1,272,821 views • 14:21

אספר לכם על בעיה שאני סובלת ממנה, ויש לי תחושה מוזרה שגם רבים מכם סובלים ממנה. כשאני מסתובבת בגלריות— המון חדרים מלאים בציורים, אחרי כ-15-20 דקות, אני קולטת שאני כבר לא חושבת על הציורים. אני כבר לא מתחברת אליהם. אני חושבת על כוס הקפה שאני נורא זקוקה לה כדי להתעורר. אני סובלת מ"תשישות גלריות".

כמה מכם סובלים גם מ— כן! חה-חה! לפעמים תחזיקו מעמד יותר מ-20 דקות, ואולי פחות, אבל נראה לי שכולנו סובלים מזה. האם אתם חשים גם את האשמה המתלווה לכך? אני, בכל אופן, מביטה בציורים שעל הקיר וחושבת: מישהו החליט לתלות אותם שם, במחשבה שהם מספיק טובים כדי להיות תלויים על הקיר, אך לא תמיד אני רואה את זה. בעצם, אני לא רואה את זה רוב הזמן.

ואני יוצאת ממש עצובה. אני מרגישה אשמה ולא שלמה עם עצמי, במקום לחשוב שמשהו לא בסדר בציור עצמו, אני חושבת שמשהו לא בסדר אצלי. ולצאת ככה מגלריה, זאת לא חוויה טובה.

[צחוק]

העניין הוא שלדעתי עלינו לוותר קצת לעצמנו. למשל, כשאתם הולכים למסעדה, ומביטים בתפריט. האם מצפים מכם להזמין את כל מה שבתפריט? לא! אתם בוחרים. אם אתם נכנסים לחנות כלבו כדי לקנות חולצה, האם תמדדו כל חולצה וחולצה ותרצו לקנות את כולן? ברור שלא. אתם יכולים להיות בררניים. זו הציפייה מכם. אז מדוע אין ציפיה כזו להיות בררניים, כשהולכים לגלריה לאמנות? מדוע אנו אמורים לחוש חיבור לכל ציור וציור?

אז אני מנסה גישה שונה, ועושה שני דברים: כשאני נכנסת לגלריה, קודם כל אני הולכת מהר מאד, מסתכלת על הכל, ומציינת לעצמי את היצירות שגורמות לי משום-מה להאט. אינני יודעת מדוע הן גורמות לי להאט, אבל משהו מושך אותי כמו במגנט. ואז אני מתעלמת מכל היתר, ופשוט ניגשת אל אותו ציור. זה הדבר הראשון שאני עושה. אני אוצרת אוסף משלי. אני בוחרת ציור מסוים. זה עשוי להיות ציור אחד מתוך 50. והדבר השני שאני עושה, אני עומדת מול הציור, ומספרת לעצמי סיפור עליו.

מדוע סיפור? כי נראה לי שכך אנו מחווטים, ושהדנ"א שלנו אומר לנו לספר סיפורים. אנו טווים כל הזמן סיפורים בקשר לכל דבר, ולדעתי אנו עושים זאת כי העולם הוא מקום מטורף וכאוטי, ודרך הסיפורים אנו מנסים להקנות לו איזו משמעות, לעשות בו קצת סדר. מדוע לא ליישם את זה לדרך בה אנו מתבוננים בציורים? אז כעת יש לי מעין תפריט-מסעדה של ביקור בגלריות.

יש שלושה ציורים שאציג לכם כעת ציורים שגרמו לי לעצור על מקומי ולרצות לטוות סיפורים על אודותיהם. הראשון זקוק להקדמה קטנה— "נערה עם עגיל פנינה" מאת יוהנס ורמיר, צייר הולנדי בן המאה ה-17. זהו הציור הנפלא ביותר. ראיתי אותו לראשונה כשהייתי בת 19, ומיד רצתי וקניתי פוסטר שלו, ובעצם הוא עוד ישנו אצלי. אחרי 30 שנה הוא עוד תלוי אצלי בבית. הוא ליווה אותי לכל אורך הדרך, מעולם לא שבעתי מלהביט בו.

