אז, לפני כמה שנים הייתי בנמל התעופה JFK מחכה לעלות לטיסה, כשניגשו אלי שתי נשים שאני לא חושבת שהיו נעלבות לשמוע אותן מתוארות כבחורות זקנות זעירות איטלקיות אמריקאיות שמדברות קשוח.

הגבוהה יותר, שהיא בגובה כזה, היא באה בצעידה אלי, ואומרת, "חמודה, אני חייבת לשאול אותך משהו. יש לך קשר כלשהו לכל עניין ה'איכלו, התפללו, אהבו' שהולך בזמן האחרון?"

ואמרתי, "כן, יש לי."

והיא מכה את חברתה ואומרת, "רואה, אמרתי לך, אמרתי שזו הבחורה. זו הבחורה שכתבה את הספר שמבוסס על הסרט ההוא." (צחוק)

אז זו מי שאני. ותאמינו לי, אני אסירת תודה להיות האדם הזה, מפני שכל עניין ה "תאכלו, התפללו, אהבו" היה פריצת דרך אדירה בשבילי. אבל זה גם השאיר אותי במיקום ממש בעייתי בהמשך הדרך כסופרת מנסה להבין איך אני אוכל לכתוב שוב ספר שאי פעם ירצה מישהו, מפני שידעתי מראש שכל אותם אנשים שאהבו את "תאכלו, התפללו, אהבו" יהיו מאוד מאוכזבים ממה שאני אכתוב עכשיו מפני שזה לא יהיה "אכלו, התפללו, אהבו," וכל אותם אנשים ששנאו על "אכלו, התפללו, אהבו" יהיו מאוד מאוכזבים ממה שאני אכתוב מפני שזה יספק עדות לזה שאני עדיין חייתי. אז ידעתי שאין לי דרך לנצח, והידיעה שאין לי דרך לנצח גרמה לי לשקול ברצינות לזמן מה פשוט לפרוש מהמשחק ולעבור לכפר כדי לגדל קורגים. אבל אם הייתי עושה את זה, אם הייתי מפסיקה לכתוב, הייתי מאבדת את המקצוע האהוב עלי, אז ידעתי שהמשימה היתה שאני צריכה למצוא דרך כלשהי לעורר את ההשראה כדי לכתוב את הספר הבא בלי קשר לתוצאות השליליות הבלתי נמנעות. במילים אחרות, הייתי צריכה למצוא דרך לדאוג שהיצירתיות שלי תשרוד את ההצלחה של עצמה. ובאמת בסוף, מצאתי את ההשראה, אבל מצאתי אותה במקום הכי לא סביר וצפוי. מצאתי אותה בשיעורים שלמדתי מוקדם יותר בחיים על איך יצירתיות יכולה לשרוד את הכשלון של עצמה,

אז רק כדי לחזור אחורה ולהסביר, הדבר היחיד שרציתי להיות כל חיים היה סופרת. כתבתי כל הילדות, כל ההתבגרות, עד שהייתי בת עשרה שלחתי את הסיפורים הגרועים שלי לניו יורקר, וקיוויתי להתגלות. אחרי הקולג', קיבלתי עבודה כמלצרית בדיינר, והמשכתי לעבוד בזמן שכתבתי, המשכתי לנסות ממש קשה להתפרסם, ונכשלתי בזה. נכשלתי בלהתפרסם כמעט שש שנים. אז כמעט שש שנים, כל יום, לא היה לי כלום חוץ ממכתבי דחייה מחכים לי בתיבת הדואר. וזה היה הורס כל פעם, וכל פעם, הייתי צריכה לשאול את עצמי אם אני צריכה לפרוש כל עוד אני מאחור ולוותר ולחסוך מעצמי את הכאב. אבל אז הייתי מוצאת את הכוח, ותמיד באותה דרך, על ידי אמירה, "אני לא אפרוש, אני הולכת הביתה."

ואתם צריכים להבין את זה בשבילי, ללכת הביתה לא אמר לחזור לחווה המשפחתית שלי. בשבילי, ללכת הביתה אמר לחזור לעבודת הכתיבה מפני שכתיבה היתה הבית בשבילי, מפני שאהבתי כתיבה יותר מששנאתי להכשל בכתיבה, שזה אומר שאהבתי כתיבה יותר משאהבתי את האגו של עצמי, שזה בסופו של דבר אומר שאהבתי כתיבה יותר משאהבתי את עצמי. וכך המשכתי הלאה עם זה.

אבל הדבר המוזר הוא ש 20 שנה מאוחר יותר, במהלך מה שקרה עם "אכלו, התפללו, אהבו," מצאתי את עצמי מזדהה שוב עם המלצרית הצעירה והלא מפורסמת שהייתי, חושבת עליה כל הזמן, ומרגישה שאני היא שוב, מה שלא היה הגיוני בכלל מפני שהחיים שלנו לא היו יכולים להיות שונים יותר. היא נכשלה ללא הפסקה. אני הצלחתי מעבר לציפיות הכי פרועות שלי. לא היה לנו שום דבר במשותף. למה פתאום הרגשתי שוב שאני זו היא?

