מיה בירדסונג
1,775,309 views • 15:16

במשך 50 השנים האחרונות, הרבה אנשים חכמים ובעלי משאבים — כמה מכם, אין ספק — ניסו להבין איך להפחית את העוני בארצות הברית. אנשים יצרו והשקיעו מליוני דולרים לארגונים ללא מטרות רווח במטרה לעזור לאנשים עניים.

הם יצרו צוותי חשיבה שחוקרים נושאים כמו חינוך, יצירת עבודות ובניית נכסים, ואז טענו למדיניות לתמיכה בקהילות הכי נחשלות. הם כתבו ספרים וטורים ונתנו נאומים מלאי תשוקה, מבכים על פער העושר שמשאיר יותר ויותר אנשים מחופרים בתחתית סולם השכר. והמאמץ הזה עזר. אבל זה לא מספיק. רמות העוני שלנו לא השתנו כל כך ב 50 השנים האחרונות, מאז שהמלחמה בעוני שוגרה. אני פה להגיד לכם שהתעלמנו מהמשאב הכי חזק ופרקטי. הנה הוא: אנשים עניים.

למעלה בפינה השמאלית יש את ג'יובנה, סינתיה וברתה. הם נפגשו כשהיו להם ילדים קטנים, בשיעורי הורות במרכז משאבי הורות בסן פרנסיסקו. כשהם גדלו יחד כהורים וחברים, הם דיברו הרבה על כמה קשה זה להרוויח כסף כשהילדים שלכם קטנים. טיפול בילדים הוא יקר, יותר משהם הרוויחו בעבודה. הבעלים שלהם עבדו, אבל הן גם רצו לתמוך כלכלית.

אז הן העלו תוכנית. הן התחילו עסק לניקיון. הן תלו פליירים בכל רחבי השכונה וחילקו כרטיסי ביקור למשפחות שלהן ולחברים, ובמהרה, התקשרו אליהן לקוחות. שתיים מהן היו מנקות את המשרד או הבית ואחת מהן היתה שומרת על הילדים. הן היו מתחלפות במי מנקה ומי צופה בילדים. (צחוק) זה מעולה, נכון?

(צחוק)

והן חילקו את הכסף לשלוש. זו לא היתה עבודה במשרה מלאה, אף אחד לא היה יכול לשמור על הקטנים כל היום. אבל זה עשה שינוי למשפחות שלהן. כסף נוסף לשלם את החשבונות כששעות עבודת הבעל נחתכו. כסף לקנות לילדים בגדים כשהם גדלו. מעט יותר כסף בכיסים שלהם כדי לגרום להן להרגיש יותר עצמאיות.

למעלה בפינה הימנית נמצאת תרזה וביתה, בריאנה, בריאנה היא אחת הילדות עם אישיות נוצצת, מדבקת ומוחצנת. לדוגמה, כשרוזי, ילדה קטנה שדיברה רק ספרדית, עברה לבית השכן, בריאנה, שדיברה רק אנגלית, שאלה את הטאבלט של אימה ומצאה אפליקצית תרגום כך ששתיהן יכלו לתקשר.

(צחוק)

אני יודעת, נכון? המשפחה של רוזי נותנת קרדיט לבריאנה בלעזור לרוזי ללמוד אנגלית.

לפני כמה שנים, בריאנה התחילה להאבק אקדמית. התסכול שלה גדל והיא נסגרה ועשתה שטויות בכיתה. ואימה היתה שבורה בקשר למה שקרה. אז הם גילו שהיא תצטרך לחזור על כיתה ב' ובריאנה היתה הרוסה. אימה הרגישה חסרת אונים ומוכרעת ולבד בגלל שהיא ידעה שבתה לא קיבלה את כל התמיכה שהיא צריכה, והיא לא ידעה איך לעזור לה. אחר צהריים אחד, תרזה תפסה קבוצת חברים, ואחד מהם אמר, "תרזה, מה שלומך?" והיא פרצה בדמעות. אחרי שהיא חלקה את הסיפור, אחד מחבריה אמר, "עברתי בדיוק את אותו הדבר עם בני לפני שנה." באותו רגע, תרזה הבינה שכל כך הרבה מהמאמץ שלה היה שלא היה לה עם מי לדבר על זה. אז היא יצרה קבוצת תמיכה להורים כמוה. הפגישה הראשונה הייתה היא ושני אנשים נוספים. אבל המילה התפשטה, ובמהרה 20 אנשים, 30 אנשים הגיעו למפגשים החודשיים האלה שהיא ארגנה. היא עברה מלהרגיש חסרת ישע ללהבין כמה בעלת יכולת היא היתה בתמיכה בבת שלה, עם התמיכה של אנשים אחרים שעברו את אותם מאבקים. ובריאנה מצליחה מעולה — היא מצליחה מעולה אקדמית וחברתית.

