William McDonough
1,885,540 views • 20:05

בשנת 1962, עם ספרה של רייצ'ל קרסון - "האביב הדומם". אני חושב שלאנשים כמוני בעולם של ייצור דברים הקנרית במכרה לא שרה. לכן העובדה שאולי לא יהיו לנו ציפורים הפכה להיות שאלה בסיסית לאלו מאיתנו שמסתובבים סביב ומחפשים את ציפורי השיר שנראה כאילו נעלמו לחלוטין. והשאלה אז הייתה, האם הציפורים שרות? עכשיו, אני לא מדען, זה יהיה מאוד ברור. אבל, אתם יודעים, אנחנו רק הגענו מהדיון על מה ציפור עלולה להיות. מהי ציפור? טוב, בעולמי שלי, זה ברווז מגומי. בקליפורניה הוא מגיע עם אזהרה: " המוצר הזה מכיל כימיקלים אשר ידועים למדינת קליפורניה כגורם לסרטן או למומים מולדים או לבעיות רבייה אחרות." זאת ציפור. איזו מין תרבות תייצר מוצר שכזה ואז תתייג אותו ותמכור אותו לילדים קטנים? אני חושב שזאת בעיה בעיצוב.

מישהו שמע את ההרצאה בת שש השעות שנתתי הוא התקשר ל"דיאלוגים של מונטיסלו" בNRP ושלח לי את פתק התודה הזה: "הבנו שעיצוב הוא ייצוג של כוונה, אבל בכל זאת צריך להתקיים בתוך עולם, ואנחנו חייבים להבין את העולם בכדי להחדיר את העיצובים באינטיליגנציה הטבועה בנו, ובזמן שנסתכל אחורה למצב הראשוני של התחום בו אנו מעצבים, אנחנו, בדרך מסוימת, צריכים לחזור למצב הבראשיתי בכדי להבין איך פעולות המערכות ואת מסגרת התנאים של העולם, ואני חושב שהחלק המרתק של זה הוא הבשורות הטובות ששם, בגלל שהבשורות הן בשורות של שפע, ולא בשורות של גבולות, ואני חושב שכמו שהתרבות מענה את עצמה עכשיו עם רודנות ודאגות על גבולות ופחד, אנחנו יכולים להוסיף עוד מימד של שפע שהוא עיקבי מונעים על ידי השמש ומתחילים לדמיין איך זה יהיה לחלוק" זה היה דבר נחמד לקבל. זה היה משפט אחד. הנרי ג'יימס יהיה גאה. זה - אני שם את זה למטה בתחתית, אבל זה היה בבירור, מאולתר.

הנושא המהותי הוא, בשבילי, עיצוב הוא קודם ייצוג של כוונות אנושיות. אז מה הכוונות שלנו, ומה הכוונות שלנו יהיו אם נתעורר בבוקר, ישנם עיצובים בעולם טוב, מה יהיו הכוונות שלנו בתור מין עכשיו שאנחנו המין השולט? וזה לא רק ניהול ודיון על ריבונות, מפני שבאמת , ריבונות היא דבר המשתמע מניהול, מפני שאיך תהיה ריבון למשהו שהרגת? וניהול משפיע על ריבונות, מפני שאינך יכול לנהל משהו אם אתה לא יכול להיות ריבון עליו.

אז השאלה היא, מה היא השאלה הראשונה עבור מעצבים? עכשיו בתור מגוננים,בוא נגיד המדינה, למשל, אשר שומרים על הזכות להרוג, הזכות לצביעות, וכו' השאלה שאנחנו שואלים את המגוננים בנקודה זו היא האם אנחנו אמורים, איך אנחנו אמורים, לשמור על קהילות מקומיות, ליצור שלום עולמי ולהגן על הסביבה? אבל אני לא יודע אם זה הדיון הציבורי.

