שרמיין גוץ'
1,625,889 views • 14:27

כשאנו מדברים על שחיתות, יש כמה טיפוסים אופייניים שעולים על הדעת.

המגלומנים של רוסיה הסובייטית-לשעבר. ספרמוראט ניאזוב היה אחד מהם. עד למותו ב-2006 הוא היה מנהיגה הכל-יכול של טורקמניסטן, מדינה עשירה בגז טבעי במרכז אסיה. והוא ממש אהב להוציא צווים נשיאותיים. אחד הצווים שלו שינה את שמות חודשי השנה בין השאר, על שמו ועל שם אימו. הוא ביזבז מיליוני דולרים על פולחן אישיות מוזר, והגדול בהישגיו היה הקמתו של פסל מצופה זהב בדמותו שגובהו 12 מטרים, שניצב בגאווה בכיכר המרכזית של עיר הבירה והסתובב על צירו לפי השמש. הוא היה טיפוס קצת משונה.

וישנו גם הטיפוס הנדוש הבא, הרודן, או השר או הפקיד האפריקאי: תאודורין אוביאנג. אבא שלו הוא הנשיא לכל החיים של גיניאה המשוונית, אומה מערב אפריקאית שמייצאת נפט במיליארדי דולרים מאז שנות ה-90 ועם זאת ידועה ביחסה האיום כלפי זכויות האדם. רובו המכריע של עמה חי בעוני מחפיר ממש למרות הכנסה לנפש ששווה לזו של פורטוגל. אז אוביאנג הבן הולך וקונה לעצמו אחוזה ב-30 מיליון דולר במאליבו שבקליפורניה. הגעתי עד השערים הקדמיים שלה. תאמינו לי, זהו שטח מפואר. הוא קנה אוסף אמנות בשווי 18 מיליון יורו שהשתייך פעם למעצב האופנה איב סן לורן, ערימה של מכוניות ספורט נהדרות, כמה מהן עולות מיליון דולר כ"א— אה, וגם מטוס סילון "גולפסטרים". ושימו לב: עד לאחרונה, הוא השתכר משכורת חודשית רשמית של פחות מ-7,000 דולר.

וישנו דן אטטה. הוא היה שר הנפט של ניגריה בממשלתו של הנשיא אבאצ'ה, וממש במקרה, הוא הורשע גם בהלבנת כספים. הקדשנו זמן רב לחקירה שקשורה במיליארד דולר— נכון מאד. מיליארד דולר— של עיסקת נפט שבה הוא היה מעורב, ומה שמצאנו היה די מזעזע, אבל עוד על כך - בהמשך.

אם כן, קל לחשוב ששחיתויות מתרחשות אי-שם, והן מעשה ידיהם של קבוצת רודנים תאבי-בצע, או סתם אנשים ואפסים כאלה, וזה קורה במדינות שלנו, אישית, ידוע מעט מאד עליהן, ואין לנו ממש קשר אליהן, ומה שאולי קורה שם לא ישפיע עלינו. אבל האם זה באמת קורה אי-שם?

בגיל 22 התמזל מזלי; העבודה הראשונה שלי, מיד כשסיימתי אוניברסיטה, היתה לחקור סחר לא-חוקי בשנהב אפריקאי. וכך למעשה החלה מערכת היחסים שלי עם השחיתות. ב-1993, יחד עם שני חברים ועמיתים, סיימון טיילור ופטריק אלי, הקמנו ארגון בשם "עד-ראיה גלובלי". משימתנו הראשונה היתה לחקור את התפקיד שמילאה כריתת העצים הבלתי-חוקית במימון המלחמה בקמבודיה.

