מרווה אל-סבוני
944,567 views • 10:25

היי. שמי מרווה, ואני אדריכלית. נולדתי וגדלתי בחומס, עיר בחלק המרכזי המערבי של סוריה, ותמיד חייתי כאן. אחרי שש שנים של מלחמה, חומס כיום היא עיר חצי הרוסה. משפחתי ואני היינו ברי מזל, המקום שלנו עדיין עומד על תלו למרות שבמשך שנתיים, היינו כמו אסירים בבית. בחוץ היו הפגנות, קרבות הפצצות וצלפים, בעלי ואני ניהלנו סטודיו לאדריכלות בכיכר המרכזית של העיר העתיקה. הוא נעלם, כמו רובה של העיר העתיקה עצמה. מחצית מהשכונות האחרות של העיר הן גלי אבנים כעת. מאז הפסקת האש בסוף 2015, חלקים גדולים של חומס כבר פחות או יותר שקטים. הכלכלה מרוסקת לגמרי, ואנשים עדיין נלחמים. הסוחרים שהיו להם דוכנים בשוק של העיר העתיקה סוחרים כעת מתוך סככות ברחובות. תחת דירתנו יש נגר, חנויות ממתקים, קצב, בית דפוס, בתי מלאכה, והרבה אחרים. התחלתי ללמד במשרה חלקית, ויחד עם בעלי, שמלהטט בכמה משרות, פתחנו חנות ספרים קטנה. אנשים אחרים עובדים בכל מיני משרות כדי להסתדר.

כשאני מסתכלת על עירי ההרוסה כמובן, שאני שואלת את עצמי: מה הוביל למלחמה חסרת טעם זו? סוריה הייתה במובן רחב מקום של סובלנות, מורגלת לגיוון מבחינה היסטורית, מכילה טווח רחב של אמונות, שורשים, מנהגים, סחורות, מזון. איך המדינה שלי — מדינה עם קהילות שחיות בהרמוניה יחד ודנות בנוחות על ההבדלים ביניהן — איך היא התדרדרה למלחמת אזרחים, אלימות, עקירה ושנאה עדתית חסרת תקדים? היו סיבות רבות שהוליכו למלחמה - חברתיות, פוליטיות וכלכליות. כולן שיחקו את תפקידן. אבל אני מאמינה שיש סיבה מרכזית אחת שרבים מתעלמים ממנה ושחשוב לנתח, כי בה תהיה תלויה במידה רבה היכולת שלנו לוודא שזה לא יקרה שוב. וסיבה זו היא אדריכלות.

אדריכלות בארצי מלאה תפקיד חשוב ביצירה, ניתוב והעצמת הסכסוך בין הפלגים הלוחמים, וזה כנראה נכון עבור מדינות אחרות גם כן. יש הקבלה בטוחה בין האדריכלות של מקום לאופי הקהילה שהתיישבה שם. אדריכלות ממלאת תפקיד מרכזי במצב שבו קהילה מתפוררת או מתאחדת. החברה הסורית חייתה מזה זמן רב את הדו-קיום של מסורות שונות ורקעים שונים. הסורים חוו את השגשוג של סחר חופשי וקהילות בנות-קיימא הם נהנו מהמשמעות האמתית של שייכות למקום, וזה השתקף בסביבה הבנויה שלהם, במסגדים ובכנסיות שנבנו גב אל גב, בשווקים המשולבים ובמקומות ציבוריים, והפרופורציות והמידות היו מבוססות על עקרונות של אנושיות והרמוניה.

ניתן עדיין לקרוא את האדריכלות של המגוון בהריסות העיר האיסלמית העתיקה בסוריה נבנתה על עבר רב שכבתי, משולבת איתו ומחבקת את רוחו. כך עשו גם קהילותיה. אנשים חיו ועבדו זה עם זה במקום שנתן להם תחושת שייכות וגרם להם להרגיש בבית. הם חלקו קיום מאוחד להפליא.