מסחר, מצד שני, הוא מהיר יחסית. ביסודו הוא יצירתי, מאוד אפקטיבי ומאוד יעיל. ולכן בעיקרו כנה, מפני שאנחנו לא יכולים לסחור סחורות לזמן ארוך אם לא נסמוך אחד על השני. אנחנו משתמשים בכלי המסחר בעיקר עבור העבודה. אבל השאלה שאנחנו מביאים לכאן היא, איך נאהב את הילדים של כל המינים לאורך זמן? ולכן אנחנו מתחילים בעיצובים שלנו עם השאלה הזאת. מפני שאנחנו מבינים היום שהתרבות המודרית כך מתסתמן, אימצה אסטרטגיה של טרגדיה. אם אנחנו מגיעים לכאן ואומרים, "טוב, לא התכוונו לגרום להתחממות גלובלית בדרך לכאן," אנחנו אומרים, "זה לא חלק מהתוכנית שלי," אז אנחנו מבינים שזה חלק מהתוכנית בפועל. מפני שזה מה שקורה שאין לנו שום תוכנית אחרת.

כשהייתי בבית הלבן בתקופת בוש, נפגשתי עם כל מחלקה וסוכנות פדרלית, וציינתי שנראה שאין להם שום תוכנית. אם השלב הסופי במשחק (כמו בשחמט) הוא התחממות גלובלית, הם מתנהלים מצוין. אם השלב הסופי במשחק הוא זיהום רעיל של כספית עבור ילדינו, אם הרוח נושבת בכיוון מפעלים שמונעים ע"י פחם בזמן שהם נחפזים לחוק האויר הנקי, אז אני רואה שתוכניות החינוך צריכות להיות מוגדרות בפירוש כ: "מוות מוחי של כל הילדים, אף ילד לא נשאר מאחור"

(מחיאות כפיים)

אז, השאלה היא, כמה נציגי ממשל מוכנים לעבור לאוהיו ופנסילבניה עם המשפחות שלהם? אם השלב הסופי במשחק שלנו איננו מלבב, אנחנו רק מזיזים סתם חיילי שחמט, בלי לדעת אם נקח את המלך. אולי נוכל לפתח אסטרטגיה של שינוי, אשר דורשת צניעות. ובמקצוע שלי כארכיטקט, זה מצער שהמילה צניעות והמילה ארכיטקט, לא הופיע ביחד בפסקה מאז (הספר) "כמעיין המתגבר". אז אם למישהו יש בעיה עם הרעיון של עיצוב צנוע, חישבו על זה, לקח לנו 5,000 שנים, לשים גלגלים למזוודות שלנו. כמו שקווין קלי ציין, אין שלב סופי למשחק. המשחק הוא אינסופי, אנחנו משחקים בתוך המשחק האינסופי הזה. לכן נקרא לזה "מעריסה לעריסה", והמטרה שלנו מאוד פשוטה.

זה מה שהצגתי ל"בית הלבן". מטרה שלנו היא עולם עם מגוון מלבב, בטוח, בריא וצודק, עם אוויר נקי, מים נקיים, אדמה ואנרגיה באופן כלכלי, הוגן וצודק, אקולוגי , אלגנטי מהנה, נקודה.

(מחיאות כפיים)

מה אתם לא אוהבים בזה? איזה חלק בזה אתם לא אוהבים? הבנו שאנחנו רוצים מגוון רב, אפילו שקשה לנו לזכור מה אמר דה גול כשנשאל איך היה להיות נשיא צרפת. הוא אמר, " איך אתה חושב שזה לנסות לנהל מדינה עם 400 סוגי גבינה?" באותו זמן, אנחנו מבינים שהמוצרים שלנו אינם בטוחים ואינם בריאים.