אז באמצע יש את הבחור שלי באקיר, עומד לפני בלאקסטאר ספרים וקפה, שהוא מפעיל מחלק מהבית שלו. כשאתם נכנסים בדלת, באקיר מברך אתכם עם "ברוכים הבאים לבית השחור."

(צחוק)

כשאתם בפנים, אתם יכולים להזמין בשר עוף מיובש אלג'ירי, אולי בורגר אגוזים צמחוני, או סאמיץ' הודו. וזה סאמיץ', לא סנדוויץ'. אתם חייבים לסיים את הארוחה עם פיסת חמאת חלב, שזה אולי מספר צעדים מעל לחור של דונאט ועשויים ממתכון משפחתי מאוד סודי. באמת, זה מאוד סודי, הוא לא יספר לכם על זה.

אבל בלאקסטאר הוא הרבה יותר מבית קפה. עבור הילדים בשכונה, זה מקום ללכת אחרי בית הספר כדי לקבל עזרה עם שיעורי הבית. למבוגרים, הם הולכים לשם כדי לגלות מה קורה בשכונה ולהתעדכן עם חברים. זה מקום להופעות. זה בית למשוררים, מוזיקאים ואמנים. באקיר והשותפה שלו ניקול, עם הילדה הקטנה שלהם קשורה לגב, באמצע של הכל, מגישים כוס קפה, מלמדים ילד איך לשחק מנקלה, או צובעים שלט לארוע קהילתי מתקרב.

עבדתי עם אנשים ולמדתי מאנשים ממש כמוהם במשך יותר מ 20 שנה. ארגנתי נגד מערכת בתי הכלא, שמשפיעים על אנשים עניים, בעיקר שחורים, ילידים ולטינים, בקצב מרתיע. עבדתי עם אנשים צעירים שמממשים תקוה והבטחה, למרות שהם תחת ההשפעה של דיסיפלינות גזעניות בבתי הספר שלהם, ואלימות משטרתית בקהילות שלהם. למדתי ממשפחות שמשחררות את הגאוניות והיזמות לייצר קולקטיבית את הפתרונות שלהם. והם לא ממוקדים רק בכסף. הם מטפלים בחינוך, בדיור, בבריאות, בקהילה — הדברים שחשובים לכולנו. בכל מקום אליו אני הולכת, אני רואה אנשים עניים אבל לא שבורים. אני רואה אנשים שנאבקים לממש את הרעיונות הטובים שלהם, כך שהם יוכלו ליצור חיים טובים יותר לעצמם, המשפחות שלהם, הקהילות שלהם, ג'יובנה, סינטיה, ברתה, תרזה ובאקיר הם הכלל, לא החריגה הנוצצת, אני החריגה.

אני גודלתי על ידי אם חד הורית עזה ושקטה ברוצ'סטר, ניו יורק. הוסעתי לבית ספר בפרוורים, מהשכונה שרבים מחברי לכיתה והורייהם חשבו שהיא מסוכנת. בגיל שמונה, הייתי ילדת מפתח. הייתי לוקחת את עצמי הביתה אחרי בית הספר כל יום ועושה שיעורי בית ומטלות, ומחכה לאימי שתחזור הביתה. אחרי בית הספר, הייתי הולכת לחנות הפינתית וקונה פחית של רביולי של שף בוירדי, שהייתי מחממת על התנור כחטיף לאחר הצהריים. אם היה לי מעט יותר כסף, הייתי קונה פאי פרות של הוסטס.

