קלי סווייזי
1,582,140 views • 13:54

נראה לי שאפשר לומר בבטחון שכל יצורי האנוש עתידים ליצור מגע אינטימי עם המוות לפחות פעם אחת בחייהם. אבל מה אם האינטימיות הזו תתחיל הרבה לפני רגע המעבר שלנו מן החיים למוות? איך ייראו החיים אם המתים יחיו לצידנו, פשוטו כמשמעו?

במולדתו של בעלי, ברמות של האי סולאווסי שבמזרח אינדונזיה, חיה קהילת בני-אדם שחווה את המוות לא כאירוע ייחודי אלא כתהליך חברתי הדרגתי. בטאנה טוראג'ה, הרגעים הכי חשובים מבחינה חברתית בחיי האנשים, מוקדי האינטראקציה החברתית והתרבותית אינם חתונות, לידות או אפילו ארוחות משפחתיות, אלא לוויות. הלוויות האלה מתאפיינות בטקסים מורכבים שקושרים את האנשים במערכת של חובות גומלין לפי כמות בעלי החיים — חזירים, תרנגולות, והכי חשוב תאואי-מים — אשר מועלים לקורבן ומחולקים בשם הנפטרים. המערכת התרבותית המורכבת סביב המוות, הייצוג הטיקסי של קץ החיים, הפך את המוות להיבט הברור והבולט ביותר של הנוף בטוראג'ה. זה נמשך בין כמה ימים לכמה שבועות, וטיקסי הלוויות הם אירועים רעשניים, שבהם הנצחת זכר המתים היא פחות נושא ליגון אישי, ויותר אירוע של שינוי קיבוצי משותף. והשינוי עוסק באותה מידה בזהותם של החיים כמו בזכר המתים.

מידי שנה, אלפי מבקרים מגיעים לטאנה טוראג'ה כדי לראות את "תרבות המוות" הזו, ולרבים מהם, טקסים מרשימים אלה ואורך הטקסים הם איכשהו בלתי-ניתנים להשוואה עם האופן בו אנו מקבלים את היותנו בני-תמותה, במערב. אז גם אם כולנו שותפים בחוויה האוניברסלית של המוות, הוא אינו נחווה באותה דרך בכל העולם. וכאנתרופולוגית, אני מוצאת שההבדלים האלה בין החוויות נטועים בעולם התרבותי והחברתי שבדרכו אנו מגדירים את התופעות שסביבנו. כך שבעוד אנו רואים במוות מציאות בלתי-מוטלת בספק, מצב ביולוגי שאין להפריכו, הטוארג'ים רואים בצורה הגשמית שפקע זמנה חלק מראשית חברתית רחבה יותר. שוב, הפסקת החיים הפיזית אינה זהה למוות. למעשה, חבר-קהילה מת באמת רק כשהמשפחה המורחבת מגיעה להסכמה על כך ומקצה את המשאבים הנחוצים לעריכת טקס לוויה שנחשב נאות, כשהמשאבים הולמים את מעמדו של הנפטר. וטקס זה צריך להיערך לנגד עיניה של הקהילה כולה ובהשתתפות כולם.

לכן, אחרי מותו הפיזי של אדם, מניחים את הגופה בחדר מיוחד בבית מסורתי בשם "טונגוקנאן". והטונגוקנאן מסמל לא רק את זהות המשפחה, אלא גם את מחזור חיי האדם מלידה ועד מוות. הרעיון הוא שצורת המבנה לתוכו אתה נולד היא הצורה של המבנה שנושא אותך אל מקום מנוחתם של האבות הקדמונים. עד לטקס הלוויה, שעשוי להיערך שנים אחרי מותו הפיזי של אדם, מתייחסים לנפטר כאל "טו מקאלה", "אדם חולה", או "טו ממה", אדם ישן, והוא ממשיך להיות בן-משפחה, מאכילים ומטפלים בו בדרכים סמליות, ובמקביל, המשפחה תתחיל להוציא מספר צווים טיקסיים, שמודיעים לקהילה הרחבה יותר שאחד מבני-המשפחה עושה את המעבר מחיים אלה לחיי העולם הבא המכונה "פּויה".