עיצבנו מוצרים ובדקנו כימיקלים עד רמה של מיליון חלקיקים בחומר. זאת שמיכה לתינוק שיוצרה ע"י פנדלטון שתיתן לילדכם תזונה במקום אלצהיימר מאוחר יותר בחייו. אנחנו שואלים את עצמנו, מהו צדק, והאם הצדק עיוור, או האם מעוורים את הצדק? ובאיזו נקודה הפכו המדים האלו מלבנים לשחורים? מים הוגדרו כזכות אנושית ע"י האומות המאוחדות. איכות האוויר היא דבר ברור לכל מי שנושם. יש פה מישהו שלא נושם? אדמה נקיה זאת בעיה קריטית, המרת חנקן, האזורים המתים במפרץ מקסיקו. נושא מרכזי שלא התייחסו אליו. ראינו את הצורה הראשונית של אנרגיה סולארית, אשר מנצחת את העליונות של דלק מאובנים בצורת רוח פה במישורים הגדולים, והעליונות עוזבת. אם נזכור את שייח' ימני שהקים את OPEC (ארגון מהמדינות שמייצאות דלקים) הוא נשאל, "מתי נראה את סוף עידן הנפט?" אני לא יודע אם אתם זוכרים את התשובה שלו, אבל היא הייתה, "עידן האבן לא נגמר כי אזלו האבנים." אנחנו רואים שחברות שמתנהגות בצורה אתית בעולם בעלות ביצועים טובים יותר מאלו שלא. אנחנו תופסים את זרימת החומרים בתור תחזית מחרידה. זה מוניטור מבית חולים בלוס אנג'לס, שנשלח לסין. האישה הזאת תחשוף את עצמה לזרחן רעיל, תשחרר שתי קילו של עופרת רעילה לסביבה של ילדיה, אשר עשויה מנחושת.

מצד שני, אנחנו רואים סימנים גדולים של תקווה. הנה ד"ר ונקטסוואמי מהודו, אשר הבין איך לשווק בריאות בכמות מסחרית. הוא איפשר ראייה לשני מיליון אנשים ללא תשלום. אנחנו רואים בזרימת החומרים שלנו שמכונית עשויה מברזל לא יכול לההיפך שוב למכונית מברזל בגלל שכבות הציפוי שמזהמות את החומר ביסמות (יסוד מתכתי), אנטמון (חומר רעיל), נחושת וכו' הם נהפכים לברזל בניה. מצד שני, אנחנו עובדים עם ברקשיר הטווואי, וורן באפט ושטיחי שאו, חברת השטיחים הגדולה בעולם. פתחנו שטיח שניתן להמשיך למחזרו ללא הפסקה, עד רמה של מיליון חלקיקים בחומר. החלק העליון הוא ניילון 6 אשר ניתן לפרקו לקפלוטם (מולקולה אורגנית) התחתית, היא פוליפיין, תרמופלסטיק בעל מחזור אינסופי. עכשיו אם הייתי ציפור, הבניין לשמאלי הוא מעמסה. הבניין לימיני, בניין המשרדים של חברת גאפ שעיצבנו עם המרעה העתיק, הוא נכס, זהו אזור קינון.

מפה אני מגיע. אני גדלתי בהונג קונג. עם שישה מיליון אנשים ב64 ק"מ מרובע. בזמן העונה היבשה, היו ארבע שעות של גשם בכל יום רביעי. והקשר בין האדמה היה שחקלאים שעיבדו את אותה פיסת אדמה במשך 4000 שנים. אינך יכול לעבד את אותה פיסת אדמה למשך 4000 שנים בלי להבין את אופן ההזנה שלה. ימי הקיץ בילדותי היו בפגט סאונד בוושינגטון, בזמן הצמיחה הראשונה והצמיחה הגדולה. סבא שלי היה חוטב עצים במשחקים האולימפים, אז יש לי הרבה קרמה של עצים שאני צריך להיפטר ממנה. הלכתי לאוניברסיטת ייל לתואר השני, למדתי בבניין מהסגנון הזה שעיצב לה קורבוזיה, אשר ידוע בחיבה במקצועינו כברוטאליזם. אם נסתכל על עולם הארכיטקטורה, נראה עם מגדליו של מיס בברלין ב1928, השאלה עלולה להיות, "טוב, איפה השמש?" וזה אולי עבד בברלין, אבל בנינו אותו ביוסטון, וכל החלונות סגורים. ועם רוב המוצרים נדמה שהם לא מעוצבים לשימוש ביתי, זה בעצם תא גזים אנכי.

