קייט ראוורת'
1,277,584 views • 15:53

האם צפיתם פעם בתינוק שלומד לזחול? כי כפי שכל הורה יודע, זה מרתק. בהתחלה הוא מתפתל על הרצפה, בד"כ לאחור, אבל אז הוא גורר את עצמו קדימה, ואז מושך את עצמו למעלה, לעמידה, וכולנו מוחאים כפיים. והתנועה הפשוטה הזאת, קדימה ולמעלה, היא כיוון ההתקדמות הבסיסי ביותר שאנו מכירים כבני-אדם.

אנו מספרים את זה גם בסיפור האבולוציה שלנו, החל מאבותינו הכפופים ועד לאדם הזקוף, וכלה בהומו ספיינס, המתואר תמיד כגבר, תמיד באמצע הצעד.

אז מה הפלא שאנו מתפתים בקלות להאמין שההתקדמות הכלכלית תלבש בדיוק את אותה צורה, של קו-צמיחה שנתון בעליה מתמדת. הגיעה העת לחשוב מחדש, לדמיין מחדש את צורת ההתקדמות, כי היום יש לנו כלכלות שמוכרחות לצמוח, גם אם אינן גורמות לנו לשגשג, ומה שנחוץ לנו, במיוחד במדינות הכי עשירות, הן כלכלות שגורמות לנו לשגשג גם אם אינן צומחות. כן, יש כאן משחק במלים שמאחוריו שינוי יסודי בחשיבה, אך אני מאמינה שזה השינוי שעלינו לעשות אם אנו, האנושות, רוצים לשגשג כאן, ביחד, במאה הנוכחית.

אז מניין באה האובססיה הזאת בנוגע לצמיחה? ובכן, התוצר המקומי הגולמי הוא רק העלות הכוללת של סחורות ושירותים שנמכרים במסגרת הכלכלה במשך שנה אחת. זה הומצא בשנות ה-30 של המאה ה-20, אבל מהר מאד זה הפך למטרה הראשונה במעלה של קובעי המדיניות, עד כדי כך שאפילו היום, במדינות הכי עשירות, הממשלות חושבות שהפתרון לבעיותיהן הכלכליות טמון בצמיחה נוספת.

האופן שבו זה קורה מתואר הכי טוב בקלאסיקה של וולט וויטמן רוסטוב מ-1960. אני מתה על זה. יש לי עותק מהמהדורה הראשונה. "שלבי הצמיחה הכלכלית: מניפסט לא-קומוניסטי."

(צחוק)

מריחים את הפוליטיקה, הא?

ורוסטוב אומר לנו שכל כלכלה שהיא צריכה לעבור חמישה שלבי צמיחה: תחילה, חברה מסורתית, שבה התוצר הלאומי מוגבל ע"י הטכנולוגיה שלה, מוסדותיה ודפוס החשיבה שלה; אבל אז נוצרים התנאים המוקדמים להמראה, עם ראשיתה של תעשיית הבנקאות, עם מיכון העבודה ועם האמונה שהצמיחה נחוצה למשהו שמעבר לעצמה, כמו כבוד לאומי או עתיד טוב יותר לילדים; לאחר מכן - המראה, כשהריבית דריבית משולבת במוסדות הכלכליים והצמיחה הופכת למצב הרגיל; השלב הרביעי הוא הדחף להבשלה, כשאפשר להקים איזו תעשיה שרוצים, יהיו אשר יהיו משאבי הטבע הזמינים; והשלב החמישי והאחרון - עידן הצריכה ההמונית, כשאנשים יכולים לקנות כל מוצר צריכה שמתחשק להם, כמו אופניים ומכונות תפירה — זיכרו, זה נכתב ב-1960.

אפשר לשמוע את דימוי המטוס המרומז בסיפור הזה, אבל זהו מטוס שאין כמותו, כי אסור להרשות לו לנחות לעולם. רוסטוב נטש אותנו כשאנו טסים לעבר השקיעה של הצריכה ההמונית והוא ידע מה הוא עושה. וכך הוא כתב: "והשאלה שנותרת פתוחה, "כשההיסטוריה מותירה לנו שברים בלבד, "מה נעשה כשעצם העליה בהכנסות תאבד את קסמה?" הוא שאל שאלה זו ולא השיב עליה, והנה הסיבה: השנה היתה 1960, הוא היה יועצו של המועמד לנשיאות, ג'ון פ' קנדי, שרץ בבחירות על מצע של הבטחה לחמישה אחוזי צמיחה, כך שתפקידו של רוסטוב היה לדאוג שהמטוס ימשיך לטוס, בלי לשאול אם, איך או מתי יותר לו אי-פעם לנחות.

