ליז קליינרוק
2,262,060 views • 12:01

לפני כמה שנים התחלתי ללמד את כיתה ד' שלי יחידה חדשה בנושא גזע. ותמיד, כשאנו מתחילים יחידה חדשה, אני אוהבת לבקש מכל התלמידים לרשום את כל מה שידוע להם על כך, ולאחר מכן אנו מכינים רשימת שאלות. ואז היה לי אותו רגע שכל מורה סובל מסיוטים לגביו. אחד התלמידים פשוט שאל, "למה יש אנשים גזענים?" ותלמידה אחרת, נקרא לה אבי, הרימה פשוט את ידה והתנדבה לענות: "אולי יש אנשים שלא אוהבים שחורים כי העור שלהם בצבע קקי." כן, אני יודעת.

כאילו לפי סימן נסתר, כל הכיתה התפרצה. חצי מהם החלו מיד לצחוק, והחצי השני החלו לצעוק על אבי דברים כמו, "אלוהים אדירים, אסור לדבר ככה! זה גזעני!" קחו רגע להקפיא את התמונה הזאת בעיני רוחכם. כיתה של בני תשע ועשר, חצי מהם בהיסטריה כי הם חושבים שאבי אמרה משהו מצחיק נורא, והחצי השני צורחים עליה כי אמרה משהו פוגעני. ואבי יושבת שם בתמהון מוחלט כי היא לא קולטת את המשמעות של מה שאמרה ואין לה מושג מדוע כולם מגיבים ככה. ואילו אני, המורה, עומדת בפינה, כאילו לפני התקף חרדה.

כמורה, עלי לקבל כל הזמן החלטות בתוך שבריר-שניה. והיה לי ברור שעלי להגיב, אבל איך? חישבו על יצר ה"הילחם-או-ברח". יכולתי להילחם בכך שאנזוף בה בקול על דבריה. או לברוח — לשנות את הנושא ולהתחיל לעבוד על נושא אחר, כל מה שיסיח את דעתם של תלמידי מהמילה "קקי". אבל כפי שידוע לכולנו, המעשה הנכון איננו תמיד המוצא הקל. וככל שרציתי שהרגע ההוא יחלוף, וידעתי ששתי האפשרויות יסייעו לי לברוח מהמצב הזה, היה לי ברור שזה רגע חינוכי חשוב מכדי להחמיצו.

אז אחרי שעמדתי שם במשך מה שנראה כמו נצח, הפשרתי, פניתי אל הכיתה ואמרתי, "למעשה, אבי עלתה כאן על משהו." התלמידים שלי הביטו זה בזה, מבולבלים לגמרי, ואני המשכתי, "סיבה אחת לכך שקיימת גזענות "היא שאנשים בעלי עור בהיר הביטו באנשים בעלי עור כהה "ואמרו שהעור שלהם מכוער. "ואפילו ניצלו את הסיבה הזאת כתירוץ לשלול מהם צלם אנוש. "והסיבה לכך שאנו לומדים על גזע וגזענות היא מלכתחילה "להתחנך טוב יותר, "ולהבין מדוע הערות כאלה פוגעות, "ולוודא שאנשים בעלי עור כהה יזכו תמיד ליחס של כבוד ואדיבות."

זה היה באמת רגע מבהיל מבחינה חינוכית. אבל כשהשיחה התפתחה, ראיתי שגם אבי וגם שאר הילדים עדיין מוכנים להשתתף בה. וככל שהתלמידים שלי הלכו ונעשו שקועים בשיחה, התחלתי לתהות לכמה מתלמידי יש הנחות-יסוד כמו של אבי. ומה קורה כשלא שמים לב להנחות אלה ולא מתייחסים אליהן, כמו שקורה לעתים קרובות כל-כך?

אבל תחילה חשבתי שחשוב לעצור לרגע ולשאול מה בכלל הופך נושא כלשהו לטאבו. כי לא זכור לי שקיבלתי רשימה רשמית של דברים שעליהם אסור לדבר. אבל אני בהחלט זוכרת ששמעתי שוב ושוב בילדותי: "יש שני דברים שלא מדברים עליהם במפגשים משפחתיים, "והם דת ופוליטיקה." ותמיד חשבתי שזה משונה מאד כי דת ופוליטיקה הם גורמים בעלי השפעה עצומה על כה רבות מהזהויות והאמונות שלנו. אבל מה שהופך נושא לטאבו הוא תחושת האי-נוחות שמתעוררת כשהדברים האלה עולים בשיחה. אבל יש אנשים רהוטים מאד בשיחה על השוויון, ויש מי שפוחדים מביוש על רקע תקינות פוליטית או מכך שבורותם תיחשף כשהם יפתחו את הפה. אבל אני מאמינה שהצעד הראשון כדי לנהל שיחות על דברים כמו שוויון הוא להתחיל מפיתוח שפה משותפת. וזה מתחיל מהסרת סטיגמות מנושאים שבד"כ נחשבים לטאבו.