כשהלכתי לאוניברסיטת ייל, התקיים משבר האנרגיה הראשון, ואני עיצבתי את הבית הראשון שמחומם ע"י אנרגיה סולרית באירלנד כתלמיד, כאשר בניתי אז זה ייתן לכם תחושה של השאפתנות שלי. וריצ'ארד מיירס שהיה אחד המורים שלי, המשיך לבוא לשולחני לתת לי ביקורת, והוא היה אומר, " ביל, אתה חייב להבין לאנרגיה סולרית אין שום קשר עם ארכיטקטורה." אני משאר שהוא לא קרא את ספריו של ויטרוביוס. בשנת 1984, עשינו את מה שנקרא "המשרדים הירוקים" הראשונים באמריקה למשרד להגנת הסביבה. התחלנו לשאול יצרנים מה יש בחומרים שלהם. הם אמרו, "הם קניינינו, הם חוקיים, לכו מפה." הפעילות האיכותית היחידה שהתקיימה בתוך מבנה במדינה הזאת באותו זמן הייתה ממומנת על-ידי חברת הטבק של ר.ג' רינולדס, והיא הוכיחה שאין כל סכנה בעישון פסיבי במקום העבודה.

אז, פתאום, הנה אני, מסיים את התיכון בשנת 1969, וזה קורה, ואנחנו מבינים ש"לאיפשהו" הלך לאיפשהו. זוכרים שהיינו זורקים דברים לאיפשהו, והיינו מצביעים לאיפשהו? ועדיין, הסוכנות האמריקנית לאוקינוגרפיה ואטמוספרה מראה לנו עכשיו, לדוגמא אתם רואים את הדבר הכחול הקטן הזה מעל הוואי? זהו הסיבוב המעגלי של האוקיינוס השקט. לאחרונה הוא נדגם לבדיקת פלנקטון על ידי מדענים, והם מצאו פי 6 פלסטיק מפלנקטון. כשהם נשאלו, הם אמרו, "זה כמו שירותים ענקיים שאי אפשר להוריד בהם את המים". אולי זה לאיפשהו. אז אנחנו מסתכלים על חוקי העיצוב של זה זה המגוון הביולוגי הגדול ביותר של עצים בעולם, איריאן ג'איה, 259 מינים של עצים, ואנחנו מתארים את זה בספר, "מעריסה לעריסה". הספר עצמו הוא פולימר. הוא איננו עץ. זהו השם של הפרק הראשון - "הספר הזה אינו עץ". כי בשירה, כמו שציינה מרגרט אטווד, "אנחנו כותבים את ההיסטוריה שלנו על עור של דגים עם דם של דובים. ועם כל כך הרבה פולימר, מה שאנחנו באמת צריכים היא הזנה טכנית, ובכדי להשתמש במשהו אלגנטי כמו עץ, תדמיינו את משימת העיצוב: עצב משהו שמייצר חמצן, מרחיק פחמן, מקבע חנקן, מזקק מים, צובר אנרגיה סולארית בתור דלק, מייצר סוכר מורכב ומזון, מייצר מיקרו-אקלים, משנה צבעים עם העונות ומייצר עותקים בעצמו. טוב, למה שלא נכרות אותו ונכתוב עליו?

