אל ג'ייקובס
3,342,400 views • 15:29

טוב, אני לא אוהב להתפאר, אבל אני יודע היטב למצוא ממה להיות מוטרד. (צחוק) זאת מומחיות מיוחדת אצלי. אני יכול לשמוע 100 מחמאות ועלבון אחד, ומה אזכור מהם? את העלבון. והמחקרים קובעים שלא רק אני כזה. למרבה הצער, המוח האנושי מתוכנת להתמקד בשלילי. זה אולי עזר כשהיינו אנשי מערות וניסינו לחמוק מחיות טרף, אבל היום זו דרך איומה לחיות. זהו גורם מרכזי וממשי בחרדה ודכאון. אז איך נילחם בהטייה השלילית של המוח? לפי מחקרים רבים, אחד מכלי הנשק הכי טובים הוא הכרת התודה. לאור זאת התחלתי בבית לפני כמה שנים במסורת חדשה. לפני ארוחה עם אשתי והילדים, אני אומר תפילת הודיה. "תפילה" אולי אינה המילה המתאימה. אני אגנוסטי, אז במקום להודות לאלוהים, אני מודה לכמה מהאנשים שעזרו להביא אוכל לשולחני. אני אומר למשל, "אני רוצה להודות לחקלאי שגידל את העגבניות האלה, "ולנהג המשאית שהוביל את העגבניות לחנות, "ולקופאי שהעביר אותן בקופה." ולתומי חשבתי שהמסורת הזאת מתנהלת לא רע, עד שיום אחד, בני בן ה-10 אמר, "אבא, האנשים האלה לא נמצאים אצלנו בבית. "הם לא שומעים אותך. "אם באמת איכפת לך, אתה צריך להודות להם באופן אישי." חשבתי, "הממ. רעיון מעניין." (צחוק) אני סופר, ובשביל הספרים שלי אני אוהב לצאת להרפקאות. למסעות. אז החלטתי להיענות לאתגר של בני. זה נראה פשוט מאד. וכדי לפשט את זה עוד יותר, החלטתי להתמקד בפריט אחד ויחיד, פריט שאינני יכול בלעדיו: הקפה שלי בבוקר. הסתבר שזה בכלל לא פשוט. (צחוק) המשימה הזאת ארכה חודשים. היא לקחה אותי למסע מסביב לעולם. כי גיליתי שהקפה שלי לא היה מתאפשר בלי מאות אנשים שבכלל לא חשבתי עליהם. אז הודיתי לנהג המשאית שהסיע את פולי הקפה אל בית הקפה. אבל הוא לא היה עושה את עבודתו אילולא הכביש. אז הודיתי לאנשים שסללו את הכביש. (צחוק) ואז היה עלי להודות לאנשים שייצרו את האספלט עבור הכביש. והתחלתי להבין שהקפה שלי כמו דברים כה רבים בעולם, מחייב את עבודתם הכוללת של אנשים במספר מזעזע מכל אורחות החיים. אדריכלים, ביולוגים, מעצבים, כורים, רועי עיזים, מה שתרצו. החלטתי לכנות את המיזם שלי "אלף תודות", כי בסופו של דבר הודיתי ליותר מאלף בני-אדם. זה היה מהמם, אבל גם נפלא, כי זה איפשר לי לחשוב על מאות הדברים שמתנהלים כשורה מידי יום ביומו, ולא על שלושת או ארבעת הדברים שמשתבשים. וזה הזכיר לי את הקישוריות המדהימה של עולמנו. למדתי עשרות לקחים במהלך המיזם הזה, אבל היום, הרשו לי להתמקד בחמישה מהם. הראשון הוא: להרים את המבט. את נתיב הכרת התודה שלי התחלתי בהודייה לבאריסטה של בית הקפה המקומי שלי, "ג'ו