(צחוק)

דובדבנים. לא טוב כמו באטרמילק דרופ.

(צחוק)

היינו עניים כשהייתי ילדה. אבל עכשיו, בבעלותי בית בשכונה מתחדשת באוקלנד קליפורניה. בניתי קריירה. בעלי הוא בעל עסק. יש לי פנסיה. לבתי אסור אפילו להדליק את התנור אלא אם יש בוגר בבית והיא לא חייבת, מפני שהיא לא צריכה את אותה יכולת להסתמך על עצמה שהיתה לי בגילה. הרביולי של הילדים שלי הוא אורגני ומלא בדברים כמו תרד וריקוטה, מפני שיש לי את הלוקסוס של בחירה כשזה מגיע למה שהילדים שלי אוכלים.

אני החריגה, לא בגלל שאני מוכשרת יותר מבאקיר או שאימי עבדה קשה יותר מג'יובנה, סינתיה או ברתה, או שהיה לה אכפת יותר מתרזה. קהילות נחשלות מלאות באנשים מוכשרים וחכמים, עובדים ומתאמצים וממציאים, ממש כמו המנכ"לים הכי מוערכים שלנו. הן מלאות באנשים שמשתמשים בחוסן שלהם כדי לקום כל יום, לשלוח את הילדים לבית הספר וללכת לעבודות שלא משלמות מספיק. או מקבלים חינוך ששם אותם בחוב. הן מלאות באנשים שמשתמשים באינטיליגנציה שלהם כדי למתוח משכורת מינימום, או לאזן עבודה ועבודה צדדית כדי להתמודד. הן מלאות אנשים שעושים לעצמם ולאחרים, בין אם זה לקחת תרופות לשכן מבוגר, או לתת לבן משפחה ללוות כסף כדי לשלם חשבון טלפון, או פשוט שומרים על הילדים של השכנים מהמרפסת הקדמית.

אני החריגה בגלל מזל וזכות, לא עבודה קשה. ואני לא צנועה או ממעיטה בערך עצמי — אני מדהימה.

(צחוק)

אבל רוב האנשים עובדים קשה. עבודה קשה היא המכנה המשותף במשוואה הזו, ואני עייפה מהסיפור שאנחנו מספרים שעבודה קשה מובילה להצלחה, מפני שזה מאפשר —

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)

... מפני שהסיפור הזה מאפשר לאלה מאיתנו שמצליחים להאמין שמגיע לנו, ועל ידי השלכה, אלה שלא מצליחים לא מגיע להם. אנחנו אומרים לעצמנו, באחורי ראשינו, ולפעמים בקדמת הפה שלנו, "חייב להיות משהו מעט לא בסדר עם האנשים המסכנים האלו." יש לנו מגוון רחב של אמונות בנוגע למה הדבר שלא בסדר. כמה אנשים מספרים את הסיפור שאנשים עניים הם עצלנים נצלנים שירמו וישקרו כדי להתחמק מיום עבודה אמיתי. אחרים מעדיפים את הסיפור שאנשים עניים הם חסרי אונים ואולי היו להם הורים מזניחים שלא הקריאו להם מספיק. ואם רק היו אומרים להם מה לעשות ומראים להם את הדרך הנכונה, הם היו מצליחים.

לכל סיפור שעושים דמוניזציה לאם יחידה בעלת הכנסה נמוכה או אבות נעדרים, כך אנשים אולי חושבים על הורי, יש לי 50 שיספרו סיפור שונה על אותם אנשים, מופיעים כל יום ועושים ככל יכולתם. אני לא אומרת שכמה מהסיפורים השליליים לא נכונים, אבל הסיפורים האלה מאפשרים לנו לא לראות מי האנשים באמת, מפני שהם לא מציירים את כל הסיפור. רבעי האמת וקווי העלילה המוגבלים שכנעו אותנו שאנשים עניים הם בעיה שצריך לפתור אותה. מה אם היינו מכירים בכך שמה שעובד זה האנשים ומה ששבור זה הגישה שלנו? מה אם היינו מבינים שהמומחים שאנחנו מחפשים, המומחים אחריהם אנו צריכים לעקוב, הם האנשים העניים עצמם? מה אם, במקום לכפות פתרונות, אנחנו רק הוספנו אש לאש הכבר בוערת שיש בהם? לא מכוונים — אפילו לא מחזקים — אלא פשוט מתדלקים את היוזמה שלהם.