אז כמה שנים אח"כ, השנה היא 1997, ואני באנגולה, כחוקרת סמויה של נושא יהלומי הדמים. אולי ראיתם את הסרט, הסרט ההוליוודי "לגעת ביהלום", זה שמשחק בו ליאונרדו דיקפריו. אז חלק מזה הגיע מהעבודה שלנו. לואנדה היתה מלאה בנפגעי שדות מוקשים שנאבקו על קיומם ברחובות וביתומי מלחמה שהתגוררו בביובים שמתחת לרחובות, ובאליטה זעירה ועשירה מאד שהתעסקה ברכילות על מסעות קניות לברזיל ולפורטוגל. זה היה מקום קצת מטורף.

אז אני יושבת לי בחדר מלון חם ומחניק מאד, בהלם גמור, אבל לא בגלל יהלומי הדמים, אלא כי שוחחתי שם עם הרבה אנשים שדיברו על בעיה שונה לגמרי: של רשת שחיתות מסיבית בקנה-מידה גלובלי ושל כספי נפט במיליוני דולרים, שנעלמו. ועבור מה שהיה אז ארגון קטן מאד של מעט מאד אנשים, שעוד לא יודעים אפילו איך להתחיל להתמודד עם זה, זה היה אתגר כביר. ובשנים שבהן השתתפתי, שבהן כולנו השתתפנו בפעילות ובחקירה, נוכחתי שוב ושוב לדעת שמה שמחולל שחיתות בהיקף גלובלי ומסיבי איננו רק תאוות בצע או ניצול לרעה של כוח או הביטוי המעורפל: "ממשל חלש". נכון, זה כל הדברים האלה, אבל השחיתות מתאפשרת הודות לפעילותם של גורמים מסייעים גלובליים.

הבה נחזור אל כמה מאותם אנשים שציינתי קודם. את כל האנשים האלה חקרנו, כולם אנשים שלא יכלו לעשות לבד את מה שעשו. למשל אוביאנג הבן. ברור שהוא לא הגיע לאמנות עילית ולבתים יוקרתיים ללא עזרה. הוא עשה עסקים עם בנקים גלובליים. בנק אחד בפריס ניהל חשבונות של חברות בבעלותו, שאחד מהם שימש לרכישת פריטי האמנות, ובנקים אמריקניים, שתיעלו 73 מיליון דולר לתוך ארה"ב, שחלקם שימשו לרכישת האחוזה בקליפורניה. ובנוסף, הוא לא עשה את כל זה תחת שמו. הוא השתמש בחברות קש. באחת הוא השתמש כדי לקנות את הנכס, ובאחרת, שנרשמה על שמו של אדם אחר, הוא שילם את החשבונות העצומים של אחזקת המקום.

וישנו דן אטטה. כשהוא היה שר נפט, הוא העניק אזור שאיבה ששוויו כיום מעל מיליארד דולר לחברה אחת, שהפלא ופלא, הוא היה בעלים סמוי שלה. הרבה אחר כך היא נסחרה, בעזרתה האדיבה של ממשלת ניגריה— וכאן עלי להיזהר מאד בדברי— בתמורה לחברות-בת של "של" ו"אני" האיטלקית, שתיים מחברות הנפט הגדולות ביותר.

אז המציאות היא שהמנוע שמאחורי השחיתות פועל הרחק מחוץ למדינות כמו גיניאה המשוונית, או ניגריה או טורקמניסטן. המנוע הזה מופעל בעצם ע"י מערכת הבנקאות הבינלאומית שלנו, ע"י בעיית חברות הקש האלמוניות, וע"י הסודיות שהענקנו אנו לעסקים הגדולים של הנפט, הגז והמכרות, ומעל לכל, ע"י כשלונם של הפוליטיקאים שלנו להתייצב מאחורי הצהרותיהם ולעשות מעשה משמעותי ושיטתי באמת כדי להתמודד עם הדברים האלה.

