זיינב סלבי: נשים, מלחמה והחלום של שלום

התעוררתי באמצע הלילה לצלילי פיצוץ כבד. היה עמוק בלילה. אינני זוכרת באיזו שעה. אני רק זוכרת שהרעש היה כה כבד וכה מזעזע. הכל בחדרי רעד -- ליבי, חלוניי, מיטתי -- הכל. הבטתי מעבר לחלונות, וראיתי חצי-מעגל שלם של פיצוץ. עלה בראשי כי היה בדיוק כמו בסרטים, אך הסרטים לא העבירו את המראה החזק אותו ראיתי -- מלא באודם זוהר וכתום ואפור, ומעגל שלם של פיצוץ. והמשכתי להתבונן בו עד שנעלם. חזרתי למיטתי, והתפללתי, ובסתר הודיתי לאל כי הטיל הזה לא נפל על בית משפחתי, ולא הרג את משפחתי באותו הלילה. עברו שלושים שנה, ועדיין אני מרגישה אשמה בגלל אותה תפילה, כי ביום למחרת, למדתי כי אותו טיל נפל על בית חברו של אחי והרג אותו ואת אביו, אך לא הרג את אמו ואחותו. אמו הגיעה בשבוע לאחר מכן לכיתה של אחי והתחננה בפני ילדים בני שבע לחלוק איתה כל תמונה שיש להם של בנה, כי היא איבדה הכל.

זה לא סיפור של ניצול מלחמה ללא שם, ושל פליטים ללא שמות, אשר דמויותיהם אנו רגילים לראות בעיתונים ובטלוויזיה עם בגדים מרופטים, פנים מלוכלכים, עיניים מפוחדות. זה לא סיפור של פלוני אלמוני אשר חי במלחמה מסויימת, אשר לא יודעים את תקוותיהם, חלומותיהם, הישגיהם, משפחותיהם, אמונתם, ערכיהם. זה הסיפור שלי. הילדה הזאת היתה אני. אני עוד דמות ומראה של עוד ניצול מלחמה. אני הפליטה הזאת אני הילדה הזאת. תראו, אני גדלתי בעיראק בתקופת המלחמה ואני מאמינה כי למלחמה שני צדדים ואנו רואים רק צד אחד. אנו רק מדברים על צד אחד. אבל יש עוד צד שאני חוויתי כמי שחיה בזה וכמי שלבסוף עבדה בזה.

אני גדלתי עם צבעי המלחמה -- צבעי האודם של אש ודם, צבעי החום של אדמה כשמתפוצצת בפנינו וצבע הכסף החודר של טיל מפוצץ, כה זוהר שדבר לא יגן על עיניך מפניו. אני גדלתי עם צלילי המלחמה -- צלילי הסטקטו של הירי. הרעשים המפתלים של פיצוצים, הזמזומים המפחידים של המטוסים מלמעלה והיללות המתריעות של הסירנות. אלה הצלילים הצפויים, אבל יש גם צלילים של קונצרטים צורמים של ציפורים צווחות בלילה, וצעקות תמימות של ילדים והרעמים, הבלתי נסבלים, של השקט. חברה שלי אמרה: "המלחמה, "היא לא עניין של רעש בכלל. היא בעצם עניין של דממה, הדממה של האנושות."

מאז עזבתי את עיראק והקמתי קבוצה בשם "נשים בעד נשים, ארגון בינלאומי" אשר בסוף עובדת עם נשים ששרדו מלחמות. בנסיעותיי ובעבודתי, מקונגו לאפגניסטן מסודן לרואנדה שמתי לב שלא רק הצבעים והצלילים של מלחמה הם זהים זה לזה, אלא גם הפחד ממלחמה הוא זהה. אתם יודעים, יש פחד של המוות, ואל תאמינו כל גיבור בסרט אשר אינו פוחד זה מאוד מפחיד לעבור את התחושה הזאת של "אני הולכת למות" או "ייתכן שאמות בפיצוץ הזה." אך יש גם הפחד לאבד אהובים, ולי נדמה שזה גרוע עוד יותר. זה מדי כואב; לא רוצים לחשוב על זה. אך לדעתי הפחד הגרוע ביותר הוא הפחד -- כפי שאמרה לי פעם סמיה, אישה מבוסניה, אשר שרדה ארבע שנים במצור של סרייבו היא אמרה, "הפחד לאבד את האני שבי, הפחד לאבד את האני שבי." זה מה שאמי בעיראק היתה אומרת לי. זה כמו למות מבפנים. אישה פלשתינאית פעם אמרה לי, "זה לא הפחד ממוות אחד," היא אמרה, "לפעמים אני חשה שאני מתה עשר פעמים ביום אחד," כשהיא תיארה את החיילים צועדים וצלילי הכדורים. והיא אמרה, "וזה לא הוגן, כי חיים רק פעם אחת, וצריך למות רק פעם אחת."

