פתיחות קיצונית היא עדיין בגדר עתיד רחוק בתחום החינוך הבית-סיפרי. אנחנו מתקשים להבין שלימוד איננו מיקום אלא פעילות.

אספר לכם על "פיסה", מבדק מדידת הידע והכישורים של או-אי-סי-די, הארגון לשת"פ ופיתוח כלכלי אצל בני 15 בכל העולם, והסיפור הוא בעצם איך השוואות בינלאומיות הפכו את החינוך לנושא גלובלי, למרות שאנו עדיין רואים בו נושא של מדיניות מקומית.

הביטו איך נראה העולם בשנות ה-60, מבחינת אחוז האנשים שסיימו תיכון. ניתן לראות שארצות-הברית מקדימה את כל היתר, וחלק ניכר מההצלחה הכלכלית האמריקאית נסמך על יתרון מתמשך זה כמדינה המובילה מבחינה חינוכית. אבל בשנות ה-70 מספר מדינות הדביקו את הפער. בשנות ה-80 נמשכה ההתרחבות העולמית של מאגר הכישרונות. והעולם לא נעצר גם בשנות ה-90. אז בשנות ה-60 ארה"ב הובילה. בשנות ה-90 היא היתה במקום ה-13, ולא כי הסטנדרטים ירדו, אלא משום שהם עלו מהר יותר אצל כל השאר.

קוריאה הדגימה את האפשרויות הגלומות בחינוך. לפני שני דורות, רמת החיים בקוריאה היתה כמו זו ששוררת באפגניסטן היום, והיו לה ביצועים מהנמוכים ביותר בתחום החינוך. היום, כל קוריאני צעיר מסיים תיכון.

וזה מראה לנו שבכלכלה גלובלית, השיפור ברמה הלאומית כבר אינו המדד להצלחה, אלא מערכות החינוך בעלות הביצועים הטובים ביותר בקנה-מידה עולמי. הבעיה היא שמדידה של הזמן שאנשים שוהים בבית-הספר או איזה תואר השיגו, איננה תמיד דרך טובה להעריך מה הם אכן יכולים לבצע. ראו את התערובת הרעילה של בוגרים מובטלים שמסתובבים ברחובות שלנו, בעוד המעסיקים טוענים שהם אינם מוצאים אנשים עם המיומנויות הנדרשות להם. וזה אומר לכם שתואר גבוה יותר לא בהכרח מתבטא במיומנויות טובות יותר, במשרות טובות יותר ובחיים טובים יותר.

לכן אנו מנסים לשנות זאת בעזרת "פיסה" על-ידי מדידה ישירה של הידע והכישורים. ולשם כך נקטנו בגישה מאוד מיוחדת. התעניינו פחות ביכולת של תלמידים רק לחזור על מה שלמדו בבית-הספר, אלא רצינו לבחון האם הם יכולים להשליך ממה שהם יודעים וליישם את הידע שלהם במצבים חדשים. היו אנשים שביקרו אותנו על כך. הם אמרו שמדידה כזו מאוד לא הוגנת, כי אנו בוחנים את התלמידים בבעיות שהם לא ראו מעודם. אבל לפי הגיון זה גם החיים אינן הוגנים, מכיוון שהמבחן האמיתי בחיים אינו אם אנו זוכרים מה למדנו בבית-הספר, אלא האם הכינו אותנו לשינוי, האם הכינו אותנו לעבודות שלא נוצרו עדיין, להשתמש בטכנולוגיות שטרם הומצאו, לפתור בעיות שפשוט איננו יכולים לצפות היום.

ובעודה נתונה להתקפות רבות, הדרך שלנו למדוד תוצאות הפכה במהירות לתקן המקובל. בהערכתנו האחרונה ב-2009, מדדנו 74 מערכות חינוך המכסות יחד 87 אחוז מהכלכלה. הטבלה מראה את ביצועי המדינות. באדום, תוצאות נמוכות מעט ממוצע מדינות האו-אי-סי-די. בצהוב, ככה-ככה, ובירוק: המדינות בעלות התוצאות הטובות מאוד. אתם יכולים לראות שלשנחאי, קוריאה וסינגפור באסיה; לפינלנד באירופה; ולקנדה בצפון אמריקה יש ביצועים טובים מאוד. אתם יכולים לראות גם שישנו פער של כמעט שלוש וחצי שנות לימוד בין תלמיד בן 15 בשנחאי לזה שבצ'ילה. והפער גדל לשבע שנות לימוד אם כוללים את המדינות בהן הביצועים ממש גרועים. קיים הבדל תהומי בין הדרכים בהן מכינים את הצעירים לכלכלה הנוכחית.