בשיחות בנושאי גזע, למשל, ישנה שפה ייחודית והתלמידים צריכים לשלוט בה כדי לנהל שיחות אלה. בתי ספר הם בד"כ המקום היחיד שבו התלמידים יכולים להרגיש בנוח וחופשיים לשאול שאלות ולעשות טעויות. אך למרבה הצער, לא כל התלמידים חשים בטחון כזה.

ידעתי, באותו יום מול כיתה ד' שלי שלאופן שבו אבחר להגיב תהיינה השלכות לכל החיים ולא רק על אבי אלא גם על כל שאר התלמידים בכיתתי. אם אבטל את דבריה, יתר הכיתה תסיק מכך שזאת תגובה מתקבלת על הדעת. אבל אם אצעק על אבי ואביך אותה לפני כל חבריה וחברותיה, הבושה הזו, בקשר לאחת השיחות הראשונות שלה בנושא הגזע, תמנע ממנה בעתיד לעסוק שוב בנושא הזה.

ללמד ילדים על שוויון איננו ללמד אותם מה לחשוב, אלא לתת להם את הכלים, השיטות והשפה ואת ההזדמנויות להתאמן בחשיבה. למשל, חישבו איך אנו מלמדים ילדים לקרוא. איננו נותנים להם מיד ספרים. אנו מתחילים בפירוק מלים לאותיות וצלילים ומעודדים אותם לתרגל יום-יום את שליטתם בשפה, עם שותפים או חברים. ואנו גם נותנים להם המון שאלות הבנה כדי לוודא שהם מבינים מה שהם קוראים. ואני מאמינה שכאשר מלמדים ילדים על שוויון, צריך לגשת לכך באותה הדרך.

אני אוהבת להתחיל מידי שנה בעריכת סקר בקרב תלמידי על נושאים שונים של שוויון והכלה. הנה דוגמה לתשובות לסקר, של אחת הילדות אצלי, וכפי שאתם רואים, יש פה קצת הומור. כי מתחת לשאלה, "מהו גזע?" (גם: מירוץ) היא כתבה, "כששתי מכוניות או שני אנשים או שתי חיות "רצים כדי לראות מי מהיר יותר ומי ינצח." אבל אם מסתכלים מה היא כתבה מתחת "מהי גזענות?", כתוב שם, "כשמישהו אומר או מכנה מישהו כהה-עור בכינוי גנאי." היא צעירה, אבל זה מראה שהיא מתחילה להבין. וכשאנו מתנהגים כאילו שהתלמידים שלנו אינם מסוגלים לנהל שיחות אלה, אנו עושים להם שירות-דוב.

אני גם יודעת ששיחות מהסוג הזה עלולות לאיים מאד על תלמידינו, במיוחד כשהם צעירים. אבל לימדתי בכיתות א' עד ה', ואני יכולה לומר לכם, למשל, שלא אכנס לכיתה א' ואתחיל לדבר איתם על דברים כמו מאסרים המוניים. אבל אפילו תלמיד כיתה א' בן 6 יכול להבין את ההבדל בין "מה זה הוגן — "כשאנשים מקבלים את מה שנחוץ להם." בכיתה, אנו מזהים המון דברים כאלה ביחד. ואת ההבדל בין "הוגן" ו"שוויוני" — "כשכולם מקבלים את אותו הדבר." במיוחד "שקיות הפתעה במסיבות יום-הולדת." תלמידי כיתה א' יכולים גם להבין את ההבדל בין "עונש" לבין "תוצאה". וכל הדברים האלה הם מושגי יסוד שחשוב שכולם יבינו לפני שהם מנהלים שיחה על מאסרים המוניים בארה"ב.

יש מי שחושבים שילדים בגן או בכיתה א' צעירים מכדי לנהל שיחות על גזענות, אבל הם גם יודו שילדים קטנים מבינים שיש מרכיבים רבים ושונים בזהויות שלנו ובמה שדומה או שונה בין אנשים, ומה זה אומר להחזיק בכוח שאין לאחרים. כשאנו מנהלים שיחות כאלה עם תלמידים בגיל צעיר, זה מסלק חלק מתחושת הטאבו כשהנושאים האלה עולים בגיל מאוחר יותר.

