבל משהו יותר מ SMS? המבחנים הראשונים לא היו אפילו מגביט לשניה, אבל עכשיו אנחנו יכולים להגיע עד 15 מגביט לשניה. מספיק כדי לצפות בהרצאת TED.

האם נוכל לגרום לבלונים לדבר אחד עם השני דרך השמיים כך שנוכל להביא את הסיגנל עמוק יותר לתוך אזורים פתוחים? הצלחנו.

האם נוכל ליצור בלונים בגודל של בית כדי להשאר למעלה ליותר מ 100 ימים, בזמן שזה יעלה פחות מחמישה אחוזים מכמה שבלונים מסורתיים בעלי חיים ארוכים מספיק עולים? כן, בסוף. אבל אני מבטיח לכם, איך שתקראו לזה, היינו חייבים לנסות את זה כדי להגיע לשם. יצרנו בלונים עגולים וכסופים. יצרנו בלונים עצומים בצורת כרית. יצרנו בלונים בגודל של לוויתן כחול. פוצצנו הרבה בלונים.

(צחוק)

מאחר ואחד הדברים שהיה בסיכוי הכי גבוה להרוג את פרוייקט לון היה אם נוכל להנחות את הבלון בשמיים אחד מהניסויים הכי חשובים היה לשים בלון בתוך בלון.

אז יש שני תאים פה, אחד עם אויר והאחר עם הליום. הבלון שואב אויר פנימה כדי לעשות את עצמו כבד יותר, או מוציא אויר כדי להיות קל יותר. ושינויי המשקל האלו מאפשרים לו לעלות ולרדת, והתנועה הפשוטה הזו של הבלון היא מנגנון ההיגוי. הוא צף למלעלה ולמטה, מקווה לתפוש רוחות שנעות בכיוון ובמהירות שהוא רוצה.

אבל האם זה מספיק טוב בשביל לנווט בעולם? בקושי בהתחלה, אבל טוב יותר כל הזמן.

הבלון המסויים הזה, הבלון האחרון שלנו, יכול לנווט קו אנכי של שלושה קילומטר בשמיים ויכול להעיף את עצמו למרחק של 500 מטר מהמקום בו הוא רוצה להיות ממרחק של 20,000 קילומטר.

יש לנו עוד הרבה לעשות במונחים של כוונון עדין של המערכת והפחתת עלויות. אבל בשנה שעברה, בלון שנבנה בזול הקיף את העולם 19 פעמים במשך 187 ימים. אז אנחנו עומדים להמשיך.

(מחיאות כפיים)

הבלונים שלנו היום עושים פחות או יותר כל מה שמערכת שלמה צריכה לעשות. אנחנו בדיונים עם חברות תקשורת מסביב לעולם, ואנחנו עומדים לעוף מעל מקומות כמו אינדונזיה לבדיקות שרות אמיתי השנה.

כל זה כנראה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, ואתם צודקים. להיות נועזים ולעבוד על דברים גדולים ומסוכנים גורם לאנשים חוסר נוחות מיסודו.

אתם לא יכולים לצעוק על אנשים ולגרום להם להכשל מהר. אנשים מתנגדים. הם דואגים. "מה יקרה לי אם אני אכשל? האם אנשים יצחקו עלי? האם אני אפוטר?"

התחלתי עם הסוד שלנו. אני אשאיר אתכם עם איך אנחנו למעשה גורמים לזה לקרות. הדרך היחידה לגרום לאנשים לעבוד על דברים גדולים ומסוכנים — רעיונות נועזים — ולגרום להם לעבוד על כל החלקים הקשים של הבעיה בהתחלה, זה אם תהפכו את זה לדרך של הכי פחות התנגדות בשבילם.

אנחנו עובדים קשה ב X כדי לעשות את זה בטוח להכשל. צוותים הורגים רעיונות ברגע שיש עדות על השולחן בגלל שהם מתוגמלים על זה. הם מקבלים מחיאות כפיים מעמיתיהם. חיבוקים וכיפים מהמנהל שלהם, ממני במיוחד, הם מקודמים על זה. נתנו בונוס לכל אדם בצוות שהרג את הפרוייקט שלו, מצוותים קטנים של שני אנשים לצוותים של יותר מ 30.

אנחנו מאמינים בחלומות במפעל מונשוט. אבל סקפטיות נלהבת היא לא האוייב של אופטימיזם אין סופי. זה השותף המושלם של אופטימיזם. זה משחרר את הפוטנציאל בכל רעיון. אנחנו יכולים ליצור את העתיד שבחלומות שלנו.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)