אבל אני רוצה להציג בפניכם מימד משמעותי נוסף שנכנס לתמונה. מחנכים אוהבים לדבר על שוויון-הזדמנויות. רצינו למדוד בעזרת "פיסה" איך הם מספקים בפועל שוויון-הזדמנויות, איך הם מבטיחים שאנשים בעלי רקעים סוציאליים שונים יקבלו הזדמנות שווה. ואנחנו רואים כי במספר מדינות הרקע הסוציאלי משפיע מאוד חזק על התוצאות הלימודיות. ההזדמנויות אינן מתחלקות באופן שווה. פוטנציאל אדיר הגלום בילדים מתבזבז. ובמדינות אחרות אנו רואים שחשוב הרבה פחות מהו ההקשר החברתי לתוכו נולדת. כולנו רוצים להיות שם, ברביע הימני העליון, היכן שהביצועים חזקים והזדמנויות הלימוד מתחלקות בצורה שווה. אף אדם או מדינה לא יכולים להרשות לעצמם להיות שם, במקום שהביצועים חלשים וישנם פערים חברתיים גדולים. ואפשר להתווכח אם טוב יותר להיות שם, היכן שהביצועים חזקים במחיר פערים גדולים. או אם אנו מעוניינים להתמקד בשוויון-הזדמנויות, בתמורה לבינוניות. אבל למעשה, אם מסתכלים על מיקום המדינות בתמונה זו, ניתן לראות שהרבה מדינות למעשה משלבות מצוינות עם שוויון-הזדמנויות. למעשה, אחד הלקחים החשובים ביותר מההשוואה הזו הוא שלא חייבים להתפשר על שוויון-הזדמנויות כדי להשיג מצוינות. ארצות אלו עברו מאיפשור מצוינות לחלק מהאוכלוסיה, לאיפשור מצוינות לכולם, לקח חשוב מאוד. והוא גם חותר תחת הנחות היסוד של מערכות חינוכיות רבות שמאמינות כי עיקר תפקידן הוא למיין בני אדם. ומאז שהתקבלו תוצאות אלו, קובעי-מדיניות, מחנכים וחוקרים בכל העולם ניסו לפענח מה עומד מאחורי ההצלחה של מערכות אלו.

אך בואו ניקח צעד אחורה לרגע ונתמקד במדינות שהחלו את "פיסה", ואני מסמן אותן כעת בעיגולים צבעוניים, כשגודל העיגול תואם את כמות הכסף שמדינות אלו השקיעו בתלמידיהן. אם כסף אומר הכול על איכות תוצאות הלימוד, היינו מוצאים את העיגולים הגדולים בחלק העליון, לא? אך לא זה מה שאנו רואים. ההשקעה לתלמיד מסבירה רק, ובכן, פחות מ-20 אחוז מהבדלי הביצועים בין המדינות. וללוקסמבורג לדוגמא, בה מערכת החינוך היא היקרה ביותר, אין ביצועים טובים במיוחד. מה שאתם רואים זה ששתי מדינות בעלות הוצאה דומה השיגו תוצאות שונות מאוד. אתם רואים גם— ולדעתי זה אחד הממצאים המעודדים ביותר — שאיננו חיים יותר בעולם שמתחלק יפה בין מדינות עשירות עם חינוך מעולה, לבין מדינות עניות עם חינוך לקוי, לקח מאוד מאוד חשוב.