אז זה מצבנו היום: טסים לעבר השקיעה של הצריכה ההמונית אחרי יותר מחצי-מאה, עם כלכלות שלמדו לצפות לצמיחה אינסופית לתבוע אותה ולהיות תלויות בה. כי מבחינה פיננסית, פוליטית וחברתית אנו מכורים לה. מהבחינה הפיננסית אנו מכורים לצמיחה כי המערכת הפיננסית של ימינו בנויה לשאוף לשיעור התשואה הגבוה ביותר, תוך הפעלת לחץ מתמיד על חברות שנסחרות בבורסה לספק עוד מכירות, עוד ערך מניות ועוד רווחים, ומשום שהבנקים יוצרים כסף בצורת חוב נושא ריבית, שכדי לפרוע אותו דרוש עוד כסף. מהבחינה הפוליטית אנו מכורים לצמיחה משום שהפוליטיקאים רוצים להגדיל את מס ההכנסה מבלי להעלות מסים ותוצר מקומי גולמי נראה כמו שיטה בטוחה לכך. ואף פוליטיקאי לא רוצה לאבד את מקומו בצילום המשותף של 20 הגדולות.

(צחוק)

אבל אם הכלכלה שלו תפסיק לצמוח בעוד שאר הכלכלות ממשיכות כרגיל, יעלה כוח חדש ויעיף אותו החוצה. ומהבחינה החברתית אנו מכורים לצמיחה כי הודות למאה שנות תעמולת צריכה, שלמרבה הפליאה נוצרה ע"י אדוארד ברנייס, אחיינו של זיגמונד פרויד, שהבין שאת תורת הפסיכותרפיה של דודו אפשר להסב לתרפיה קמעונאית רווחית ביותר אם אפשר יהיה לשכנע אותנו להאמין שאנו משתנים מן היסוד כל אימת שאנו קונים עוד משהו.

אפשר להתגבר על כל אחת מההתמכרויות האלה, אבל כולן ראויות להרבה יותר תשומת-לב ממה שהן זוכות לו כרגע, כי ראו לאן הביא אותנו המסע הזה. התוצר הגלובלי הגולמי גדול פי 10 ממה שהיה ב-1950 והגידול הזה הביא שגשוג למיליארדי בני-אדם, אבל הכלכלה הגלובלית יצרה גם פערים עצומים, כשהרוב המכריע של התשואות על ההון מגיע לידיו של שבריר מהאחוזון הגלובלי. בנוסף, הכלכלה הפכה לגורם משחית להדהים שמערער במהירות את שיווי המשקל העדין של כוכב הלכת הזה שבו תלויים חיי כולנו. הפולטיקאים שלנו יודעים זאת, ולכן הם מציעים יעדי צמיחה חדשים: צמיחה ירוקה, צמיחה מכלילה, צמיחה חכמה, חסונה, מאוזנת. תבחרו איזה עתיד שבא לכם, העיקר שתבחרו צמיחה.

לדעתי הגיעה השעה לשאוף ליעד נעלה יותר, גדול בהרבה, כי האתגר של האנושות במאה ה-21 ברור: לענות על צרכי כל בני האדם במסגרת יכולותיו של כוכב הלכת המופלא, הייחודי והחי הזה כדי שאנו ועולם הטבע כולו נוכל לשגשג.

הקידמה בכיוון הזה לא תימדד בכסף. נחוץ לנו לוח-מחוונים שלם. וכשהתיישבתי לשרטט איך זה עשוי להיראות, מוזר ככל שזה יישמע, זה יצא כמו כעך (סופגניה אמריקאית). אני יודעת. מצטערת. אבל הרשו לי להציג לפניכם כעך שיכול להיות בריא בשבילנו. דמיינו את ניצול המשאבים של האנושות קורן מן המרכז. החלל שבאמצע הוא מקום שבו לאנשים אין מספיק צרכי יסוד. אין להם מזון, שירותי בריאות, חינוך, ייצוג פוליטי, דיור שנחוצים לכל אדם לחיים של כבוד והזדמנות. אנו רוצים שכולם ייצאו מהחור, יעברו את הבסיס החברתי ויגיעו אל הכעך הירוק עצמו. אבל, וזה "אבל" גדול, אסור לנו להרשות שכלל משאבינו יחרוג מההיקף החיצוני, התקרה האקולוגית, כי אז אנו מטילים מעמסה כה כבדה על כוכב הלכת הנפלא הזה, שאנו מתחילים להוציאו מכלל איזון. אנו גורמים לקריסה אקלימית, להחמצה של האוקיינוסים, לחור בשכבת האוזון, ודוחקים את עצמנו אל מחוץ למגבלות הפלנטריות של המערכות תומכות-החיים שבמשך 11,000 השנים האחרונות סיפקו בכוכב הלכת ארץ בית כה נדיב למין האנושי.