אני יודעת מה כמה מכם חושבים כרגע. "האם היא באמת אומרת שאנשים אלה חיים לצד גופות קרוביהם המתים?" זה בדיוק מה שאני אומרת.

אבל במקום להתמסר לאותה תגובה רגשית שעולה בנו לרעיון הקירבה אל הגופות, הקירבה אל המוות, או שהרעיון הזה איננו משתלב בהגדרה המאד ביולוגית או רפואית שלנו את המוות, אני מעדיפה לחשוב על כך שהדרך בה בני טוראגה רואים את המוות מקיפה את החוויה האנושית שההגדרה הרפואית אינה מתייחסת אליה. לדעתי, בני טוראג'ה מכירים מבחינה חברתית ומביעים בצורה תרבותית מה שרבים מאיתנו חשים שהוא נכון, למרות ההסכמה הנפוצה להגדרה הביולוגית-רפואית של המוות, כלומר, שיחסינו עם יצורי-אנוש אחרים והשפעתם על המציאות החברתית שלנו, אינם חדלים עם חדלון התהליכים הפיזיים של הגוף, ושקיימת תקופת-מעבר שבה מערכת היחסים בין החיים למתים משתנה, אך לא מסתיימת. בני טוראג'ה מביעים רעיון זה של מערכת-יחסים נצחית בהרעפת אהבה ותשומת-לב על הייצוג הברור ביותר של מערכת-יחסים זו: הגוף האנושי. לבעלי יש זכרונות יפים מכך ששוחח ושיחק, ובאופן כללי שהה בקרבת סבו המנוח, הוא לא רואה בכך משהו לא-טבעי. זהו חלק טבעי של התהליך שבו המשפחה מסתגלת לשינוי במערכת היחסים שלה עם הנפטר, ומדובר במעבר מהתייחסות לנפטר כאל אדם שממשיך לחיות להתייחסות אל הנפטר כאל אחד מאבות המשפחה. כאן אתם רואים את בובות העץ של אבות המשפחה, אלה אנשים שכבר נקברו, כבר זכו לטקס לוויה, והן מכונות "טאו טאו".

טקס הלוויה עצמו מגלם את היבט הקירבה של המוות. הוא הופך לפולחן את השפעת המוות על המשפחות ועל הקהילות. וזהו גם רגע של מודעות עצמית. זהו רגע שבו האנשים מהרהרים במי שהם, במקומם בחברה, ובתפקידם במחזור החיים על-פי תפישת היקום של בני טוראג'ה.

בטוראג'ה אומרים, שכל האנשים ייעשו סבים, והמשמעות היא שאחרי המוות, כולנו הופכים לחלק משושלת האבות הקדמונים שמעגנת אותנו בין העבר להווה ותגדיר בעתיד מי יהיו אהובינו. כך שלמעשה, כולנו הופכים לסבים של דורות ילדי האדם שיבואו אחרינו. ודימוי זה של חברות במשפחה האנושית הרחבה יותר הוא גם האופן שבו הילדים מתארים את הכסף שהם משקיעים בקניית תאואי המים שיועלו לקורבן, שנתפש כנושא את נשמת האנשים מכאן אל העולם הבא, והילדים מסבירים שהם משקיעים בזה את הכסף כי ברצונם להחזיר להוריהם את חוב כל השנים שהוריהם הקדישו והשקיעו בטיפול בהם.

אבל קורבן תאו המים ותצוגת הראווה הטיקסית של העושר מפגינה גם את מעמדו של הנפטר, ובהרחבה, את מעמדה של משפחתו. כך שבלוויות, מערכות היחסים זוכות לאישור מחודש, אך גם משתנות, במחזה טיקסי שמדגיש את ההיבט הבולט ביותר של המוות במקומות אלה: השפעתו על החיים ועל מערכות היחסים של אלה שחיים.