בואו נבחן יותר בפרוטרוט. הנקודה האדומה מראה את ההשקעה לתלמיד ביחס לעושרה של המדינה. דרך אחת להוציא את הכסף היא לשלם למורים היטב, ואתם רואים שקוריאה משקיעה המון במשיכת האנשים הטובים ביותר למקצוע ההוראה. וקוריאה גם משקיעה ביום לימודים ארוך, ובכך מגדילה יותר את הוצאות החינוך שלה. ואחרון אחרון חביב, הקוריאנים רוצים שהמורים שלהם לא רק ילמדו, אלא גם יתפתחו. הם משקיעים בהתפתחות מקצועית ובשיתוף פעולה ובדברים רבים נוספים. כל זה עולה כסף. איך קוריאה מסוגלת להרשות לעצמה את כל זה? התשובה היא שהקוריאנים לומדים בכיתות גדולות. זו העמודה הכחולה, שמורידה את העלויות. אם תעברו למדינה הבאה ברשימה, לוקסמבורג, תראו שהנקודה האדומה נמצאת בדיוק באותו מקום כמו בקוריאה, אז לוקסמבורג מוציאה אותו סכום לסטודנט כמו קוריאה. אבל הורים, מורים וקובעי מדיניות בלוקסמבורג, אוהבים כולם כיתות קטנות. מאוד נעים להיכנס לכיתה קטנה. אז הם השקיעו את כל כספם בכך, והקו הכחול, גודל הכיתה, מעלה את העלויות. אבל אפילו לוקסמבורג יכולה להוציא את כספה רק פעם אחת, והמחיר לכך הוא שהמורים אינם מתוגמלים טוב במיוחד. אין לתלמידים הרבה שעות לימוד. ולמורים יש מעט מאוד זמן לעשות משהו מעבר להוראה. אז אפשר לראות שתי מדינות המוציאות את כספן בצורה שונה בתכלית, ולמעשה, האופן בו הן מוציאות את כספן קובע הרבה יותר מאשר כמה הן משקיעות בחינוך.

בואו נחזור לשנת 2000. זיכרו, זו היתה השנה לפני שהומצא ה"אייפוד". כך נראה העולם אז במונחים של ביצועי מבדק "פיסה". הדבר הראשון שאתם רואים הוא שהעיגולים היו קטנים משמעותית, לא? השקענו הרבה פחות בחינוך, כ-35 אחוז פחות בחינוך. ועולה השאלה, אם החינוך שהתייקר כל-כך, גם השתפר באותה מידה? והאמת המרה היא: לא במדינות רבות. אך במספר מדינות כן ניצפו שיפורים משמעותיים. גרמניה, המדינה שלי, בשנת 2000 מוקמה ברביע התחתון, מתחת לממוצע הביצועים, עם פערים חברתיים גדולים. וזיכרו, גרמניה היתה אחת מאותן מדינות שהצליחו יפה מבחינת מספר מקבלי התארים. תוצאות מאכזבות מאוד. אנשים היו המומים מהתוצאות. ובפעם הראשונה, השיח הציבורי העיקרי בגרמניה במשך חודשים היה סביב החינוך. לא המיסים, לא עניינים אחרים, אלא החינוך הוא שהיה מרכז השיח הציבורי. ואז קובעי המדיניות התחילו להגיב לכך. הממשלה הפדרלית העלתה באורח ניכר את השקעותיה בחינוך. נעשה הרבה להגדיל את ההזדמנויות שניתנו לתלמידים בעלי רקע של מהגרים או של קיפוח חברתי. ומה שבאמת מעניין הוא שזה לא נגע רק למיטוב המדיניות הקיימת, אלא שהמידע שינה אמונות והנחות יסוד שבבסיס מערכת החינוך הגרמנית. לדוגמא, באופן מסורתי, חינוך הילדים הקטנים היה באחריות המשפחות. והיו מקרים בהם נשים נתפסו כמזניחות את המחויבויות המשפחתיות שלהן כשהן שלחו את ילדיהן לגן הילדים. "פיסה" שינתה את הדיון הזה, ודחפה את החינוך של הגיל הרך היישר ללב המדיניות הציבורית בגרמניה. או, כשבאופן מסורתי החינוך בגרמניה הפריד ילדים בגילאי 10, ילדים צעירים מאוד, לאלה שעתידים להיות אקדמאים ואלה שבסופו של דבר יעבדו בשביל האקדמאים. וזה התבסס בעיקר על רקע סוציואקונומי, וגם הנחות היסוד האלו נבחנות עכשיו. שינוי גדול מאוד.

והחדשות הטובות הן, תשע שנים לאחר מכן, אתם יכולים לראות את השיפור באיכות ובשוויון ההזדמנויות. אנשים ניצלו את ההזדמנות ועשו משהו בקשר לכך.

או קחו למשל את קוריאה, בקצה השני של המישֹרע. בשנת 2000, קוריאה כבר היתה בעלת ביצועים טובים, אבל הקוריאנים היו מודאגים מכך שרק חלק קטן מהתלמידים שלהם הצטיינו ברמה גבוהה במיוחד. הם נרתמו לאתגר וקוריאה הצליחה להכפיל את שיעור התלמידים המצטיינים בקריאה בתוך עשור. ובכן, אם אתה מתמקד בתלמידים המבריקים בלבד, ברור שהפערים יגדלו, וניתן לראות זאת במעבר קל של העיגולים לצד השני, ולמרות זאת, השיפור הוא משמעותי.