אני גם יודעת שללמד דברים כאלה בביה"ס זה כמו לנווט בשדה-מוקשים. למשל, מה קורה אם הורים או משפחות לא מסכימים שינהלו שיחות כאלה בביה"ס? לאנשים כאלה אני יכולה לומר: הנה כמה דוגמאות לדברים שהתלמידים אמרו לי והביאו לתשומת לבי. למשל, תלמיד אחד ניגש אלי ולחש, "שמעתי שכולם מדברים על להטב"קים, "אבל אין לי מושג מה זה ואני נבוך מכדי להודות בכך." תלמיד אחר ניגש אלי בסוף השבוע ואמר לי, "ראיתי סרט על אוסטרליה, "ותהיתי אם גם שם יש גזענות." אני רוצה תמיד שתלמידי ירגישו בנוח לנהל שיחות כאלה כי כשנוח להם לדבר ולשאול על זה, נוח להם גם להראות מחייהם ומנסיונם איך הם מתייחסים לנושאים החשובים האלה.

יש גם מורים שירגישו מבוכה אם תלמיד יעלה נושא או ישאל שאלה שהם לא יודעים איך לענות עליה. אבל אם תלמיד מפנה את תשומת לבי למשהו, ואני לא יודעת את התשובה, אני תמיד אודה בכך ואקח על זה אחריות כי אינני מתיימרת להיות מומחית במשהו שאין לי בו נסיון או סמכות. באותה שנה, תלמיד אחד שאל שאלה על קהילת הלהטב"ק. ולא ידעתי מספיק כדי לתת לו תשובה ראויה. במקום זה, עודדתי את התלמיד להציג את השאלה לנציג של עמותה שהגיע לדבר עם הכיתה על הנושא הזה. כשאנו מודים בפני תלמידינו שאין לנו כל התשובות, לא רק שאנו נראים אנושיים בעיניהם, אלא זה מראה להם שגם למבוגרים יש הרבה ללמוד, בנושאים של שוויון.

לפני זמן-מה כתבתי חיבור בנושא ההסכמה. והיו אנשים שהתרגשו מזה, כי לקחתי נושא שנראה טאבו ומפחיד והסברתי אותו בדרך נגישה ללומדים צעירים. אבל בעיני אנשים אחרים רעיון ההסכמה קשור קשר הדוק לסקס, וגם הסקס נחשב לעתים קרובות לטאבו, וזה עורר בהם אי-נוחות רבה. אבל התלמידים שלי הם בכיתה ג', אז אנו לא מדברים בכיתה על סקס. אלא אני רוצה שהם יבינו שלכל אדם יש גבולות פיזיים משלו שבהם הוא או היא חשים בנוח. ושהתבונה החברתית והרגשית שנדרשות כדי לקרוא את המלים, הטון ושפת הגוף של מישהו הן מיומנויות שצריך לעתים קרובות ללמד בצורה מפורשת, כפי שאנו מלמדים קריאה וחשבון. והלקח הזה איננו מוגבל לתלמידים מפלח אוכלוסיה מסוים. דברים כמו הטלת ספק, תצפיות וחשיבה ביקורתית הם דברים שכל תלמיד מכל גזע או מוצא אתני, מכל רקע, שפה, רמת הכנסה או אזור מיקוד צריך ללמוד בביה"ס.

בנוסף, התחמקות מכוונת משיחות אלה אומרת הרבה לתלמידים שלנו כי הילדים מזהים מתי מוריהם, מתי ספרי הלימוד שלהם לא מתייחסים לקולות וחוויות של נשים או אנשים צבעוניים. זאת שתיקה רועמת.

לאחרונה שאלתי את תלמידי כיתה ג' שלי מה יגידו למבוגרים שחושבים שהם צעירים מדי מכדי ללמוד על סוגיות של שוויון. ולמרות שזאת דגימה קטנה, אלה רק 25 התלמידים שלי, כולם הסכימו שלא רק שהם מסוגלים לנהל שיחות אלה, אלא שבעיניהם הזכות ללמוד היא זכות טבעית ולא זכות-יתר. ובמילותיהם: "אנו גדולים מספיק כדי לדעת על הדברים האלה "כי הבעיות האלה מתרחשות במקומות בהם אנו חיים. "ויש לנו הזכות לדבר עליהן "כי מדובר בחיים שלנו בעתיד."

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)