אנחנו רואים רק פן אחד של המלחמה. אנחנו מדברים וממוקדים בעיסוקים גבוהים על גודל הכוחות, עיתוי של נסיגה הסלמה ומבצעים ממוקדים, כאשר אנחנו צריכים להתמקד ברקמה החברתית הקרועה ביותר מקומות בהם הקהילה אילתרה ושרדה והפגינה איתנות ואומץ רב רק כדי להמשיך את החיים. אנחנו כה ממוקדים בשיחות אובייקטיביות לכאורה של פוליטיקה, טקטיקה, נשק, ממון ופצועים. זו השפה של סטריליות.

באיזו קלילות אנו מתייחסים לפצועים בהקשר זה. אנחנו מתייחסים לאונס ולפצועים כדברים בלתי נמנעים. 80 אחוז של הפליטים ברחבי העולם הם נשים וילדים. אהה. 90 אחוז של הפצועים במלחמה מודרנית הם אזרחים -- 75 אחוז מהם נשים וילדים. כמה מעניין. חצי מיליון נשים ברואנדה נאנסות במאה ימים. בעוד אנו מדברים, מאות אלפי נשים בקונגו נאנסות ומושחתות. כמה מעניין. מקרים אלה נהיים מספרים. החזית של המלחמה נהיתה יותר ויותר עיניים לא אנושיות אשר בוהות באויבינו לכאורה מהחלל, ומנחות טילים למטרות בלתי נראות, ובני אדם מנהלים את תזמורת יחסי התקשורת במקרה שבפגיעה על ידי מזל"ט נפגע תושב כפר במקום מחבל. זה משחק של שחמט. לומדים לשחק בבי"ס ליחסים בינלאומיים בדרך שלך החוצה ומעלה למנהיגות לאומית ובינלאומית. שחמט.

אנו מפספסים פן אחר לגמרי של המלחמה. אנו מפספסים את הסיפור של אמי, אשר דאגה שבכל צפירה, בכל התקפה, בכל הפסקת חשמל, להציג לי ולאחי הצגת בובות, כדי שלא נפחד מהרעש של הפיצוצים. אנו מפספסים את סיפורה של פארידה, מורה למוזיקה, מורה לפסנתר מסרייבו שדאגה לקיים את בית הספר למוזיקה כל יום בארבע שנות מצור על סרייבו והלכה לבית הספר ברגל למרות ירי הצלפים על בית הספר ועליה וקיימה שיעורי פסנתר, כינור, וצ'לו במהלך כל המלחמה, כאשר הסטודנטים לבשו כפפות וכובעים ומעילים. זה היה הקרב שלה. זו היתה ההתנגדות שלה. אנו מפספסים את סיפורה של נאהיה, אישה פלשתינאית בעזה אשר ברגע שהפסיקה האש במלחמה של אשתקד, עזבה את הבית, אספה את כל הקמח ואפתה כל הלחם שיכלה בשביל כל השכנים, במקרה שלמחרת לא תתקיים הפסקת האש. אנו מפספסים את סיפוריה של ויולט אשר, למרות ששרדה רצח עם בטבח שבכנסיה, המשיכה בדרכה, קברה מתים, ניקתה בתים, ניקתה רחובות. אנו מפספסים סיפורי נשים שהמשיכו לקיים את החיים במהלך מלחמות. האם אתם יודעים -- שבמהלך מלחמות אנשים מתאהבים והולכים לבית הספר והולכים למפעלים ולבתי חולים ומתגרשים והולכים לרקוד ולשחק וממשיכים לקיים את החיים? ואלה שממשיכים לקיים חיים הם נשים.

יש שני פנים למלחמה. יש את הפן של לוחמה, והפן של להמשיך ולקיים את בתי הספר והמפעלים ובתי החולים. יש פן שמתמקד בניצחון בקרב, ויש פן שמתמקד בניצחון של החיים. יש פן שמנהל את דיון החזית, ויש פן שמנהל את דיון העורף. יש פן שחושב שהשלום הוא הפסקת הלחימה, ויש פן שחושב שהשלום הוא חזרה לבית ספר ועבודה. יש פן אותו מובילים גברים, ויש פן אותו מובילות נשים. וכדי שנבין, איך לבנות שלום מתמשך, אנו חייבים להבין מלחמה ושלום משני הפנים. אנו חייבים להבחין בכל התמונה של הדבר.