אבל במהלך המאה האחרונה, איזון עדין זה במקומות האלה הופרע בהדרגה; ראשית, על ידי מתכנני ערים של התקופה הקולוניאלית, כשהצרפתים הלכו בהתלהבות על, שינוי של מה שהם ראו כערים הסוריות הלא מודרניות. הם פוצצו רחובות בעיר והעבירו אנדרטאות. הם קראו לזה שיפורים, ואלה היו תחילתה של פרימה ארוכה ואיטית, של אורבניות מסורתית ואדריכלות של הערים שלנו שהבטיחו זהות ושייכות לא על ידי הפרדה, אלא על ידי שילוב. אבל עם הזמן, העתיק הפך חסר ערך, והחדש, נחשק. ההרמוניה של הסביבה הבנויה והסביבה החברתית נרמסו על ידי אלמנטים של מודרניות — קוביות בטון ברוטליות לא גמורות, הזנחה, הרס אסתטי, אורבניות שחילקה קהילות לאזורים על פי מעמד, אמונה או עושר.

ואותו דבר קרה לקהילה. כשצורת הסביבה הבנויה השתנתה, כך סגנון החיים ותחושת השייכות של הקהילות התחילו גם להשתנות. מדרך של שותפות, של שייכות, אדריכלות הפכה להיות דרך לבידול, וקהילות התחילו להתרחק זו מזו מהמרקם שנהג לאחד אותם, ומנשמת המקום שהיה מייצג את הקיום המשותף שלהם.

בעוד סיבות רבות הובילו למלחמה הסורית, אל לנו להמעיט בערכה של הדרך שבה, על ידי תרומה לאובדן הזהות והכבוד העצמי, אזרור עירוני ומוטעה אדריכלות לא אנושית טיפחו מחלוקות עדתיות ושנאה. במשך הזמן העיר המאוחדת שינתה צורה למרכז עיר עם גטאות לאורך ההיקף שלה. ומכאן, שהקהילות הקוהרנטיות נעשו לקבוצות חברתיות מובדלות, מנוכרות זו לזו ומנוכרות למקום. מנקודת המבט שלי, אובדן תחושת השייכות למקום ותחושת שיתופו עם מישהו אחר הפכה את יכולת ההרס לקלה יותר.

ניתן לראות את הדוגמה הברורה במערכת הדיור הלא פורמלית, שאיכסנה, לפני המלחמה, מעל ל-40 אחוז מהאוכלוסיה. כן, לפני המלחמה, כמעט מחצית האוכלוסייה הסורית התגוררה בשכונות עוני, באזורי פריפריה ללא תשתית ראויה, עשויים משורות אינסופיות של תיבות בלוקים חשופים שמכילים אנשים, אנשים שהשתייכו בעיקר לאותה קבוצה, בין אם על בסיס דת, מעמד, מוצא או כל אלה גם יחד.

אורבניזם גטאות זה הוכיח עצמו כסימן מקדים מוחשי למלחמה, הקונפליקט הוא הרבה יותר קל בין אזורים מסווגים מראש - היכן שה"אחרים" חיים. הקשרים שנהגו לקשור את העיר ביחד — בין אם היו חברתיים, באמצעות בנייה קוהרנטית, או כלכליים באמצעות הסחר בשוק, או דתיים באמצעות הנוכחות של דו-קיום — אבדו כולם במודרניזציה המוטעית ונטולת החזון של הסביבה הבנויה.

הרשו לי לציין במאמר מוסגר, כשקראתי על אורבניות הטרוגנית בחלקים אחרים של העולם, שנוגעת לשכונות אתניות בערים בריטיות או סביב פריס או בריסל, אני מזהה את תחילתו של סוג זה של חוסר יציבות שהיינו עדים לו באסון שנגרם כאן בסוריה

השמדנו ערים באופן חמור, כמו חומס, חאלב, דרעא ורבות אחרות, וכמעט מחצית מאוכלוסיית המדינה היא עקורה עכשיו.