אז האתגר הכפול הזה, של מענה לצרכי כולם במסגרת האמצעים של כוכב הלכת, קורא לצורה חדשה של קידמה, לא עוד קו עולה בהתמדה של צמיחה, אלא מצע חמים בשביל האנושות, כדי שזו תשגשג בשיווי-משקל דינמי בין היסודות לתקרה. ולאחר שסיימתי לשרטט תמונה זו נדהמתי לגלות שסמל הרווחה בתרבויות עתיקות רבות משקף בדיוק את הרעיון הזה, של שיווי-משקל דינמי, החל מהטקרנגי של המאורים, עבור ביין-יאנג הטאואיסטי, בקשר האינסופי של הבודהיזם ועד לסליל הכפול הקלטי.

האם נוכל למצוא שיווי-משקל דינמי זה במאה ה-21? זאת שאלת מפתח, כי כפי שמראים הטריזים האדומים האלה, כרגע אנו רחוקים משיווי-משקל, אנו בגרעון ובעודף בו-זמנית. הביטו בחלל שבאמצע וראו את מיליוני או מיליארדי האנשים בעולם כולו שעדיין חסרים את צרכי הקיום הבסיסיים ביותר. ובמקביל, כבר חרגנו לפחות מארבע מגבלות פלנטריות, תוך הסתכנות בהשפעה בלתי-הפיכה של קריסה אקלימית והתמוטטות אקולוגית. זהו המצב של האנושות ושל ביתנו ביקום. אנו, אנשי תחילת המאה ה-21, זהו ה"סלפי" שלנו.

שום כלכלן מהמאה הקודמת לא ראה תמונה זו, אז למה שנחשוב שהתיאוריות שלהם מתאימות לאתגר שניצב בפנינו? אנו זקוקים לרעיונות משלנו, משום שאנו הדור הראשון שרואה את התמונה הזאת ואולי הדור האחרון עם סיכוי ממשי להפוך את הגלגל. כלכלני המאה ה-20 הבטיחו לנו שאם הצמיחה יוצרת אי-שוויון, אין טעם בחלוקה מחדש של האמצעים, כי צמיחה נוספת תאזן את המצב. אם הצמיחה יוצרת זיהום, אין טעם בחקיקה, כי צמיחה נוספת תנקה הכל.

אבל מסתבר שהצמיחה לא עושה זאת וגם לא תעשה זאת. עלינו ליצור כלכלה שתתמודד עם המחסור והחריגות האלה גם יחד, ובאופן מתוכנן. אנו זקוקים לכלכלה שיוצרת ומחלקת מעצם תכנונה. כי ירשנו תעשיות מַשחיתות. לקחנו את חומריה של אמא אדמה הפכנו אותם למוצרים הרצויים לנו, השתמשנו בהם קצת, בד"כ פעם אחת, ואז זרקנו אותם, וזה מחריג אותנו ממגבלות כוכב הלכת, לכן עלינו להטות בחזרה את החצים האלה, ליצור כלכלות שעובדות יחד עם מחזורי העולם החי ובמסגרתם, כדי שהמשאבים לעולם לא יתכלו אלא ינוצלו שוב ושוב, כלכלות שמופעלות באור השמש, שבהן פסולת של תהליך אחד מזינה את התהליך הבא.

וסוג זה של תכנון משקם מופיע בכל מקום. מעל מאה ערים ברחבי העולם, מקיטו ועד אוסלו, מהררה ועד הוברט, כבר מפיקות מעל 70% מהחשמל שלהן מהשמש, הרוח והגלים. ערים כמו לונדון, גלזגו, אמסטרדם הן חלוצות בתכנון עירוני מעגלי, ומוצאות דרכים להפוך את הפסולת של תהליך עירוני אחד לדלק עבור התהליך הבא. ומטיגריי שבאתיופיה ועד קווינסלנד שבאוסטרליה, חוואים ויערנים משקמים נופים שהיו בעבר עקרים וכעת הם שוב שוקקי חיים.