ראשית, הבנקים: ובכן, זה בכלל לא יפתיע אתכם אם אספר לכם שהבנקים מקבלים כסף מזוהם, אבל הם נותנים עדיפות לרווחיותם בדרכים הרסניות נוספות. לדוגמה, סארוואק שבמלזיה. באותו אזור נותרו רק 5% מן היערות שלו. חמישה אחוזים. איך זה קרה? משום שהאליטה ועוזריה עשו מיליוני דולרים מיצוא של עצים כרותים בקנה-מידה תעשייתי במשך שנים רבות. שלחנו לשם חוקר סמוי כדי לצלם בחשאי מפגשים עם חברי האליטה השלטת, והקטעים המצולמים הרגיזו מאד כמה אנשים, ואפשר לראות אותם ב"יו-טיוב", אבל זה הוכיח את מה שחשדנו בו מזמן, כי רואים שם איך ראש השרים של המדינה, למרות הכחשותיו, מאוחר יותר, ניצל את השליטה שלו בחלוקת רשיונות של קרקע ויערות כדי להתעשר ולהעשיר את משפחתו. ואייץ'-אס-בי-סי, טוב, אנו יודעים שהיא מימנה את חברות הכריתה הגדולות ביותר באזור האחראיות לחלק מההרס בסארוואק ובמקומות אחרים. הבנק הפר בכך את מדיניות הקיימות שלו-עצמו, אבל הרוויח בערך 130 מיליון דולר. זמן קצר אחרי שחשפנו זאת, זמן קצר מאד אחרי שחשפנו זאת, מוקדם יותר השנה, הבנק הכריז על תיקון מדיניות בעניין זה. והאם זו התקדמות? אולי, אבל אנו נמשיך לעקוב מקרוב מאד אחרי המקרה הזה.

ישנה גם הבעיה של חברות הקש האלמוניות. כולנו שמענו עליהן, נראה לי, וכולנו יודעים שהן מנוצלות לא מעט ע"י אנשים וחברות שמנסים להתחמק מהתשלומים ההולמים לחברה, המוכרים גם כ"מסים". אבל מה שבד"כ נותר בצל הוא האופן בו חברות הקש מנוצלות כדי לגנוב סכומי עתק, סכומים משמעותיים ביותר, מארצות עניות. כמעט בכל מקרה של שחיתות שאותו חקרנו, נתקלנו בחברות קש, ולעתים אי-אפשר היה לדעת מי באמת מעורב בעיסקה.

מחקר עדכני של הבנק העולמי בחן 200 מקרי שחיתות. הוא העלה שיותר מ-70% ממקרים אלה השתמשו בחברות קש אלמוניות, בסכום כולל של 56 מיליארד דולר. רבות מהחברות האלה נמצאו באמריקה או בבריטניה, בטריטוריות שלה בחו"ל ובמדינות החסות שלה, כך שזו לא רק בעיה שמתרחשת מעבר לים, אלא בעיה שקיימת גם אצלנו. תבינו: חברות הקש ממלאות תפקיד מרכזי בעסקאות הסודיות שיכולות להועיל לאליטות העשירות ולא לאזרחים הפשוטים.

מקרה בולט שחקרנו לאחרונה עוסק בממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו שמכרה סדרת מכרות רבי-ערך שהיו בבעלות המדינה לחברות קש באיי הבתולה הבריטיים. שוחחנו עם מקורות באותה ארץ, העלינו בחכתנו מסמכים ומידע נוסף של החברות בנסיון להרכיב תמונה אמיתית של העיסקה. והזדעזענו לגלות שחברות הקש הללו העבירו במהירות רבים מהנכסים האלה בתמורה לרווחי עתק, לחברות כרייה בינ"ל גדולות הרשומות בלונדון. מועצת הקידמה של אפריקה, בראשות קופי אנאן, חישבו ומצאו שייתכן שקונגו הפסידה מעל 1.3 מיליארד דולר בגלל העסקאות האלה. זה כמעט כפול מתקציבי הבריאות והחינוך השנתיים של המדינה, גם יחד. והעם של קוגנו, האם כספו יוחזר לו אי-פעם? התשובה לשאלה זו, ולשאלה מי באמת היה מעורב ומה באמת קרה, תישאר כנראה נעולה וצפונה ברשומות הסודיות של החברה באיי הבתולה הבריטיים ובמקומות נוספים, אלא אם נעשה כולנו משהו בנוגע לכך.