קופי" בניו-יורק. שמה צ'אנג, צ'אנג היא אחת האנשים הכי עליזים שתפגשו. חייכנית גדולה, חבקנית נלהבת. אבל אפילו לצ'אנג קשה לעבוד כבאריסטה. משום שבעבודה כזאת פוגשים אנשים במצב מסוכן מאד. (צחוק) אתם מכירים את זה: תסמונת החסך בקפאין. (צחוק) צ'אנג כבר ספגה צעקות מאנשים שגרמו לה לבכות, כולל ילדה תשע, שלא אהבה את הדוגמה שצ'אנג עיצבה בקצף של השוקו שלה. אז הודיתי לצ'אנג, והיא הודתה לי על שהודיתי לה. הפסקתי את זה שם. לא רציתי להיכנס ללולאת תודות אינסופית. (צחוק) אבל צ'אנג אמרה שהכי קשה לה כשאנשים בכלל לא מתייחסים אליה כאל יצור אנושי. הם רואים בה מכונה אוטומטית. הם מושיטים לה את כרטיס האשראי מבלי להרים בכלל את המבט מהטלפון. וכשהיא אמרה את זה, נזכרתי שגם אני עשיתי כך. הייתי ח—א כזה. ובאותו רגע נדרתי, שבמגעי עם אנשים אקדיש את שתי השניות האלה כדי להביט בהם, ליצור קשר-עין. כי זה מזכיר לך שיש לך עסק עם בן-אדם עם משפחה וחלומות וגם זכרונות מביכים מהתיכון. ורגע החיבור הקטן הזה חשוב מאד לאנושיות ולאושר של שני הצדדים. בסדר, הלקח השני היה: להריח את הוורדים. ואת העפר. ואת הדשן. אחרי צ'אנג הודיתי לאיש הזה. זהו אד קאופמן. אד הוא מי שבוחר את הקפה שיוגש בבית הקפה שלי. הוא מסתובב בעולם מדרום-אמריקה ועד לאפריקה, ומוצא את פולי הקפה הכי טובים. אז הודיתי לאד. ובתמורה, אד לימד אותי איך לטעום קפה כמו מקצוען. וזה חתיכת טקס. אתה לוקח את הכף וטובל אותה בקפה, לוגם לגימה גדולה ורעשנית. ברעש גדול, כאילו בצחוק. וזה כי אתה רוצה לרסס את הקפה בכל חלל הפה. יש בלוטות טעם בחלק הפנימי של הלחיים, בחך, וצריך להגיע אל כולן. אז אד היה עושה ככה, ואז... פניו היו מאירות והוא היה אומר, "לקפה הזה יש טעם של תפוח מיובש וקלוי בדבש "ורמזים של אדמה וסירופ אדר." ואני לקחתי לגימה מהקפה ואומר, "אני טועם... "קפה." (צחוק) "יש לזה טעם של קפה." (צחוק) אבל בהשראת אד, החלטתי באמת להניח לקפה להישאר על לשוני למשך חמש שניות — כולנו עסוקים, אבל יכולתי לוותר על חמש שניות, ובאמת לחשוב על המרקם, על החמיצות ועל המתיקות. והתחלתי לעשות זאת גם במאכלים אחרים. והרעיון של התענגות על החוויה חשוב מאד להכרת התודה. הפסיכולוגים אומרים שבהכרת-תודה עוצרים את הרגע ומאריכים אותו ככל האפשר. מאיטים את הזמן, כדי שהחיים לא יחלפו בטשטוש אחד גדול, כמו שבד"כ. מס' שלוש הוא: למצוא את יצירות המופת שמסתתרות בכל מקום. אחת השיחות האהובות שהיו לי השנה היתה עם האיש שהמציא את מכסה כוס הקפה שלי. ועד לאותו רגע, הקדשתי בערך אפס מחשבה למכסים של כוסות קפה. אבל נהניתי לשוחח עם הממציא, דאג פלמינג, כי הוא