שדרוג כללי של החינוך בפולין עזר להפחית משמעותית את השונות בין בתי-הספר, לשנות את מרבית בתי-הספר בעלי הביצועים החלשים, ולהעלות את הביצועים בשיעור של מעל חצי שנת לימודים. וניתן לראות גם מדינות אחרות. פורטוגל הצליחה לגבש את רסיסי מערכת החינוך שלה, העלתה את האיכות ושיפרה את שוויון ההזדמנויות, וכך גם הונגריה.

אז אתם רואים שהיו שינויים רבים. ואפילו אלה שמתלוננים ואומרים שמיקומן היחסי של מדינות במשהו כמו מבדק "פיסה" הוא רק תוצאה של תרבות, של גורמים כלכליים, גורמים סוציאליים, ההומוגניות של החברה, וכן הלאה, אנשים אלו ייאלצו כעת להסכים כי ניתן לשפר את החינוך. הרי פולין לא שינתה את תרבותה. היא לא שינתה את כלכלתה. היא לא שינתה את הרכב האוכלוסיה שלה. היא לא פיטרה מורים. היא שינתה את מדיניות החינוך שלה ואת העיסוק בחינוך. מרשים מאוד.

וכל זה מעלה, כמובן, את השאלה: מה אנחנו יכולים ללמוד ממדינות אלו שברביע הירוק אשר השיגו רמות גבוהות של שוויון-הזדמנויות, רמות גבוהות של ביצועים, ושיפרו את התוצאות? וכמובן, השאלה היא, האם מה שעובד בהקשר אחד מספק מודל בהקשר שונה? כמובן, לא ניתן לבצע בסיטונות העתק-והדבק של מערכות חינוך, אבל השוואות אלו זיהו מגוון גורמים שמשותפות למערכות בעלות ביצועים גבוהים. כולם מסכימים שהחינוך חשוב. כולם אומרים זאת. אך המבחן האמיתי הוא איך משקללים עדיפות זו אל מול עדיפויות אחרות? איך מדינות מתגמלות את מוריהן ביחס לעובדים מיומנים אחרים? האם תרצו שילדיכם יהיו מורים ולא עורכי-דין? איך התקשורת מתייחסת לבתי ספר ולמורים? אלו השאלות הקריטיות, ומה שלמדנו מ"פיסה" הוא שבמערכות חינוך עתירות-ביצועים, המנהיגים שיכנעו את אזרחיהם לבחור להעדיף את החינוך, את עתידם, יותר מאשר את הצרכנות בהווה. ואתם יודעים מה מעניין? לא תאמינו לזה, אך יש מדינות בהן המקום המושך ביותר להימצא בו איננו הקניון אלא בית-הספר. דברים כאלו אכן קיימים.

אבל ייחוּס חשיבות רבה לחינוך הוא רק חלק מהתמונה. החלק האחר הוא האמונה שכל הילדים יכולים להצליח. ישנן מספר ארצות בהן התלמידים מופרדים בגיל צעיר. מתבצעת הפרדה בין התלמידים מתוך אמונה שרק חלק מהתלמידים יכולים להגיע לסטנדרטים בין-לאומיים. אך זה בד"כ קשור לפערים סוציאליים גדולים מאוד. אם תלכו ליפן באסיה, או לפינלנד באירופה, הורים ומורים בארצות אלו מצפים מכל תלמיד ותלמיד להצליח, וזה משתקף בהתנהגות התלמידים. כששאלנו את התלמידים מה נחשב כהצלחה במתמטיקה, תלמידים בצפון אמריקה בד"כ יאמרו לנו, שהכל תלוי בכישרון. אם לא נולדתי גאון במתמטיקה, מוטב שאלמד משהו אחר. תשעה מתוך עשרה תלמידים יפנים אומרים שזה תלוי בהשקעה שלי, במאמץ שלי, וזה אומר הרבה על המערכת שסביבם.

בעבר, ההוראה היתה זהה לכולם. מצטיינות "פיסה" מעודדות גיוון והתאמה של שיטות פדגוגיות. הן מבינות כי לתלמידים רגילים יש כישורים בלתי-רגילים, והן מתאימות אישית את הזדמנויות הלמידה.

המערכות עתירות הביצועים מתאפיינות גם בתקנים ברורים ושאפתניים לכולם. כל תלמיד יודע מה חשוב. כל תלמיד יודע מה נדרש כדי להצליח.