כדי שאנו נבין מהו השלום אנו חייבים להבין, כפי שאישה סודנית פעם אמרה לי, "השלום הוא העובדה שציפורני רגליי חוזרים לגדול." היא גדלה בדרום סודן במהלך עשרים שנות מלחמה, אשר הרגה מיליון בני אדם והוציאה לגלות חמישה מיליון פליטים. נשים רבות שועבדו על ידי מורדים וחיילים, כעבדי מין אשר הוכרחו גם לסחוב את התחמושת והמים והאוכל בשביל החיילים. אז האישה הזאת צעדה עשרים שנה, כדי שלא יחטפו אותה שוב. ורק כאשר היה שלום כלשהו, גדלו לה חזרה ציפורני הרגל. אנו חייבים להבין את השלום מנקודת מבט של ציפורני רגל.

אנו חייבים להבין כי אסור לנו לנהל משא ומתן להפסקת מלחמות או לשלום מבלי שנשים ישבו בשולחן המשא ומתן. אני נדהמת שהקבוצה היחידה אשר אינה נלחמת והורגת ואינה מבזה ושורפת ואונסת. והקבוצה אשר לרוב -- אך לא בבלעדיות -- מקיימת את החיים במהלך המלחמה, אינה כלולה בשולחן המשא ומתן. ואני כן טוענת כי הנשים מובילות את דיון העורף, אך יש גם גברים אשר אינם כלולים בדיון הזה. הרופאים אשר אינם נלחמים, האמנים, הסטודנטים, הגברים אשר מסרבים להרים נשק, גם הם אינם כלולים בשולחן המשא ומתן. אין סיכוי לדבר על שלום מתמשך, בניית דמוקרטיה, כלכלה בת קיימא, יציבות מכל סוג שהוא אם נשים לא כלולות באופן מלא בשולחן המשא ומתן. לא אחת, אלא חמישים אחוז.

אין סיכוי לדבר על בניית יציבות אם אנו לא מתחילים להשקיע בנשים ובבנות. האם ידעתם כי שנה אחת של הוצאות העולם בתחום הנשק שווה לשבע מאות שנים של תקציב האו"מ ול-2,928 שנים של תקציב האו"מ המוקצב לנושאי נשים? אם אנחנו רק נהפוך את חלוקת הכספים הזאת, אולי יהיה לנו שלום מתמשך בעולם. ואחרון חביב, אנו חייבים להשקיע בשלום ובנשים, לא רק משום שזה הדבר הנכון לעשות, כדי שנבנה שלום מתמשך, אלא גם בשביל העתיד.

אישה מקונגו, סיפרה לי על הילדים שלה אשר ראו במו עיניהם את רצח אביהם, וראו אותה נאנסת ונפגעת, וראו את אחיהם בן התשע נרצח מול עיניהם, והם מסתדרים עכשיו. היא נכנסה לתוכנית של "נשים בעד נשים בינלאומי". קיבלה רשת תמיכה. למדה על זכויותיה. לימדנו אותה כישורים מקצועיים ועסקיים. עזרנו לה למצוא עבודה. היא הכניסה $450. היא הסתדרה. היא שלחה אותם לבית הספר - יש להם בית חדש. היא אמרה, "מה שהכי מטריד אותי זה לא זה. אני דואגת שלילדים שלי תהיה שנאה בליבם. וכשהם יגדלו, הם ירצו שוב להלחם נגד הרוצחים של אביהם ואחיהם." אנו חייבים להשקיע בנשים, כי זה הסיכוי היחידי שיש לנו להבטיח כי לא יהיו יותר מלחמות בעתיד. לאמא הזאת סיכוי יותר טוב לרפא את ילדיה מאשר כל הסכם שלום.

האם יש חדשות טובות? כמובן שכן. הרבה. ראשית, יש את הנשים האלו עליהן דיברנו אשר רוקדות ושרות כל יום, ואם הן יכולות לרקוד, מי אנחנו שלא נרקוד? הבחורה שעליה דיברתי יזמה את קבוצת "נשים בעד נשים בינלאומי" אשר השפיעה על מיליון בני אדם, שלחה שמונים מיליון דולר ואני יזמתי את זה מאפס. שום דבר, כלום.

...

יש נשים שעומדות על רגליהן למרות הנסיבות, לא בגללן. תחשבו כמה העולם יכול להיות יותר טוב אם, למען השינוי, יהיה יותר שוויון, יהיה שוויון, יהיה ייצוג ונבין את המלחמה, גם מהחזית וגם מהעורף.

רומי, משורר סופי מהמאה ה-13 אומר, "שם מעבר לעולמות של מעשים טובים ומעשים רעים, יש שדה. אפגוש אותך שם. כאשר הנשמה שוכבת שם בדשא, העולם מלא מדי בשביל לדבר עליו. רעיונות, שפה, אפילו הביטוי "זה לזה" כבר לא הגיוני." אני מוסיפה בצניעות - כי שם מעבר לעולמות של מלחמה ושלום, יש שדה, ושם נשים וגברים רבים נפגשים. בוא נגדיל את השדה הזה. וניפגש כולנו בשדה הזה.

תודה.

(מחיאות כפיים)