גרטה תונברג
2,208,316 views • 0:00

כשהייתי בת שמונה בערך, שמעתי לראשונה על משהו בשם "שינויי האקלים" או "התחממות גלובלית" מסתבר שזה משהו שבני האדם יצרו, באמצעות דרך החיים שלנו. נאמר לי לכבות אורות כדי לחסוך באנרגיה ולמחזר נייר כדי לחסוך במשאבים. אני זוכרת שחשבתי שמוזר מאד שבני האדם, שהם עוד מין של בעלי-חיים, מסוגלים לשנות את האקלים של כדור הארץ. כי אם זה נכון, אם זה באמת ככה, הרי שלא היינו מדברים על שום דבר אחר. כשהיינו מדליקים את הטלוויזיה, זה היה הנושא היחיד. בכותרות, ברדיו, בעיתונים, לא הייתם קוראים או שומעים על שום דבר אחר, כאילו שמתחוללת מלחמת עולם. אבל איש לא דיבר על זה. אם שריפת דלקי מאובנים מזיקה עד כדי לסכן את עצם קיומנו, איך אנו יכולים סתם להמשיך כרגיל? מדוע אין שום מגבלות? מדוע לא הפכו את זה לבלתי-חוקי? בעיני, זה לא הסתדר. זה היה יותר מדי לא-אמיתי. אז כשהייתי בת 11, חליתי. חליתי בדכאון. הפסקתי לדבר. והפסקתי לאכול. בתוך חודשים איבדתי כ-10 ק"ג ממשקלי. אחר-כך איבחנו שיש לי תסמונת אספרגר, הפרעה טורדנית כפייתית ואילמות סלקטיבית: בעקרון, זה אומר שאני מדברת רק כשאני חושבת שזה הכרחי — עכשיו זה אחד הרגעים האלה. (מחיאות כפיים) עבור אלה מאיתנו, שנמצאים על הספקטרום, כמעט הכל הוא שחור או לבן. אנו לא יודעים לשקר היטב, ובד"כ איננו נהנים להשתתף במשחק החברתי שכולכם כנראה אוהבים כל-כך. (צחוק) במובנים רבים, אני חושבת שאנו האוטיסטים, הם הנורמליים, וכל שאר האנשים מוזרים למדי, (צחוק) במיוחד כשמדובר במשבר הקיימות, כשכולם אומרים כל הזמן ששינויי האקלים הם איום קיומי והנושא החשוב מכל, ועדיין ממשיכים כרגיל. אני לא מבינה את זה, כי אם צריך להפסיק את הפליטות, אז עלינו להפסיק את הפליטות. בעיני, זה שחור או לבן. אין אזורים אפורים, כשמדובר בהישרדות. או שנמשיך להתקיים כציוויליזציה, או שלא. אנו מוכרחים להשתנות. ארצות עשירות כמו שוודיה צריכות להתחיל לצמצם פליטות ב-15% לפחות בכל שנה, כדי שנצליח להישאר מתחת ליעד של התחממות בשיעור שתי מעלות. אבל כפי שהמחיש לאחרונה הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי האקלים, השגת המטרה של 1.5 מעלות צלזיוס תפחית באופן ניכר את ההשפעות על האקלים. אבל אנו רק יכולים לדמיין מהי המשמעות מבחינת צמצום הפליטות. אפשר היה לחשוב שהתקשורת וכל אחד ואחת ממנהיגינו לא ידברו על שום דבר אחר, אבל הם אפילו לא מזכירים את זה. איש גם לא מתייחס לגזי החממה שכבר כלואים במערכת. וגם לא שבזיהום האוויר טמונה התחממות, ולכן, כשנפסיק לשרוף דלקי מאובנים, עוד ממתינה לנו רמת התחממות נוספת, אולי עד כדי 0.5 או 1.1 מעלת צלזיוס. בנוסף, בקושי מדברים על העובדה שאנו בעיצומה של ההכחדה ההמונית השישית, ושעד 200 מינים נכחדים מידי יום ביומו, ושכיום קצב ההכחדה הוא מהיר פי 1,000 עד 10,000 ממה שנחשב לנורמלי. אף אחד כמעט לא מדבר גם על ההיבט של שוויון או צדק אקלימי, נושא שהוגדר בבירור בהסכם פריז, והוא חשוב בהחלט אם רוצים שזה יצליח בקנה-מידה גלובלי. זה אומר שארצות עשירות צריכות לרדת לאפס פליטות תוך 6 עד 12 שנה, בהתחשב בקצב הפליטות כיום, כדי שגם אנשים בארצות עניות יותר יוכלו להעלות את רמת החיים שלהם ע"י הקמת תשתיות כמו אלה שאנו כבר הקמנו: כבישים, בתי ספר, בתי חולים, מי-שתיה זכים, חשמל וכן הלאה. כי איך נוכל לצפות מארצות כמו הודו