(צחוק)

אנחנו מסתכלים על אותה אמת מידה כמו רוב האנשים, אתם יודעים, האם אני יכול לעמוד במחיר של זה? האם זה עובד? האם אני אוהב את זה? אנחנו מוסיפים את הגישה הג'פרסונית, ואני מגיע משרלוטוויל, שם הייתה לי הזכות לחיות בבית שעוצב ע"י תומס ג'פרסון. אנחנו מוסיפים חיים, חופש והמרדף אחרי האושר. עכשיו אם תסתכלו על המילה תחרות, אני בטוח שרובכם השתמשתם בה. אתם יודעים, רוב האנשים לא מבינים שהיא מגיעה מהמילה הלטינית competre, שפרושה ל"שאוף (למטרה) ביחד". הכוונה שאתלטים שמשתתפים באוליפידיה מתאמנים ביחד. הם נכנסים לכושר ביחד, ואז הם מתחרים. האחיות וויליאם מתחרות, רק אחת מנצחת בווימבלדון. אנחנו מסתכלים על הרעיון של תחרותיות כדרך ליצור שיתוף פעולה בכדי להתאים יחד. ועכשיו הממשלה הסינית, אני עובד עם הממשלה הסינית עכשיו, אימצה את הרעיון. אנחנו גם בודקים את השרדות החזקים. לא רק את תנאי התחרות בהקשר המודרני של הריסה של האחר או הבסה עד עפר, אבל באמת בכדי להתאים את עצמנו יחד ולבנות נישה ולהביא לצמיחה זה טוב.

רוב הסביבתיים לא אומרים שצמיחה היא דבר טוב, מפני, שבלקסיקון שלנו, אספלט היא מילה שמסמנת אשמה. אבל אם נסתכל על אספלט בתור הצמיחה שלנו, אז נבין שכל מה שאנחנו עושים הוא להרוס את היסוד העולמי שהוא הבסיס של מערכת ההפעלה. אז שאנחנו רואים את E=mc2 מצטרף, מנקודת מבט של משורר, אנחנו רואים אנרגיה כמו פיזיקאים, כימיה כמו מסה, ולפתע, אתה מקבל את כל הביולוגיה. ויש לנו המון אנרגיה, אז אנחנו נפתור את הבעיה, אבל הבעיה הביולוגית היא מסובכת, מפני שבזמן שאנחנו שמים את כל החומרים הרעילים שאנחנו פולטים, לעולם לא נוכל להחלים מהם. וכמו שפרנסיס קריק ציין, תשע שנים אחרי הגילוי של הDNA עם מר ווטסון, שהחיים עצמם חייבים לצמוח כתנאי מקדים חייבת להיות אנרגיה חופשית, אור השמש וצריכה להיות מערכת פתוחה של כימיקלים. אנחנו מבקשים מיומנות אנושית להפוך לדבר חי, אנחנו רוצים צמיחה, אנחנו רוצים אנרגיה חופשית מאור השמש ואנחנו רוצים הזנה חופשית לכימיקלים. ואז השאלה הופכת להיות נגד גדילה או ללא גדילה, אלא מה אתה רוצה לגדל? במקום רק לגדל הרס, אנחנו רוצים לגדל את הדברים שאולי נהנה מהם, ואולי יום אחד המועצה למזון ותרופות תאשר לנו לייצר גבינה צרפתית.

לכן, יש לנו את שתי שיטות ההזנה, עבדת עם כימאי גרמני, מיכאל בראונגרט, וזיהינו את שתי צורות הזנה הבסיסיות. הביולוגית, אותה אתם בטוח מבינים, אבל גם את הטכנית, אשר בה אנחנו לוקחים חומרים ומכניסים אותם לתוך מעגלים סגורים (של מחזור). אנחנו קוראים להם הזנה ביולוגית והזנה טכנית. ההזנה הטכנית תהיה בעלת אותה חשיבות כמו ההזנה הביולוגית. הזנה ביולוגית יכולה לספק כ500 מיליון בני אדם, זה אומר שאם כולנו נלבש נעלי בירקנשטוק וכותנה, בעולם יגמר כל השעם והוא יתייבש. לכן אנחנו צריכים חומרים במעגלים סגורים, אבל אנחנו צריכים לנתח אותם עד לרמה של מיליון חלקיקים בחומר עבור סרטן, מומים מולדים, השפעות של מוטגן, הריסה של מערכת החיסון שלנו, כילוי ביולוגי, התעקשות, תכולה של מתכות כבדות, ידע של איך אנחנו מייצרים אותם ואת המוצרים שלהם וכך הלאה.

