אז כשהייתי ילדה קטנה, ספר היה מונח על שולחן הקפה בסלון שלנו, כמה צעדים מדלת הכניסה שלנו. והסלון הוא הרושם הראשוני. בשלנו היה שטיח לבן ותצוגה של חפצי הנוי היקרים ביותר של אימי. החדר ייצג את ההקרבות של הדורות שחלפו שאם בשל עוני או בשל מדיניות, לא יכלו להרשות לעצמם תצוגה של חפצי נוי שלא לומר בית פרברים להציג אותו בתוכו. החדר היה צריך להישאר מושלם. אבל אני הסתכנתי בהפרת המושלמות של החדר הזה מדי יום רק כדי להסתכל בספר הזה. על הכריכה ישבה אישה בשם ספטימה קלארק. היא ישבה בפרופיל מושלם כשפניה מופנות כלפי השמיים. היו לה צמות פלפל ומלח שזורות לצידי ראשה, וגאווה וחכמה פשוט קרנו מעורה הכהה.

ספטימה קלארק היתה פעילה חברתית ומחנכת, אישה שבעקבותיה בסופו של דבר עיצבתי את הקריירה שלי. אבל יותר מכל המילים שהיא אי פעם הגתה, אותה תמונת פורטרט של ספטימה קלארק, הגדירה עבורי את המושג של ביטחון עצמי לפני שאפילו הכרתי את המילה עצמה.

זה אולי נשמע פשוט, אבל ביטחון עצמי הוא משהו שאנחנו ממעיטים בערכו. אנחנו מתייחסים אליו כדבר נחמד במקום דבר נחוץ. אנחנו מעריכים ידע ומקורות מעל לכישרון הרך של ביטחון עצמי. אבל לפי כל המדדים, יש לנו כיום יותר ידע ויותר מקורות מאשר כל תקופה אחרת בהסטוריה, ועדיין חוסר הצדק מתפשט והאתגרים ממשיכים להתקיים. אם ידע ומקורות היו כל מה שאנחנו זקוקים לו, לא היינו נמצאים כאן. ואני מאמינה שביטחון עצמי הוא אחד מהדברים המרכזיים שחסרים במשוואה.

אני לחלוטין אובססיבית לגבי ביטחון עצמי. זה המסע הכי חשוב בחיי, מסע שאם להיות כנה, אני עדיין נמצאת בו. ביטחון עצמי הוא הניצוץ ההכרחי לפני שכל דבר אחר בא. ביטחון עצמי הוא ההבדל בין להיות מלא השראה ולהתחיל במלאכה עצמה, בין לנסות ובין לעשות עד שמגיעים למימוש. ביטחון עצמי מסייע לנו להמשיך ולפעול אפילו כשנכשלנו. שם הספר שהיה מונח על שולחן הקפה היה "חלמתי עולם", והיום אני חולמת עולם בו ביטחון עצמי מהפכני מסייע לנו להפוך את החלומות השאפתניים ביותר למציאות.

זהו בדיוק סוג העולם שרציתי ליצור בכיתה שלי כשהייתי מורה. כמו העולם של ווילי וונקה של דימיון טהור, אבל שיהיה מלומד. כל התלמידים שלי היו שחורים או חומים. כולם גדלו במציאות סוציו אקונומית נמוכה. חלק היו מהגרים, חלק היו מוגבלים, אבל כולם היו האנשים האחרונים בהחלט שהעולם הזה מזמין להיות מלאי ביטחון עצמי. לכן היה זה כל כך חשוב שהכיתה שלי תהיה מקום בו התלמידים שלי יוכלו לבנות את השריר של ביטחון עצמי, שם הם יוכלו ללמוד להתמודד עם כל יום בביטחון העצמי הדרוש כדי לעצב מחדש את העולם בדמות החלומות שלכם. ככלות הכל, מה הם כישורים אקדמאיים ללא הביטחון העצמי להשתמש באותם כלים לצאת ולשנות את העולם.

