Angela Lee Duckworth
21,479,416 views • 6:12

כשהייתי בת 27, עברתי מתפקיד דורשני בייעוץ ניהולי לתפקיד מאתגר עוד יותר: הוראה. התחלתי ללמד מתמטיקה לכיתה ז' בבתי הספר הציבורים בניו יורק. וכמו כל מורה ערכתי בחנים ומבחנים. נתתי שיעורי בית. כשהעבודות חזרו, חישבתי ציונים.

מה שהפתיע אותי הוא שמנת משכל לא היוותה את ההבדל היחיד בין תלמידי הטובים ביותר לגרועים ביותר. לכמה מתלמידי הטובים ביותר לא היתה מנת משכל גבוהה. וכמה מתלמידי החכמים ביותר לא הצליחו כל כך.

וזה גרם לי לחשוב. ילדי כיתה ז' נדרשים ללמוד דברים קשים במתמטיקה יחסים, מספרים עשרוניים, שטחים. אבל התחומים האלו לא בלתי אפשריים, והייתי משוכנעת שכל אחד מהתלמידים שלי יכול ללמוד את החומר אם הוא יעבוד קשה ולאורך זמן.

לאחר מספר שנים נוספות בהוראה, הגעתי למסקנה שמה שאנו צריכים בחינוך זה הבנה עמוקה הרבה יותר של התלמידים ולימוד מנקודת המבט של מוטיבציה, ומהבחינה הפסיכולוגית. בחינוך, הדבר היחיד שאנו יודעים למדוד טוב זה מנת המשכל, אבל מה אם ההצלחה בלימודים ובחיים תלויה בהרבה יותר מהיכולת שלך ללמוד מהר ובקלות?

כך שעזבתי את הכיתה, והלכתי ללימודי תואר שני כדי להפוך לפסיכולוגית. התחלתי ללמוד על ילדים ומבוגרים בכל מיני אתגרים מיוחדים ובכל לימוד השאלה שלי הייתה, מי כאן המצליח ולמה? צוות המחקר שלי ואני הלכנו לאקדמיה הצבאית ווסט פוינט. ניסינו לנבא מי מהצוערים ישאר באימוני הצבא ומי יפרוש. יצאנו לתחרות האיות הלאומי וניסינו לנבא מי מהתלמידים יתקדם לשלבים האחרונים בתחרות למדנו על מורים מתחילים שעובדים בשכונות ממש קשות, שאלנו אלו מורים ישרדו כאן כמורים בסוף שנת הלימודים, ומאלו ששרדו, מי יהיו היעילים ביותר שישפרו בפועל את המציאות הלימודית של תלמידיהם? התחברנו לחברות פרטיות, שאלנו, מי מתוך אנשי המכירות ימשיך בתפקידו? ומי ירוויח הכי הרבה כסף? בכל התכנים המאד שונים הללו, מאפיין אחד התגלה כמנבא הצלחה משמעותי. וזה לא היה אינטלגנציה חברתית. זה לא היה מראה יפה, בריאות פיסית, וזה לא היה מנת משכל זה היה נחישות.

נחישות זה להט וסיבולת למימוש מטרות ארוכות טווח מאד. נחישות זה אנרגיה חיובית. נחישות מתחבר לעתידך, יום אחרי יום, לא רק לשבוע, לא רק לחודש, אלה לעבודה קשה במשך שנים רבות, לממש את העתיד למציאות. נחישות זה לחיות את החיים כמרתון, לא מרוץ מהיר.

לפני מספר שנים, התחלתי ללמוד נחישות בבתי ספר ציבוריים בשיקאגו. בקשנו מאלפי תלמידי תיכון לענות על שאלוני נחישות, ואז חכינו יותר משנה לראות מי יסיים. מתברר שהילדים הנחושים יותר היו בסיכוי משמעותי גבוה יותר לסיים, למרות שהשוותי אותם בכל מאפיין אפשרי הניתן למדידה נושאים כמו גובה משכורת, תוצאות המבחנים בהשגים סטנדרטיים, אפילו כמה ביטחון חשים הילדים כאשר הם בבית הספר. כך שזה לא רק בווסט פוינט או בתחרות האיות הלאומית שנחישות משמעותית. זה גם בבית הספר, במיוחד לילדים בסיכון לא-לסיים. בשבילי, הדבר המהמם ביותר לגבי נחישות כמה מעט אנו יודעים, כמה מעט המדע יודע, איך לבנות את זה, כל יום, הורים ומורים שואלים אותי, "כיצד לבנות נחישות בילדים? מה אני צריך לעשות כדי ללמד ילדים הרגלי לימוד אתים? כיצד לשמר את המוטיבציה שלהם לתקופה ארוכה?" התשובה הכנה היא, אני לא יודעת. (צחוק) מה שאני כן יודעת שכישרון לא הופך אותך לנחוש. הנתונים שלנו מראים באופן ברור ביותר שיש הרבה אנשים פרטים ברי כישרון שפשוט לא מבצעים את התחיבויותיהם בעצם, בנתונים שלנו, נחישות לא קשורה או אפילו הפוכה למדידת כישרון

עד כה, הרעיון הטוב ביותר שקבלתי לבניית נחישות בילדים משהו שנקרא "חיזוק הגישה" . זה רעיון שפותח באוניברסיטת סטנפורד ע"י קרול דמאק, וזו האמונה שהיכולת ללמוד אינה קבועה, שהיא ניתנת לשינוי באמצעות מאמץ. דר' דמאק הראתה שכאשר ילדים קוראים ולומדים על המוח וכיצד הוא משתנה וגודל בתגובה לאתגר, הם יהיו עקביים הרבה יותר גם מול כישלון, מכיוון שהם לא מאמינים בכישלון כמצב קבוע.

כך ש "חיזוק הגישה" היא שיטה מצוינת לבניית נחישות. אבל אנחנו צריכים יותר. ובזאת אסיים את הערתי, מכיוון שזה איפה שאנו נמצאים. זאת העבודה שנצבת לפנינו. אנחנו צריכים לקחת את הרעיונות הטובים ביותר שלנו, תחושות הבטן החזקות ואנו צריכים לבדוק אותם. אנו צריכים למדוד אם אנו מצליחים, ואנו נדרשים להיות מוכנים לכשלון, לעשות טעויות, להתחיל מחדש עם השיעור שנלמד.

במילים אחרות, אנחנו צריכים להיות נחושים לגבי חיזוק נחישותם של ילדנו.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)