ומה תאמרו על חברות הנפט, הגז והמכרות? אולי זה קצת נדוש לדבר עליהן. השחיתות במגזר הזה אינה מהווה שום הפתעה. יש שחיתות בכל מקום, אז למה להתמקד במגזר הזה? משום שהרבה מונח על הכף. ב-2011, היצוא של משאבי טבע עלה על זרם הסיוע ביחס של 19 ל-1 באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית, 19 ל-1. מדובר בהמון בתי-ספר ואוניברסיטאות ובתי-חולים וחברות-הזנק, שהרבה מהם לא התממשו ולעולם לא יהפכו למציאות כי חלק מהכסף פשוט נגנב.

הבה נחזור לחברות הנפט והמכרות, ואל דן אטטה ואותה עסקה של מיליארד דולר. אבקש כעת את סליחתכם ואת הקטע הבא אקריא כי זהו נושא רגיש מאד, ועורכי הדין שלנו עברו עליו בפרוטרוט והם רוצים שאדייק כאן.

על פני השטח, העסקאות נראו פשוטות. חברות-בת של "של" ו"אני" שילמו לממשלת ניגריה עבור השטח. ממשלת ניגריה העבירה בדיוק את אותה כמות, עד הדולר האחרון, לחשבון בנק שהוקצה לחברת קש שבעליה הסמויים היה אטטה. וזה הישג בכלל לא רע בשביל מלבין כספים שהורשע. והנה הנקודה. אחרי חודשים רבים שבהם חקרנו וקראנו מאות עמודים של מסמכים מבית המשפט, מצאנו הוכחה שאכן, "של" ו"אני" אכן ידעו שהמימון יועבר לאותה חברת קש, ולמען האמת, קשה להאמין שהן לא ידעו עם מי באמת הן עשו שם עסקים.

וזה לא אמור לדרוש מאמצים כאלה כדי לגלות לאן הולך הכסף בעסקאות כאלה. כי אלה הרי נכסים של המדינה. הם אמורים לשמש לתועלת העם באותה מדינה. אבל במדינות מסוימות, אזרחים ועיתונאים שמנסים לחשוף סיפורים כאלה היו נתונים להטרדות ונעצרו וחלקם אפילו סיכנו את חייהם כדי לעשות זאת.

ולבסוף, יש מי שמאמינים שהשחיתות היא בלתי-נמנעת. ככה פשוט עושים עסקים מסוימים. זה מסובך מדי וקשה לשנות את זה. אז למעשה, אנו פשוט מקבלים את זה? אבל כתועמלנית וכחוקרת, יש לי השקפה שונה, כי ראיתי מה עשוי לקרות כשרעיון מסוים צובר תנופה. במגזר הנפט והמכרות, לדוגמה, יש עכשיו התחלה של גישה עולמית של שקיפות שעשויה להתגבר על כמה מהבעיות האלה. ב-1999, כש"עד-ראיה גלובלי" קראה לחברות הנפט להנהיג שקיפות בתשלומים על עסקאותיהן, יש אנשים שלגלגו לנוכח הנאיביות הקיצונית של אותו רעיון קטנטן. אבל מאות קבוצות אזרחיות, פשוטו כמשמעו, חברו יחד מכל קצות העולם כדי להיאבק למען השקיפות, וכעת זה הופך במהירות להיות הנורמה והחוק. שני שלישים מהערך של חברות הנפט המכרות בעולם כפופים היום לחוקי שקיפות. שני שלישים!

אז מדובר בשינוי בעיצומו. זאת התקדמות. אבל טרם השגנו את המטרה. בהחלט לא. כי בעצם לא מדובר בשחיתות שמתרחשת אי-שם, נכון? בעולם גלובלי, השחיתות היא עסק גלובלי לגמרי, והיא מחייבת פתרונות גלובליים, ואת התמיכה של כולנו, כאזרחים גלובליים, של כולנו, כאן.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]