עכשיו הרגע בו אני צריכה לספר לכם על שניים מהתלמידים שלי, ג'מאל ורג'ינה. אני שיניתי את שמותיהם אבל הסיפורים שלהם נותרו זהים. ג'מאל היה מבריק, אבל חסר מיקוד. הוא היה מתפתל בכיסא שלו במהלך עבודה עצמאית, והוא מעולם לא נשאר במקום ליותר משלוש או ארבע דקות. תלמידים כמו ג'מאל יכולים לתסכל מורים חדשים כי הם לא ממש בטוחים איך לתמוך בצעירים כמוהו. אני נקטתי בגישה ישירה, התמקחתי עם ג'מאל. אם הוא יכל לתת לי עבודה ממוקדת, אז הוא יכל לעשות זאת מכל מקום בכיתה, על השטיח, מאחורי השולחן שלי, בתוך הלוקר שלו שהפך להיות המקום החביב עליו. המקצוע הכי פחות אהוב על ג'מאל היה כתיבה, והוא אף פעם לא רצה לקרוא מה שכתב בקול לפני הכיתה, אבל בכל זאת התקדמנו. יום אחד, החלטתי לערוך בחירות-דמה לנשיאות 2008 בכיתה שלי. תלמידי כיתה ג' שלי היו צריכים לחקור ולכתוב נאום עבור המועמדים הנבחרים שלהם: ברק אובמה, הילארי קלינטון או ג'ון מק'קיין. הנבחרים המרכזיים היו ברורים, אבל תלמיד אחד בחר בג'ון מק'קיין. זה היה ג'מאל. ג'מאל סוף סוף החליט לקרוא משהו שהוא כתב בקול לפני הכיתה, וברור שג'מאל הדהים את כולנו בגאונות שלו. בדיוק כמו אביו של ג'מאל, ג'ון מק'קיין שירת בצבא, ובדיוק כמו שאביו של ג'מאל הגן עליו, ג'מאל האמין שג'ון מק'קיין יגן על המדינה כולה. והוא לא היה המועמד העדיף עלי, אבל זה לא שינה דבר, בגלל שהכיתה כולה פרצה במחיאות כפיים, תשואות רמות לחבר האמיץ שלנו ג'מאל שסוף סוף הפגין את העצמי הכי מלא הביטחון שלו בפעם הראשונה באותה השנה.

ואז היתה רג'ינה. רג'ינה היה מבריקה לא פחות אבל פעילה. היא תמיד היתה מסיימת את המשימות שלה מוקדם, ואז היא היתה מתחילה להפריע לשאר התלמידים.

(צחוק)

היא היתה הולכת, מדברת, מעבירה את הפתקים האלה שמורים שונאים אבל ילדים אוהבים. אתם נראים כאילו העברתם הרבה כאלה.

(צחוק)

למרות האידיאלים הגבוהים שהצבתי לי בכיתה שלי, פעמים רבות הייתי נסוגה לאינסטינקטים הראשוניים שלי, והייתי בוחרת בציות על פני ביטחון עצמי. רג'ינה היתה תקלה במערכת המיועדת שלי. מורה טובה יכולה לתקן התנהגות לא נאותה אבל עדיין להישאר דמות חיובית בעיני התלמיד אבל יום אחד במיוחד, אני פשוט בחרתי בשליטה. התפוצצתי, והגישה שלי לא שידרה לרג'ינה שהיא מהווה הסחת דעת. הגישה שלי שידרה לרג'ינה שהיא בעצמה הסחת דעת. ראיתי איך האור נמוג בעיניה, והאור הזה הצית שמחה בכיתה שלנו. אני פשוט כיביתי אותו. כל הכיתה התחילה להתנהג בעצבנות, ולא הצלחנו להתאושש מזה במשך כל היום.