אבל בנוסף לתכנון משקם, הכלכלות שלנו צריכות להיות מתוכננות גם לחלוקה צודקת, ויש לנו הזדמנויות חסרות-תקדים להצליח בכך, כי הטכנולוגיות הריכוזיות של המאה ה-20: המוסדות, העושר, הידע והכוח המרוכזים בידי מעטים. במאה הנוכחית נוכל לעצב את הטכנולוגיות והמוסדות שלנו לחלוקת העושר, הידע וההעצמה לרבים. במקום דלקי מאובנים וייצור בהיקפים גדולים יש לנו רשתות של אנרגיה מתחדשת, פלטפורמות דיגיטליות והדפסה תלת-מימדית. 200 שנות שליטה תאגידית בקניין רוחני באות אל קיצן מול הקוד הפתוח והידע השיתופי והשוויוני של הציבור. ותאגידים שעדיין שואפים למירוב התשואה בשביל בעלי המניות, הם מתחילים להיראות מיושנים למדי לעומת המיזמים החברתיים שבנויים לייצר צורות רבות של ערך ולשתפו דרך הרשתות שלהם. אם נוכל לרתום את הטכנולוגיות של היום, מבינה מלאכותית ובלוקצ'יין ועד לאינטרנט של הדברים והנדסת החומרים, אם נוכל לרתום את אלה לחלוקה צודקת מתוכננת, נצליח לוודא ששירותי הבריאות, החינוך, הפיננסים, האנרגיה, הייצוג הפוליטי יגיעו לידי אלה שהכי זקוקים להם ויעצימו אותם. כי שיקום וחלוקה צודקת מתוכננים יוצרים הזדמנויות בלתי-רגילות לכלכלת המאה ה-21.

אז לאור זאת, מה המצב עם מטוסו של רוסטוב? יש מי שעבורם הוא עדיין נושא את תקוות הצמיחה הגולמית האינסופית, הרעיון שע"י צמצום השימוש בחומרים הצמיחה המעריכית של התוצר הגולמי יכולה להימשך לנצח כשהמשאבים הולכים וכלים. אבל ראו את הנתונים. זו טיסה על כנפי הדמיון. נכון, עלינו לצמצם את ניצול החומרים בכלכלות שלנו אבל אי-אפשר להפריד צמיחה נצחית זו מניצול משאבים בהיקף האדיר הנחוץ כדי להחזיר אותנו בבטחה למסגרת המגבלות של כוכב הלכת.

אני יודעת שחשיבה זו על צמיחה איננה מוכרת, כי צמיחה היא דבר טוב, לא? אנו רוצים שילדינו יגדלו ויצמחו, שהגָנים שלנו יצמחו. כן. בטבע הצמיחה היא נפלאה, מקור חיים בריא. זהו שלב בלבד, אך כלכלות רבות כיום, כמו אתיופיה ונפאל עשויות להימצא כבר בשלב הזה. הכלכלות שלהן צומחות בקצב של 7% בשנה. אבל ראו שוב את הטבע, כי החל ממה שמתחת לרגלי ילדיכם ועד ליערות האמזונס, דבר איננו צומח לנצח בטבע. דברים צומחים, גדלים ומבשילים, ורק כך הם יכולים לשגשג במשך זמן רב מאד. זה כבר ידוע לנו. אילו אמרתי לכם שידידה שלי הלכה לרופא שאמר לה שיש לה גידול, הייתם מרגישים אחרת לגמרי, כי אינטואיטיבית ברור לנו שכאשר משהו מנסה לצמוח ללא-הרף במערכת בריאה, חיה ומשגשגת, זהו איום על שלומו של השלם. אז מדוע שנחשוב שהכלכלות שלנו יכולות להיות המערכת היחידה שתחרוג מהכלל הזה ותצליח לצמוח לנצח? נחוצה לנו בדחיפות חדשנות פיננסית, פוליטית וחברתית שתאפשר לנו להתגבר על התלות המבנית הזאת בצמיחה, ואז נוכל להתמקד ביצירת שגשוג ושיווי-משקל במגבלות החברתיות והאקולוגיות של הכעך הזה.

ואם עצם הרעיון של "מגבלות" גורם לכם להרגיש, ובכן, מוגבלים, חישבו על זה שוב. כי הגאונים הגדולים ביותר עלי אדמות הפכו את מגבלותיהם למקור היצירה שלהם. ממוצארט עם פסנתר חמש האוקטבות שלו ג'ימי הנדריקס וגיטרת ששת המיתרים שלו, ועד סרינה וויליאמס על מגרש הטניס, המגבלות הן שמשחררות את הפוטנציאל הטמון בנו. ומגבלותיו של הכעך משחררות את פוטנציאל השגשוג של האנושות עם אינסוף יצירתיות, שיתוף, שייכות ומשמעות.

לשם כך יידרש כל כושר ההמצאה שלנו, אז בואו נראה אתכם.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים ותרועות)