ובשום מקום איכות מערכת החינוך אינה עולה על איכות המורים. מערכות עתירות-ביצועים נזהרות מאוד כיצד הן מגייסות ובוחרות את מוריהן וכיצד הן מאמנות אותם. הן בוחנות איך לשפר את ביצועי מוריהן בקשיים בהם הם נתקלים, ואיך לתגמל את המורים. הן מספקות גם סביבה שבה המורים עובדים ביחד ליצירת פרקטיקה טובה. והן מאפשרות למורים צמיחה מקצועית בדרכים חכמות. במערכות בתי-ספר ביורוקרטיות, הרבה פעמים המורים נעזבים לנפשם בכיתות עם המון מגבלות על חומר הלימוד. מערכות עתירות-ביצועים מגדירות בבירור מהם ביצועים טובים. הן מציבות סטנדרטים שאפתניים מאוד, אך מאפשרות למוריהן להחליט, מה עלי ללמד היום את תלמידי? החינוך בעבר עסק בהעברת חוכמה. היום האתגר הוא לאפשר למשתמש לייצר את החוכמה. המערכות עתירות הביצועים עברו מצורות מקצועיות, או ניהוליות, של בקרה ונשיאה באחריות — כלומר, איך בודקים אם האנשים בחינוך מבצעים את מה שמצופה מהם — לצורות מקצועיות של ארגון העבודה. הן מאפשרות למורים שלהן להכניס חידושים פדגוגיים. הן מספקות להם את ההתפתחות הנחוצה להם כדי לפתח פרקטיקה פדגוגית חזקה יותר. המטרה בעבר היתה סטנדרטיזציה וציות. מערכות עתירות-ביצועים הפכו את המורים ואת המנהלים ליצירתיים. בעבר, המדיניות התמקדה בתוצאות, במתן התנאים. המערכות עתירות הביצועים עזרו למורים ולמנהלים להסתכל החוצה, אל המורה הסמוך ואל בית-הספר הסמוך שקיימים בחייהם.

והתוצאה המרשימה ביותר של מערכות ברמה העולמית היא שהן השיגו ביצועים גבוהים בכל המערכת כולה. ראיתם את הצלחתה של פינלנד ב"פיסה", אבל מה שהופך את פינלנד למרשימה כל-כך זה שרק 5% מהשונות בהישגי התלמידים תלויים בשוני בין בתי הספר. כל בתי הספר מצליחים. כאן ההצלחה היא מערכתית. ואיך הם עושים זאת? הם משקיעים במקומות בהם ניתן להשיג את השינוי הגדול ביותר. הם מושכים את המנהלים המצטיינים לבתי הספר הקשים ביותר, ואת המורים המוכשרים ביותר לכיתות המאתגרות ביותר.

ואחרון אחרון חביב, מדינות אלו מיישמות את המדיניות שלהן בכל תחומי המדיניות הציבורית. הן עקביות במדיניותן לאורך זמן, והן מוודאות שהמדיניות תיושם בעקביות.

אך עצם הידיעה מה עושות המערכות המוצלחות עדיין לא אומרת לנו איך להשתפר. גם זה ברור, וכאן טמונות כמה מהמגבלות של ההשוואות הבין-לאומיות של "פיסה". כאן צריך לשלב מערכי מחקר אחרים, וזו גם הסיבה לכך ש"פיסה" אינה לוקחת על עצמה להורות למדינות מה עליהן לעשות. אלא החוזק שלה הוא בכך שהיא אומרת להן מה עשו כל השאר. והדוגמה של "פיסה" מראה שנתונים יכולים להשפיע יותר מפיקוח מינהלי על השימוש בסובסידיות פיננסיות, שבאמצעותו אנו בד"כ מפעילים את מערכות החינוך.

אומרים, שלשנות את אופן ניהול החינוך הוא כמו להעביר בית-קברות: אי אפשר לסמוך על עזרת האנשים בשטח. (צחוק) אבל "פיסה" הראתה את האפשרויות הגלומות בחינוך. היא עזרה למדינות לראות שהשיפור הינו אפשרי. היא שמטה את הקרקע מתחת לתירוצים של השאננים. ועזרה למדינות לקבוע מטרות משמעותיות וניתנות למדידה, המושגות על-ידי מנהיגי העולם. אם אנחנו יכולים לעזור לכל ילד, לכל מורה, לכל בית-ספר, לכל מנהל ולכל הורה לראות את השיפור האפשרי, שהשמיים הם הגבול מבחינת השיפורים בחינוך, הרי שהנחנו את היסודות למדיניות טובה יותר ולחיים טובים יותר.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)