אני חושבת על היום הזה לעתים קרובות, וממש התפללתי שלא עשיתי נזק בלתי הפיך, כי כאישה שהיתה פעם בדיוק אותה ילדה קטנה כמו רג'ינה, אני יודעת שיכולתי להתחיל את התהליך של הריגת הביטחון העצמי שלה לנצח.

חוסר ביטחון עצמי מושך אותנו למטה מהקרקעית, ודוחף אותנו למטה מראש, מרסק אותנו בין מטר של "לא יכול", "לא רוצה" ובלתי אפשרויות. בלי ביטחון עצמי, אנחנו יכולים להיתקע, וכשאנחנו נתקעים, אנחנו לא יכולים אפילו להתחיל. במקום להיתקע במה שיכול לעמוד בדרכינו, ביטחון עצמי מזמין אותנו להתנהל בוודאות. כולנו מתנהלים קצת שונה כשאנחנו בטוחים שאנחנו יכולים לנצח לעומת מצבים שהם אנחנו רק מקווים שננצח. עכשיו, זה יכול להיות מדד טוב. אם אין לך מספיק ביטחון עצמי, זה יכול להיות בגלל שאתה צריך להתאים את המטרה שלך. אם יש לך עודף ביטחון עצמי, יכול להיות שזה בגלל שאתה לא מקורקע למשהו אמיתי. לא כולם סובלים מחוסר ביטחון עצמי. החברה הזאת מקלה על חלק מהאנשים לצבור ביטחון עצמי כי הם מתאימים לטיפוס המועדף עלינו של מנהיגות. אנחנו מתגמלים ביטחון עצמי אצל חלק מהאנשים ואנחנו מענישים ביטחון עצמי אצל אחרים, וכל הזמן הזה פחות מדי אנשים מסתובבים בכל יום בלעדיו. עבור חלקנו, ביטחון עצמי הוא בחירה מהפכנית, והבושה הגדולה ביותר שלנו היא חוסר היכולת שלנו לממש את הרעיונות הטובים ביותר שלנו ולא להגשים את החלומות הטובים ביותר שלנו הכל בגלל שאין לנו את המנוע של הביטחון העצמי. זה לא סיכון שאני מוכנה לקחת.

אז איך אנחנו מפצחים את הקוד לביטחון עצמי? לפי הערכתי, זה דורש לפחות שלושה דברים: רשות, קהילה וסקרנות. רשות מביאה לביטחון, קהילה מטפחת אותו וסקרנות מאשרת אותו. בחינוך, יש לנו אימרה, שאתה לא יכול להיות מה שאינך יכול לראות. כשהייתי ילדה קטנה לא יכולתי להראות ביטחון עד שמישהו הראה לי.

המשפחה שלי נהגה לעשות הכל ביחד, כולל הדברים הפשוטים, כמו לקנות מכונית חדשה, ובכל פעם שעשינו זאת, הייתי רואה את ההורים שלי מעלים בדיוק את אותה הצגה. היינו נכנסים לסוכנות, ואבא שלי היה מתיישב בזמן שאמא שלי התחילה להסתובב. כשאמא שלי מצאה רכב שהיא אהבה, הם היו נכנסים ופוגשים את הסוכן, ובסופו של דבר, בכל פעם הסוכן היה מפנה את תשומת הלב שלו והגוף שלו כלפי אבא שלי, בהנחה שהוא שלט בשרוכי הארנק ולכן במשא ומתן הזה. "הכומר פאקנט", הם היו אומרים, "איך נוכל להכניס אותך לרכב הזה עוד היום?" אבא שלי בסופו של דבר הגיב באותו אופן. לאט ובשקט הוא היה מצביע לעבר אמא שלי ואז היה מניח את ידיו חזרה בחיקו. זאת אולי היה הלם מוחלט לערוך משא ומתן פיננסי עם אשה שחורה בשנות השמונים, אבל מה שזה לא היה, הייתי רואה את אמא שלי מתפעלת את סוכני הרכב האלה עד שהם פשוט נתנו את הרכב בחינם.