יש לקוות, שהמלחמה תסתיים, והשאלה שאני כאדריכלית חייבת לשאול, היא: איך אנחנו בונים מחדש? מהם העקרונות שעלינו לאמץ? על מנת למנוע חזרה על אותן השגיאות? מנקודת המבט שלי, המוקד העיקרי צריך להיות על יצירת מקומות שיגרמו לאנשים שלהם להרגיש שייכים. ארכיטקטורה ותכנון צריכים לשקם חלק מהערכים המסורתיים שעשו ממש את זה, יצירת התנאים לדו קיום ושלום, ערכים של יופי שאינם מציגים ראוותנות, אלא נגישות ושלווה, ערכי מוסר שמקדמים נדיבות וקבלה, אדריכלות מהנה עבור כולם לא רק עבור האליטה, בדיוק כמו פעם בסמטאות המוצלות של העיר האסלאמית העתיקה, עיצובים מעורבים המעודדים תחושה של קהילה.

יש שכונה כאן בחומס שנקראת באבא עמר שנהרסה כליל. לפני קרוב לשנתיים, הצגתי את העיצוב הזה בתחרות האו"ם UN-Habitat עבור בנייתה מחדש. הרעיון היה ליצור מרקם עירוני בהשראת עץ, שמסוגל לצמוח ולהתפשט באופן אורגני, שמהדהד את הגשר המסורתי התלוי מעל הסמטאות העתיקות, ושילוב דירות, חצרות פרטיות, חנויות, בתי מלאכה, מקומות חנייה מגרשי משחקים ופנאי, עצים ופינות מוצלות. זה רחוק מלהיות מושלם, ללא ספק. שרטטתי אותו בשעות הספורות שאנו מקבלים חשמל. וישנן דרכים רבות אפשריות לבטא שייכות לקהילה באמצעות אדריכלות. אבל להשוות את זה עם הבלוקים, הבודדים המנותקים שמוצעים על ידי הפרויקט הרשמי לשיקום באבא עמר.

אדריכלות היא לא ציר שסביבו כל חיי האדם סובבים, אבל יש בכוחה להציע ואפילו לכוון פעילות אנושית ישירה. במובן זה, התיישבות, זהות ושילוב חברתי כל אלה הם המפיק והמוצר של אורבניות אפקטיבית. האורבניות הקוהרנטית של העיר האיסלמית העתיקה ושל הרבה ערים עתיקות אירופאיות, למשל, מקדמת אינטגרציה, בעוד שורות של שיכונים חסרי נשמה, או מגדלים, גם כאשר הם מפוארים, נוטים לקדם בידוד ו"זולתיות." אפילו דברים פשוטים כמו מקומות מוצלים של עצי פרי או מי שתייה בתוך העיר יכולים לעשות הבדל באופן בו אנשים מרגישים כלפי המקום ואם הם רואים בו מקום נדיב שמעניק, מקום ששווה להמשיך לתרום עבורו, או שמא הם רואים אותו כמקום מנוכר, מלא זרעים של כעס. על מנת שמקום יהיה מקום של נתינה, האדריכלות שלו צריך לתת גם כן.

הסביבה הבנויה שלנו חשובה. המרקם של ערינו משתקף במרקם של נשמותינו. ואם בצורה של שכונות עוני לא פורמליות מבטון או דיור סוציאלי שבור או ערים עתיקות רמוסות או יערות של גורדי שחקים, הארכיטיפים העירוניים בני זמננו שצצו בכל רחבי המזרח התיכון היוו סיבה אחת של ניכור ופיצול של הקהילות שלנו.

אנו יכולים ללמוד מכך. אנחנו יכולים ללמוד איך לבנות מחדש בדרך אחרת, כיצד ליצור ארכיטקטורה שאינה תורמת רק להיבטים המעשיים והכלכליים של חייהם של אנשים, אלא גם לצרכיהם החברתיים, הרוחניים והפסיכולוגים. מצרכים אלה התעלמו לגמרי בערים הסוריות שמלפני המלחמה. עלינו ליצור שוב ערים שישתפו אותן הקהילות שמאכלסות אותן. אם נעשה זאת, אנשים לא ירגישו את הצורך לחפש זהויות מנוגדות לזהויות האחרות שמסביב, כי כולם ירגישו בבית.

תודה לכם על ההקשבה.