הדבר הראשון אצלה, שגרם לי לעצור על מקומי היה פשוט הצבעים הנהדרים בהם הוא משתמש והאור שנופל על פניה. אך נראה לי שהדבר שהחזיר אותי לציור שנה אחרי שנה, הוא משהו אחר, וזה המבט שבפניה, הקונפליקט שמשתקף בפניה. אני לא יכולה לקבוע אם היא שמחה או עצובה, ואני כל הזמן משנה את דעתי בקשר לכך. וזה מה שמחזיר אותי כל הזמן לציור.

יום אחד, 16 שנה אחרי שתליתי את הפוסטר הזה על הקיר שלי, שכבתי במיטה והתבוננתי בה, ולפתע שאלתי את עצמי, מעניין מה הצייר עשה לה, שגרם לה להיראות כך. וזו היתה הפעם הראשונה בה חשבתי שההבעה שעל פניה בעצם משקפת את מה שהיא מרגישה כלפיו. לפני-כן תמיד ראיתי בו דיוקן של נערה. וכעת התחלתי לחשוב על הציור כעל דיוקן של מערכת-יחסים. חשבתי לעצמי: אם כן, מה היתה אותה מערכת יחסים?

אז התחלתי לחקור, וגיליתי, שאין לנו מושג מי היא. למעשה איננו יודעים מי היו המודלים בכל ציוריו של ורמיר, וידוע לנו מעט מאד על ורמיר עצמו. וזה גרם לי לקרוא: "יש!" אני יכולה לעשות כרצוני, אני יכולה להמציא איזה סיפור שבא לי.

אז ככה המצאתי את הסיפור הזה. חשבתי שקודם כל אני צריכה למקם אותה בבית. איך ורמיר מכיר אותה? הועלו כבר השערות שזו בתו בת ה-12. בתו היתה בת 12 כשהוא צייר את הציור. חשבתי לעצמי, לא. זהו מבט מאד אינטימי. זה לא מבט שבת נותנת באביה. למשל, בציור ההולנדי של אז, אם פיה של אישה היה פתוח, זה הראה על זמינות מינית. לא היה מכובד שוורמיר יצייר כך את בתו.

כלומר, זאת לא בתו, אבל מישהי קרובה אליו, קרובה אליו פיזית. מי עוד היה בבית? משרתת, משרתת יפה. אם כן, מיקמתי אותה בבית. איך נמקם אותה בסטודיו שלו? אנו לא יודעים הרבה על ורמיר, אך מהמעט שאנו יודעים, דבר אחד ברור: הוא התחתן עם אישה קתולית, הם גרו יחד עם אימה בבית שבו היה לו חדר משלו שבו— הסטודיו שלו. היו לו גם 11 ילדים. זה היה ודאי בית כאוטי ורעשני. ואם כבר הזדמן לכם לראות את ציוריו של ורמיר, אתם יודעים שהם רגועים ושקטים להפליא.

איך צייר מצליח לצייר ציורים כה שקטים ורגועים כשסביבו 11 ילדים? ובכן, הוא מידר את חייו. הוא נכנס לסטודיו שלו, ואומר, "שאיש לא ייכנס לכאן. לא האישה. לא הילדים. טוב, העוזרת יכולה להיכנס כדי לנקות." היא בסטודיו. הוא הכניס אותה לסטודיו והם ביחד. והוא מחליט לצייר אותה.

הוא מוודא שהיא לובשת בגדים פשוטים מאד. וכל הנשים, או רובן, ביתר ציוריו של ורמיר לבשו קטיפה, משי, פרווה, חומרים מפוארים מאד. זה מאד פשוט. הדבר היחיד שאיננו פשוט הוא עגיל הפנינה שלה, ואם היא משרתת, אין סיכוי שהיא יכלה לקנות זוג עגילי פנינה. כך שהם לא שלה. של מי הם? אנו במקרה יודעים. יש רשימה של בגדיה של קתרינה, אשתו, וביניהם מעיל צהוב עם פרווה לבנה, לסוטה בשחור-לבן, והבגדים האלה מופיעים ברבים מציוריו, על נשים שונות בציוריו של ורמיר. אז ברור שבגדיה הושאלו לנשים שונות. מכאן כבר לא כל כך קשה להסיק שעגיל הפנינה שייך בעצם לאשתו.