כך שכל המיקוד הזה על המוות אינו אומר שבני טוראג'ה אינם דוגלים באידיאל החיים הארוכים. הם עוסקים בתחומים רבים הנחשבים כמבטיחים בריאות טובה וחיים עד גיל מתקדם. אבל הם לא משקיעים הרבה במאמצים להאריך חיים לנוכח מחלות קשות או לעת זקנה. בטוראג'ה אומרים שלכל אדם יש מעין כמות חיים קבועה מראש. וזו מכונה "סונגה". וכמו חוט, יש להניח לה להשתחרר מן הסליל שלה עד לסיומה הטבעי.

כך שכתוצאה מההתייחסות למוות כאל חלק מהמארג התרבותי והחברתי של החיים, מושפעות החלטות היומיום של כולם בתחום הבריאות והטיפול הבריאותי. הפטריארך של החמולה המטרנלית של בעלי, ננת קאצ'ה, מתקרב כעת לגיל 100, ככל שאנו יכולים לקבוע בוודאות. ומצטברים סימנים לכך שהוא עומד לצאת לדרכו האישית אל פּויה. ושמותו יזכה לאבל גדול. אבל אני יודעת שמשפחתו של בעלי מצפה לרגע שבו תוכל להפגין בדרך טיקסית מה היתה המשמעות של נוכחותו הבלתי-רגילה בחייהם, ואז הם יוכלו לספר בטיקסיות את סיפור חייו, ובכך לטוות את סיפורו בדברי הימים של קהילתם. סיפורו הוא סיפורם. שירי הלוויה שלו ישמיעו להם שיר על עצמם. וזהו סיפור שאין לו התחלה ברת-זיהוי, ולא סוף נראה לעין. זהו סיפור שנמשך הרבה אחרי שגופו כבר יחדל.

שואלים אותי אם אני חשה פחד או דחיה מהשתתפות בתרבות שבה הביטויים הפיזיים של המוות מקדמים את פנינו על כל צעד ושעל. אבל אני מוצאת משהו שמחולל תמורה עמוקה בחוויית המוות כתהליך חברתי ולא ביולוגי גרידא. במציאות, מערכת היחסים בין החיים למתים מעלה מחזה משלה במערכת הבריאות של ארה"ב, שבה החלטות עד כמה למתוח את חוט החיים מתקבלות על יסוד קשרינו הרגשיים והחברתיים עם האנשים סביבנו, ולא רק על כושרה של הרפואה להאריך חיים. אנחנו, כמו בני טוראג'ה, מבססים את החלטותינו לגבי החיים על המשמעויות וההגדרות שאנו מייחסים למוות.

לא שאני מציעה שמישהו בקהל ירוץ החוצה ויאמץ את המסורות של בני טוראג'ה. יהיה קצת קשה ליישם אותן בארצות הברית. אבל ברצוני לשאול איך נוכל לצאת נשכרים מראיית המוות לא רק כתהליך ביולוגי, אלא כחלק מהסיפור האנושי הרחב יותר. איך יהיה להתבונן בחדלון הצורה האנושית בעין אוהבת משום שזה כה קרוב למי שאנחנו? אם נוכל להרחיב את הגדרת-המוות שלנו כך שתקיף את החיים, נוכל לחוות את המוות כחלק מהחיים ואולי להתייצב לנוכח המוות עם משהו שאיננו פחד. אולי אחת התשובות לאתגרים שבפניהם ניצבת מערכת הבריאות של ארה"ב, במיוחד בתחום הטיפולים של קץ החיים, היא שינוי פשוט של נקודת המבט, והשינוי בנקודת המבט, במקרה זה, יהיה להתבונן בחיי החברה של כל מקרה מוות. זה עשוי לעזור לנו להכיר בכך שהדרך בה אנו מגבילים את השיח שלנו אודות המוות למשהו רפואי או ביולוגי משקף תרבות רחבה יותר שבה כולנו שותפים בהתחמקות מהמוות ובפחד מלשוחח עליו. אם נוכל להכיל ולהעריך סוגי ידע אחרים אודות החיים, ובכלל זה הגדרות שונות של המוות, יש בכך פוטנציאל לשנות את השיח שלנו אודות קץ החיים. זה עשוי לשנות את האופן בו אנו מתים, אבל, חשוב יותר, זה עשוי לחולל תמורה באופן בו אנו חיים.

[מחיאות כפיים]