היה כה נלהב. ובגלל הדם, היזע והדמעות שהוא השקיע במכסה הזה, שמעולם לא ייחסתי לו משמעות. הוא אומר שמכסה גרוע יכול להרוס את הקפה. שהוא עלול לחסום את הארומה, שחשובה כל-כך לחוויה. אז הוא... הוא מלא המצאות. הוא כמו אילון מאסק של מכסי הקפה. (צחוק) אז הוא עיצב את המכסה כך שיש לו משושה הפוך שאפשר להכניס לתוכו את האף כדי לקבל את מירב הארומה. אז נהניתי מאד לשוחח איתו, וזה גרם לי להבין שיש מאות יצירות מופת מסביבנו שאנו מקבלים אותן כמובנות מאליהן. למשל, במפסק של מנורת השולחן שלי יש שקע קטן בשביל האגודל שמתאים בדיוק לאגודל שלי. וכשמשהו נעשה כהלכה, התהליך שמאחוריו סמוי ברובו. כשמקדישים לו תשומת-לב אפשר להתחבר לתחושת הפליאה הזו ולהעשיר את חיינו. מס' ארבע הוא: לזייף עד שההרגשה אמיתית. בסוף המיזם הזה הייתי בטירוף של הכרת-תודה. הייתי קם ומבלה כמה שעות בכתיבת דוא"ל והודעות, בטלפונים, הייתי מבקר אנשים ומודה להם על חלקם בקפה שלי. ואחדים מהם, למען האמת — לא היו ממש בעניין. הם שאלו, "מה זה? "תרמית פירמידה? מה אתה רוצה? מה אתה מוכר?" אבל רוב האנשים התרגשו באופן מפתיע. אני זוכר שהתקשרתי לאישה שעוסקת בהדברת מזיקים במחסן שבו מוגש הקפה שלי — סליחה, שבו מוחזק הקפה שלי — ואמרתי, "אולי זה יישמע מוזר, "אבל אני רוצה להודות לך על שהרחקת את המזיקים מהקפה שלי." והיא אמרה, "טוב, זה באמת נשמע מוזר, "אבל עשית לי את היום." זאת היתה שיחה חריגה, והיא לא השפיעה רק עליה אלא גם עלי, כי בכל בוקר הייתי מתעורר במצב-הרוח האוטומטי שלי, נרגנות, אבל הייתי כופה על עצמי לכתוב הודעת תודה ועוד אחת, ועוד אחת. וגיליתי שאם אתה מתנהג כאילו שאתה אסיר-תודה, מתישהו אתה נעשה באמת אסיר-תודה. הכוח שיש למעשינו לשנות את דעתנו הוא מדהים. אנו מרבים לחשוב שהמחשבה משנה את ההתנהגות, אבל לעתים קרובות התנהגותנו משנה את חשיבתנו. ולבסוף, הלקח האחרון שאני רוצה לספר לכם עליו הוא: בצעו שש דרגות של הכרת-תודה. כל מקום, כל תחנה של נתיב הכרת-התודה הזה הוליד עוד 100 אנשים שלהם יכולתי להודות. למשל, נסעתי לקולומביה כדי להודות לחקלאים שמגדלים את פולי הקפה שלי. זה היה בעיירה הררית קטנה, נסעתי לשם בדרכים מפותלות שעוברות על שולי הצוקים. ובכל פעם שעברנו סיבוב נוסף על חוט השערה, הנהג היה מצטלב, ואני הייתי אומר, "תודה לך על זה, אבל... (צחוק) "...