הפרוייקט הראשון שלנו היה אריג בו ניתחנו 8,000 כימיקלים בתעשיית הטקסטיל. תוך שימוש במסננים האינטלקטואלים האלו, פסלנו 7,962. נשארנו עם 38 כימיקלים. מאז יצרנו מאגר של 4000 הכימקלים השמישים ביותר בתעשיית הייצור, ואנחנו משחררים את המאגר הזה לציבור בעוד 6 שבועות. מעצבים בכל העולם יוכלו לנתח את המוצרים שלהם עד לרמה של מיליון חלקיקים בחומר עבור בריאות האדם והאקולוגיה.

(מחיאות כפיים)

אנחנו פיתחנו תקנים שחברות יוכלו לשלוח את אותן הודעות לאורך כל שרשרת הספקים שלהם, כי כששאלנו את רוב החברות שאנחנו עובדים איתן - בטריליונים של דולרים- ואמרנו, "מאיפה הדברים שלכם מגיעים?" הם אמרו, "מהספקים". "ולאיפה הם הולכים?" "ללקוחות". אז אנחנו צריכים עזרה כלשהי שם.

אז ההזנה הביולוגית, הבדים הראשונים המים שיצאו החוצה מהמפעל היו מספיק נקיים לשתייה. הזנה טכנית- זה היה עבור שטיחי שאו, שטיחים בעלי שימוש חוזר אינסופי. הנה ניילון שחוזר להיות קפלוטם (מולקולה אורגנית) שחוזר להיות שטיח. הזנה ביוטכנית- מודל U עבור חברת הרכב פורד, מכונית מעריסה לעריסה- מכונית עם קונספט. נעלים עבור נייקי, שהחלק העליון הוא פוליאסטר, בעל מחזור אינסופי, התחתית היא סוליה שמתכלה ביולוגית. שחק את הנעליים הישנות שלך, לבש את הנעליים החדשות שלך. אין קו סיום. הרעיון של המכונית הוא שחלק מהחומרים תמיד חוזרים אל התעשיה, חלק מהחומרים חוזרים אל האדמה הכל מונע מאנרגיה סולארית.

הנה בניין במכללת אוברלין שעיצבנו שמייצר יותר אנרגיה מאשר הוא צריך לתפעולו ומטהר את המים שלו. הנה בניין עבור חברת גאפ, אשר הדשאים העתיקים של סן ברונו, קליפורניה, הם על גג הבניין.

וזה הפרוייקט שלנו עבור חברת הרכב פורד, הפחת חיים חדשים בנהר הרוז' בדירבורן. זאת בטוח תמונת צבע. אלו הם הכלים שלנו. ככה מכרנו את זה לפורד. בעזרת הדרך שלנו, חסכנו לפורד 35 מיליון דולר, היום הראשון, סכום שווה ערך בדגם פורד טאאורוס ל4% מהזמנת מכוניות בשווי ערך של 900 מיליון דולר. הנה זה כאן. הגג הירוק הגדול בעולם, 42 דונם. זהו הגג, שחוסך כסף, וזהו המין הראשון שהגיע לכאן. אלו הם חופמי כפול-צווארון. הם הופיעו אחרי חמישה ימים. ועכשיו יש לנו עובדים ששוקלים 130 קילו שלומדים שירי ציפורים באינטרנט. עכשיו אנחנו מפתחים תקנים עבור ערים שהם בתים להזנה טכנית. הארץ - הבית של הביולוגיה. ולחבר אותם יחד.