או ניגריה להתייחס למשבר האקלים אם לנו, שיש לנו כבר הכל בכלל לא איכפת מזה או מהמחוייבות שלנו להסכם פריז? אז מדוע איננו מפחיתים את הפליטות שלנו? מדוע אנו למעשה עדיין מגבירים אותן? האם אנו גורמים ביודעין להכחדה המונית? האם אנו רעים? לא, כמובן שלא. אנשים ממשיכים לעשות את מה שהם עושים כי לרובם הגדול אין בכלל מושג לגבי התוצאות הממשיות של חיי היומיום שלנו, והם לא יודעים שנדרש שינוי מהיר. כולנו חושבים שאנו יודעים, וכולנו חושבים שכולם יודעים, אבל זה לא נכון. כי איך נדע? אם אכן יש משבר, ואם המשבר הזה נגרם עקב הפליטות שלנו, היינו לפחות רואים סימנים לכך. לא רק ערים מוצפות, מוות של עשרות אלפי בני-אדם ומדינות שלמות של בניינים שהתמוטטו, היינו רואים גם מגבלות. אבל לא. ואיש לא מדבר על זה. אין ישיבות חירום, אין כותרות, אין מבזקי חדשות. אף אחד לא מתנהג כאילו שאנו במשבר. אפילו רוב מדעני האקלים או המדינאים הירוקים ממשיכים לטוס סביב העולם ולאכול בשר ומוצרי חלב. אם אחיה עד גיל 100, עדיין אהיה בחיים בשנת 2103. כשחושבים על העתיד היום, לא חושבים מעבר לשנת 2050. ואז, במקרה הטוב ביותר, עוד לא אהיה במחצית חיי. מה יקרה בהמשך? בשנת 2078 אחגוג את יום הולדתי ה-75. אם יהיו לי ילדים או נכדים, הם אולי יבלו איתי ביום ההוא. אולי הם ישאלו אותי עליכם, האנשים שחיו אז, בשנת 2018. אולי הם ישאלו למה לא עשיתם כלום כשעדיין היה זמן לפעול. מה שנעשה או לא נעשה כרגע ישפיע על כל חיי ועל חיי ילדי ונכדי. את מה שנעשה או לא נעשה כרגע, אני ובני הדור שלי לא נוכל לבטל בעתיד. אז בתחילת הלימודים באוגוסט השנה, החלטתי שעד כאן. הושבתי את עצמי על הקרקע מחוץ לבית הנבחרים השוודי. עשיתי שביתת לימודים למען האקלים. יש אנשים שאומרים שבמקום זה אני צריכה להיות בבית הספר. יש אנשים שאומרים שעלי ללמוד ולהיות מדענית אקלים כדי שאוכל "לפתור את משבר האקלים". אבל משבר האקלים כבר נפתר. כולנו מכירים את כל העובדות והפתרונות. נותר לנו רק להתעורר ולשנות. ולמה לי ללמוד למען עתיד שבמהרה לא יתקיים כשאיש איננו עושה דבר להצלת העתיד. ומה הטעם ללמוד עובדות במערכת החינוך כשברור שרוב העובדות החשובות שמספק המדע המדויק ביותר באותה מערכת חינוך לא אומרות דבר לפוליטיקאים ולחברה שלנו. יש אנשים שאומרים ששוודיה היא רק מדינה קטנה, ושלא משנה מה נעשה, אבל בעיני, אם כמה ילדים יכולים להשיג כותרות בעולם כולו פשוט בכך שלא יבואו ללימודים במשך כמה שבועות, תארו לעצמכם מה נוכל כולנו לעשות ביחד אם רק נרצה. (מחיאות כפיים) הגענו כמעט לסוף ההרצאה שלי, ובשלב הזה מתחילים בד"כ לדבר על תקווה, על לוחות סולריים, אנרגיית רוח, כלכלה מחזורית וכן הלאה, אבל אני לא אעשה זאת. היו לנו 30 שנה של שיחות עידוד ומכירת רעיונות חיוביים. מצטערת. זה לא עובד. כי אילו זה היה עובד, הפליטות היו כבר פוחתות. והן לא פחתו. נכון, אנו זקוקים לתקווה, בהחלט. אבל יותר מתקווה, אנו זקוקים לעשייה. כשנתחיל לפעול, תהיה תקווה בשפע. אז במקום לחפש תקווה, חפשו עשיה. אז, ורק אז, תגיע התקווה. היום אנו משתמשים ב-100 מיליון חביות נפט בכל יום ויום. אין שום מדיניות לשנות את זה. אין חוקים שידאגו לכך שהנפט יישאר באדמה. לכן לא נוכל להציל את העולם אם נשחק לפי הכללים, כי את הכללים צריך לשנות. הכל צריך להשתנות. וזה צריך להתחיל היום. תודה לכם. (מחיאות כפיים ותרועות)