אבל איכפת לך לעשות את זה בלי להוריד ידיים מההגה? "אני מבוהל." אבל הצלחנו להגיע. ואני פגשתי את החוואים, האחים גוארניזו. זאת חווה קטנה, הם מגדלים קפה מעולה, משלמים להם עליו יותר ממחירי סחר הוגן. הם הראו לי איך הקפה גדל. פול הקפה נמצא בעצם בתוך הפרי הזה, ה"דובדבן". הודיתי להם והם אמרו, "לא יכולנו לעשות את העבודה "בלי עוד 100 אנשים." המכונה שמקלפת את ציפת הפרי והמיוצרת בברזיל והטנדר שבו הם מסתובבים בחווה מיוצרים מחלקים מכל העולם. למעשה, ארה"ב מייצאת פלדה לקולומביה. אז נסעתי לאינדיאנה והודיתי ליצרני הפלדה. וכך הבנתי סוף-סוף שלא נחוץ כפר כדי ליצור כוס קפה אחת, אלא עולם שלם. ולכלכלה העולמית הזאת, הגלובליזציה, אכן יש חסרונות, אבל לדעתי, היתרונות בטווח הארוך גדולים בהרבה, שהקידמה אכן אמיתית. ב-50 השנה האחרונות עשינו כברת דרך. רמת העוני בעולם ירדה. ועלינו להיאבק בפיתוי להסתגר בד' אמותינו. עלינו להיאבק בעליית הבידוד והלאומנות הלוחמנית. וזה מביא אותי לנקודה האחרונה. אני מקווה שנשתמש בהכרת התודה כדי לחולל עשיה. יש אנשים שתוהים אם להכרת-תודה יש חסרונות, שאולי נהיה אסירי-תודה עד שאננות. שנהיה כאלה, "הו, הכל נהדר, אני אסיר-תודה." אז מסתבר שההיפך הוא הנכון. המחקרים מראים שככל שאתה אסיר-תודה, כך סביר שתעזור לאחרים. כשאתה במצב רע, אתה בד"כ ממוקד בצרכים שלך. אבל הכרת-תודה מעוררת בך רצון לשתף בכך אחרים. ואני חוויתי זאת אישית. אני הרי לא האם תרזה, אני עדיין ממזר אנוכי חלק עצום מהזמן. אבל אני אדם טוב יותר מאשר לפני המיזם הזה. וזה משום שנעשיתי מודע לניצול שקיים בשרשרת האספקה. זה הזכיר לי שמה שאני מקבל כמובן מאליו איננו זמין למיליונים בעולם כולו. כמו מים. הקפה מכיל 98.8 אחוז מים. אז חשבתי שעלי להודות לאנשים שבמאגר המים של ניו-יורק, מאות אנשים שמספקים לי מים ואת הנס הזה, שאני יכול לסובב ידית ולקבל מים זכים. ושלמיליוני אנשים בעולם אין המותרות האלה והם נאלצים ללכת שעות בשביל מים נקיים. זה עודד אותי לראות מה אוכל לעשות כדי לתת לאנשים יותר גישה, ערכתי מחקר וגיליתי קבוצה נפלאה בשם "ספקי מים זכים", ונעשיתי מעורב. ואני לא מצפה שנציגי פרס נובל יתדפקו על דלתי, אבל זהו צעד קטן, זה כבר משהו. והכל הודות להכרת התודה. ולכן אני מעודד אנשים, חברים, קרובים, ללכת בנתיבי הכרת-תודה משלהם. כי זאת חוויה שמשנה את החיים. וזה לא חייב להיות קפה. זה יכול להיות כל דבר: גרביים, נורת חשמל. ואינכם מוכרחים לצאת למסע עולמי. די במחווה קטנה, כמו יצירת קשר-עין או כתיבת הודעה למעצב הלוגו שאהבתם. מדובר יותר בגישה. במודעות לכל האלפים שמעורבים בכל דבר קטן שאנו עושים. זיכרו שבאיזה מפעל יש מישהו שייצר את הבד של המושבים שעליהם אתם יושבים. שמישהו נכנס למכרה והשיג את הנחושת שבמיקרופון הזה כדי לאפשר לו לומר תודה אחרונה, התודה לכם. אלף תודות לכם על שהקשבתם לסיפורי. (מחיאות כפיים ותרועות)