מעט צפונה מפה, יש לנו דוגמה של איך זה יכול להראות: עמק הסיליקון. כל תעשיית הון הסיכון גדלה מסביב לאמונה שאם לאנשים יש רעיונות טובים והתשוקה להגשים את עצמם, אנחנו צריכים לתת להם הרבה הרבה הרבה כסף.

(צחוק)

נכון? אבל איפה האסטרטגיה שלנו לתרזה ובאקיר? אין חממות בשבילם, אין מאיצים, אין עמיתויות. איך ג'יובנה, סינתיה וברתה באמת כל כך שונות מהמארק צוקרברג של העולם? לבאקיר יש ניסיון והוכחות. הייתי שמה את הכסף שלי עליו.

אז, שקלו את זה כהזמנה כדי לחשוב מחדש על אסטרטגיה פגומה. בואו נתפוש את ההזדמנות הזו לשחרר את הנרטיב העייף והשגוי ולהקשיב ולחפש את הסיפורים האמיתיים, סיפורים יותר מורכבים ויפים, בנוגע למי האנשים המשפחות והקהילות שנדחקים לשוליים.

אני עומדת לקחת דקה כדי לדבר לאנשים שלי. אנחנו לא יכולים לחכות למישהו אחר כדי להצליח. בואו נזכור למה אנחנו מסוגלים; כל מה שבנינו עם הדם, הזעה והחלומות; כל גלגלי השיניים שממשיכים להסתובב; והאנשים שנשארים צפים בגלל העבודה שוברת הגב שלנו. בואו נזכור שאנחנו קסם. אם אתם צריכים השראה כדי לעורר את זכרונכם, קראו את "משל של תופרת" מאת אוקטביה באטלר. הקשיבו ל"מכתב מכלא בירמינגהם" של הכומר קינג. הקשיבו ל"כותבת לראשונה מאז," של סוהיר חמיד, או "זהב שחור" של אספרנזה ספאלדינג. הרימו את מבטכם לאמנות של קהינד ווילי או פביאנה רודריגז. הביטו ביידים של סבתכם או לתוך עייני מישהו שאוהב אתכם. אנחנו קסם. אישית, אין לנו הרבה עושר וכוח. אבל יחד, אנחנו בלתי ניתנים לעצירה. ובילינו הרבה מהזמן האנרגיה שלנו בארגון הכוח שלנו כדי לדרוש שינוי ממערכות שלא נוצרו בשבילנו. במקום לנסות לשנות את המארג של הדרכים הקיימות, בואו נארוג ונחתוך כמה בדים חדשים ונועזים. בואו נשתמש בכוח הקולקטיבי המשמעותי שלנו להמצאה והקמה לחיים של דרכים חדשות של להיות שעובדות בשבילנו.

דזמונד טוטו מדבר על הרעיון של אובונטו, בהקשר של תהליך האמת והפיוס של דרום אפריקה שהם פצחו בו אחרי האפרטהייד. הוא אומר שהמשמעות של זה, "האנושיות שלי נתפסת, היא קשורה מהותית, בשלכם; אנחנו שייכים לאוסף של החיים." אוסף של חיים. ותהליך האמת והפיוס התחילו אל ידי הגברת הקולות הלא נשמעים. אם המדינה הזו רוצה לעמוד בהבטחה שלה לחרות וצדק לכל, אז אנחנו צריכים לרומם את הקולות של הלא נשמעים שלנו, של אנשים כמו ג'יובנה, סינתיה וברתה, תרזה ובאקיר. אנחנו חייבים להשתמש בפתרונות והרעיונות שלהם. אנחנו חייבים להקשיב לסיפורים האמיתיים שלהם, הסיפורים המורכבים והיפיפיים שלהם.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)