אז יש לנו כל הרכיבים עבור הסיפור שלנו. היא נמצאת איתו בסטודיו זמן ממושך. נדרש זמן רב לצייר את הציורים האלה. הם ודאי בילו ביחד, רק שניהם, כל הזמן הזה. היא עונדת את עגיל הפנינה של אשתו. היא יפהפיה. ברור שהיא מאוהבת בו. היא בבעיה. האם האישה יודעת? אולי לא. ואם לא, ובכן— זה כל הסיפור.

[צחוק]

הציור הבא שעליו ברצוני לדבר קרוי "נער בונה בית-קלפים" מאת שרדן, צייר בן המאה ה-18 שמוכר בעיקר בשל ציורי הטבע הדומם שלו, אך מידי פעם הוא צייר בני-אדם. למעשה הוא צייר ארבע גירסאות של הציור הזה, נערים שונים שבונים בתי-קלפים, כולם מרוכזים מאד. אני הכי אוהבת את הגירסה הזו, כי כמה מהנערים בוגרים יותר וכמה צעירים יותר, וזה בעיני, כמו הדייסה של זהבה, הוא בדיוק נכון.

לא לגמרי ילד, ולא לגמרי גבר. יש בו איזון מוחלט בין תמימות לנסיון, וזה מה שגרם לי לעצור לפני הציור הזה. הבטתי בפניו. זה דומה קצת לציור של ורמיר. האור נופל משמאל, פניו טובלים באור הזוהר הזה. הם בדיוק במרכז התמונה, וכשהבטתי בו, גיליתי, שאני עומדת שם ומבקשת, "תביט אלי. בבקשה, תביט אלי." והוא לא הביט אלי. הוא המשיך להביט בקלפים שלו, וזה אחד המרכיבים המושכים בציור הזה, שהוא כה ממוקד במעשיו, עד שאיננו מסתכל בכיווננו. ובעיני זה סימן ליצירת-מופת, לציור שמכיל העדר פתרון. הוא לעולם לא יביט בי.

אז חשבתי על סיפור: אם אני במצב הזה, מי היה האדם שהביט בו? לא הצייר. אינני רוצה לחשוב על הצייר. אני חושבת על גירסה מבוגרת יותר שלו-עצמו. גבר, משרת מבוגר יותר שמתבונן במשרת הצעיר הזה, ואומר, "הבט אלי. אני רוצה להזהיר אותך לגבי מה שעומד לקרות לך. בבקשה הבט אלי." והוא בשום אופן לא מביט.

והעדר זה של פתרון, העדר הפתרון ב"נערה עם עגיל פנינה"— איננו יודעים אם היא שמחה או עצובה. כתבתי עליה רומן שלם, ואני טרם יודעת אם היא שמחה או עצובה. שוב ושוב, אני חוזרת אל הציור, מחפשת את התשובה, את הסיפור שימלא את החסר. אנו יכולים להמציא סיפור וזמנית להיות מרוצים ממנו, אבל לא לגמרי, לכן אנו חוזרים שוב ושוב.

הציור האחרון עליו אדבר נקרא "אלמוני", מאת אלמוני. [צחוק]

זהו דיוקן של אדם מבית טיודור שנרכש ע"י גלריית הדיוקנאות הלאומית. הם חשבו שמדובר בגבר בשם סר תומס אוברברי, ואחר גילו שלא, ואין להם מושג מי האיש.

בגלריית הדיוקנאות הלאומית, אם ההיסטוריה של הציור אינה ידועה, אין בו תועלת. הם לא יכולים לתלות אותו, כי אינם יודעים מי זה. אז לרוע המזל, היתום הזה בילה את רוב זמנו במחסן, לצד די הרבה יתומים נוספים, חלקם ציורים יפהפיים.