(צחוק)

היא מעולם לא חייכה. היא מעולם לא פחדה לעזוב. אני יודעת שאמא שלי פשוט חשבה שהיא משיגה מחיר טוב על מיני-ואן, אבל מה שהיא בעצם עשתה היה לתת לי רשות להתמרד נגד ציפיות ולהפגין את הכישרון שלי בביטחון בלי קשר למי מפקפק בי.

ביטחון זקוק לרשות כדי להתקיים וקהילה היא המקום הבטוח ביותר לתרגל בה את הביטחון.

טסתי לקניה השנה כדי ללמוד על העצמת נשים בקרב נשות המסאי. שם פגשתי קבוצה של נשים צעירות שנקראות קבוצת הלביאות, חלק מקבוצת הנשים הראשונה של סיירות טבע. שמונה הנשים האמיצות האלה עשו היסטוריה כולן בשנות העשרה שלהן, ושאלתי את פיוריטי, הסיירת הכי דברנית מביניהם, "האם את מפחדת אי פעם?" אני נשבעת לכם, אני רוצה לקעקע את התשובה שלה על כל הגוף שלי. היא אמרה, "ברור שאני מפחדת, אבל אני חושבת על האחיות שלי. הן מזכירות לי שאנחנו נהיה טובות יותר מהגברים האלה ושלא ניכשל". הביטחון של פיוריטי לרדוף אחרי אריות ולתפוס ציידים, לא נבע מהיכולת האתלטית שלה או אפילו מהאמונה שלה. הביטחון שלה עמד על אחוות האחיות, על הקהילה. מה שהיא בעצם אמרה זה שאם אני אי פעם בספק, אני צריכה שתהיו שם לשחזר את התקווה שלי ולבנות מחדש את הודאות שלי.

בקהילה, אני יכולה למצוא את הביטחון שלי והסקרנות שלכם יכולה לאשש את זה. בתחילת הקריירה שלי, הובלתי אירוע בהיקף רחב שלא יצא בדיוק כמו שתכננתי. אני משקרת לכם, זה היה נורא. וכשעברתי על מסקנות האירוע עם המנהלת שלי, פשוט ידעתי שהיא הולכת לסקור רשימה של כל הטעויות שעשיתי אי פעם, בטח מלידה. אבל במקום, היא פתחה בשאלה: מה היתה הכוונה שלך? הופתעתי אבל גם חשתי הקלה. היא ידעה שאני כבר מכה על חטא, והשאלה הזאת הזמינה אותי ללמוד מהטעויות שלי במקום לפגוע בביטחון שלי שכבר היה שביר. הסקרנות מזמינה אנשים להיות אחראים על הלמידה האישית שלהם. חילופי הדברים האלה, סייעו לי לגשת לפרויקט הבא שלי בציפיה להצלחה. רשות, קהילה, סקרנות: כל אלה הם הדברים שאנו זקוקים להם ליצור ביטחון עצמי להם אנחנו ממש נזדקק כדי לפתור את האתגרים הגדולים ביותר שלנו ולבנות את העולם שאנחנו חולמים עליו, עולם בו חוסר שוויון נגמר והצדק בו אמיתי, עולם בו אנחנו יכולים להיות חופשיים מבחוץ וחופשיים מבפנים כי אנחנו יודעים שאף אחד מאתנו אינו חופשי עד שכולנו נהיה חופשיים. עולם שאינו מאוים מביטחון עצמי כשהוא מופיע כאישה או בעור שחור או בכל דבר אחר השונה מהסגנון המועדף עלינו של מנהיגות. עולם שיודע שסוג ביטחון שכזה הוא בדיוק המפתח לו אנו זקוקים כדי לפתוח את העתיד שאנחנו רוצים.

יש לי מספיק ביטחון עצמי להאמין שהעולם הזה אכן יתגשם, ושאנחנו אלה שנגרום לו להתגשם.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)