אני אסיים בהצגה של עיר חדשה שאנחנו מעצבים עבור ממשלת סין. אנחנו עכשיו בונים 12 ערים עבור סין, שמבוססים על תבנית מעריסה לעריסה. המשימה שלנו היא לפתח תקנים עבור דיור ל400 מיליון אנשים ב12 שנים. עשינו מאזן מסה ואנרגיה, אם הם ישתמשו בלבנים, הם ישתמשו בכל האדמה שלהם וישרפו את כל הפחם. יהיו להם ערים בלי אנרגיה ובלי מזון. חתמנו על מסמך הבנות, הנה גברת דנג לאן, ביתו של דנג שיאופינג, שסין תאמץ את ערש אל לערש. מפני שאם הם ירעילו את עצמם, כאשר הם היצרנים הזולים ביותר, ששולחים למפיצים הזולים ביותר - וואלמארט, ואז אנחנו שולחים להם את כל הכסף שלנו, מה שנגלה זה שיש לנו, בעצם, כשהייתי סטודנט, קראו לזה שיתוף פעולה הרסני.

עכשיו אנחנו עושים את זה בעזרת מולקולה. אלו הם הערים שלנו. אנחנו בונים עיר חדש לצד העיר הזאת. תסתכלו על הנוף. זהו האתר. בדרך כלל אנחנו לא עושים שדות ירוקים, אבל הפעם זה עומד להיבנה, אז הביאו אותנו לתווך. זאת התוכנית שלהם. זוהי רשת יריעות גומי שהם הניחו ישירות על הנוף. הם הביאו אותנו ואמרו, "מה אתם תעשו?" זה מה שהם היו מסיימים איתו, זאת עוד תמונת צבע. זהו האתר הקיימים, ככה הוא נראה עכשיו, וזאת ההצעה שלנו.

(מחיאות כפיים)

אז הדרך שאנחנו ניגשנו איתה היא שלמדנו בפירוט רב את מערכת המים. למדנו את הצמחייה וחיי הבר, את הצמחייה וחיי הבר העתיקים, את החקלאות העכשווית ואת התקנים. למדנו על הרוחות והשמש בכדי לוודא שלכולם בעיר יהיו אוויר נקי, מים נקיים ואור שמש ישיר בכל דירה בזמן מסוים במהלך היום. לאחר מכן מיקמנו את הפרקים בתור תשתיות אקולוגיות. מיקמנו את אזורי המבנים. והתחלנו לשלב אזורי מסחר ולערבב שימושים כדי שלכל האנשים יהיו מרכזים ומקומות להיות בהם. התחבורה הציבורית מאוד פשוטה, כולם במרחק חמש דקות הליכה מהתניידות. יש רחוב שפועל 24 שעות, כך שתמיד יש מקום חי. כל מערכות האשפה מחוברות. אם אתה מוריד מים בשירותים, הצואה שלך תגיע למפעל לטיפול בשפכים, שנמכרים בתור נכס, לא מחויבות. כי מי ירצה מפעל דשנים שמייצר גז טבעי? המים נלקחים לבניית הביצות לשיקום בתי גידול טבעיים. ואז מייצרים גז טבעי, שחוזר לתוך העיר לשמש בתור הדלק לבישול של העיר. אז זה, אלו הם מפעלי דשן וגז. והקומפוסט נלקח גם הוא בחזרה לגגות של העיר, ששם יש לנו חקלאות, כי מה שעשינו הוא להרים מעלה את העיר, את הנוף, לתוך האוויר, לשחזר את הנוף הטבעי על גגות הבתים. האנרגיה הסולארית של כל מרכזי המפעלים ושכל כל אזורי התעשייה עם הגגות המוארים מייצרים אנרגיה לעיר.

וזה הרעיון של צמרת העיר. אנחנו הרמנו את האדמה אל הגגות. לחקלאים יש גשרים קטנים בכדי לעבור מגג אחר לגג הבא. יישבנו את העיר עם עבודה/ חללי מחייה בכל קומות הקרקע. וזאת העיר הקיימת וזאת העיר החדשה.

(מחיאות כפיים)