ציור זה גרם לי לעצור משלוש סיבות: אחת, חוסר הקשר בין פיו המחייך לבין עיניו העגומות. הוא לא שמח, ומדוע? שנית, מה שבאמת משך אותי היו לחייו האדומות הבוהקות. הוא מסמיק. הוא מדגמן הסמקה! הבחור הזה ודאי הסמיק כל הזמן. מה עובר לו בראש שגורם לו להסמיק? הדבר השלישי שגרם לי לעצור הוא בגד הגוף הנהדר שלו. משי, גווני אפור, הכפתורים היפים האלה. אתם יודעים מה זה הזכיר לי? זה נוח ומרופד; כמו שמיכת נוצות שפרושה על מיטה.

חשבתי כל הזמן על מיטות ולחיים סמוקות, וכמובן שתמיד כשהבטתי בו, חשבתי על מין. ושאלתי את עצמי, האם על זה הוא חושב? חשבתי שאם אטווה סיפור, מה הדבר האחרון שיהיה בו? ובכן, מה מעסיק את דעתו של אדון מבית טיודור? חשבתי על הנרי ה-8, נכון. הוא חושב כל הזמן על מורשתו, על היורש שלו. מי יירש את שמו ואת הונו? צרפו הכל יחד, והרי לכם סיפור שימלא את החסר שבגללו אתם חוזרים אל הציור. אז הנה הסיפור. הוא קצר.

"אדמוני"

אני עדיין לובש את בגד הגוף הלבן והרקום זהב, שקיבלתי מקרולין. יש לו צווארון גבוה, שרוולים נתיקים וכפתורים מסובכים עשויי חוט משי מפותל, התפורים בצפיפות, להתאמה נוחה וצמודה. בגד הגוף גורם לי לחשוב על כיסוי-מיטה רחב. אולי זו היתה הכוונה. לבשתי אותו לראשונה בסעודה יוקרתית שהוריה אירגנו לכבודנו. ידעתי עוד לפני שנעמדתי כדי לנאום, שהלחיים שלי בוערות. תמיד הסמקתי בקלות אם ממאמץ גופני, בגלל יין, מהתרגשות.

כנער, אחיותי והילדים בביה"ס הקניטו אותי, אבל לא ג'ורג'. רק לג'ורג' הסכמתי לכנות אותי "אדמוני". ולא לאיש זולתו. הוא הצליח לגרום לכינוי להישמע עדין. כשהשמעתי את הצהרתי, ג'ורג' לא הסמיק, אלא החוויר כמו בגד הגוף שלי. הוא לא היה צריך להיות מופתע. זה מכבר רווחה ההנחה שאנשא לדודניתו. ובכל זאת, קשה לשמוע את המלים נאמרות בקול. אני יודע זאת: התקשיתי לומר אותן.

אחר כך מצאתי את ג'ורג על המרפסת המשקיפה לגינת המטבח. למרות שהוא שתה ללא הרף כל הערב, הוא נותר חיוור. עמדנו יחד והבטנו במשרתות שקצרו את החסה. "מה דעתך על בגד הגוף שלי?" שאלתי.

הוא בהה בי. "נראה שהצווארון חונק אותך".

"נוכל להמשיך ולהיפגש," התעקשתי. "נוכל לצאת לציד, לשחק קלפים, לבקר בבית המשפט, דבר לא צריך להשתנות." ג'ורג' לא אמר מילה. "אני בן 23. הגיע הזמן שאתחתן ואעמיד לי יורש. זו הציפייה ממני."

ג'ורג' רוקן כוס נוספת של יין קלארט, ונפנה אלי: "איחולי על כלולותיך הממשמשים וקרבים, ג'יימס. "אין לי ספק שתהיו מרוצים ביחד." ומאז הוא לעולם לא שב להגות את הכינוי שלי.

תודה רבה.

[מחיאות כפיים]

תודה רבה.

[מחיאות כפיים]