וזה היה רק כשניסיתי לפרום את זה שבאמת התחלתי להבין את החיבור הפסיכולוגי המוזר והלא סביר בחיים שלנו בין הדרך בה אנחנו חווים כשלונות גדולים והדרך בה אנחנו חווים הצלחות גדולות. אז חשבו על זה ככה: רוב חייכם, אתם חיים את הקיום שלכם פה באמצע של שרשרת החוויה האנושית שם הכל נורמלי ומנחם ורגיל, אבל כישלון מעיף אתכם בפתאומיות רחוק לפה לתוך החושך הגדול של אכזבה. הצלחה משגרת אתכם באותה פתאומיות אבל לאותו מרחק לכיוון הזה לתוך זוהר מסנוור באותה מידה של תהילה והכרה ושבחים. ואחד הגורלות האלו נראה אובייקטיבית על ידי העולם כרע, בהשני נראה אובייקטיבית לעולם כטוב, אבל תת ההכרה שלכם לחלוטין לא מסוגל להבחין בהבדל בין רע לטוב. הדבר היחיד שהוא מסוגל להרגיש זה ההערך האבסולוטי של המשוואה הרגשית, המרחק המדוייק שהועפתם מעצמכם. ויש סכנה זהה בשני המקרים של ללכת לאיבוד שם בחוץ בשממה של המצב הפסיכולוגי.

אבל בשני המקרים, מסתבר שיש גם את אותה התרופה לשחזור עצמי, והיא שאתם חייבים למצוא את הדרך חזרה הביתה שוב במהירות ובחלקות ככל הניתן, ואם אתם תוהים מה הבית שלכם, הנה רמז: הבית שלכם הוא מה בעולם אתם אוהבים יותר משאתם אוהבים את עצמכם. אז זה יכול להיות יצירתיות, זה יכול להיות משפחה, זה יכול להיות המצאה, הרפתקה, אמונה, שרות, זה יכול להיות לגדל קורגים. אני לא יודעת, הבית שלכם הוא הדבר אליו אתם יכולים להקדיש את האנרגיות שלכם עם כזו מסירות יחודית שהתוצאה הסופית הופכת ללא חשובה.

בשבילי, הבית הזה תמיד היה הכתיבה. אז אחרי ההצלחה המוזרה והמבלבלת שעברתי עם "אכלו, התפללו, אהבו," הבנתי שכל מה שהייתי צריכה לעשות היה בדיוק אותו הדבר שהייתי צריכה לעשות כל הזמן כשהייתי מבולבלת באותה מידה מכישלון. הייתי צריכה לחזור לעבודה, וזה מה שעשיתי, וכך ב 2010, הייתי מסוגלת להוציא לאור את ההמשך המאיים של "אכלו, התפללו, אהבו." ואתם יודעים מה קרה עם הספר הזה? הוא התרסק, והייתי בסדר. למעשה, סוג של הרגשתי חסינת כדורים, מפני שידעתי ששברתי את הקללה ומצאתי את דרכי חזרה הביתה לכתיבה רק למען המסירות אליה. ונשארתי בבית הכתיבה אחרי זה, וכתבתי ספר נוסף שיצא שנה שעברה והוא התקבל ממש יפה, שזה מאוד נחמד, אבל לא הנקודה שלי. הנקודה שלי היא שאני כותבת אחד נוסף עכשיו, ואני אכתוב ספר נוסף אחריו ועוד ועוד ועוד והרבה מהם יכשלו, וכמה מהם אולי יצליחו, אבל אני תמיד אהיה בטוחה מההורקנים המזדמנים של התוצאה כל עוד אני לעולם לא אשכח איפה אני חייה.

תראו, אני לא יודעת איפה אתם חיים, אבל אני יודעת שיש משהו בעולם שאתם אוהבים יותר משאתם אוהבים את עצמכם. משהו שווה, דרך אגב, כך שהתמכרות והתאהבות לא נחשבים, מפני שכולנו יודעים שאלה לא מקומות בטוחים להיות, נכון? הטריק היחיד הוא שאתם צריכים לזהות את הטוב ביותר, הכי שווה שאתם הכי אוהבים, ואז לבנות את הבית שלכם ממש עליו ולא לזוז ממנו. ואם אתם יום אחד, איך שהוא תוצאו מביתכם על ידי כישלון גדול או הצלחה גדולה, אז העבודה שלכם היא להלחם את דרככם חזרה לבית הזה בדרך היחידה שאי פעם נעשתה, על ידי הורדת הראש וביצוע עם התמדה ומסירות וכבוד ויראת כבוד לא משנה איזו משימה האהבה הזו קוראת לכם לבצע עכשיו. אתם פשוט עושים את זה, וממשיכים לעשות את זה שוב ושוב ושוב, ואני יכולה להבטיח לכם לגמרי, מניסון אישי ארוך בכל כיוון, אני יכולה להבטיח לכם שהכל יהיה בסדר. תודה לכם. (מחיאות כפיים)