זהארה לאנגהי: מדוע המהפכה של לוב לא הצליחה -- ומה כן עשוי להצליח

מעולם לא שכחתי ולא אשכח את המילים של סבתא שלי שהלכה לעולמה בגלותה: "בתי, תתנגדי לקדאפי. הילחמי בו. אבל אף פעם אל תהיי מהפכנית כמוהו."

עברו כמעט שנתיים מאז פרצה המהפכה הלובית, בהשראת גלי ההתגייסויות ההמוניות שהיו במהפכות של תוניס ומצרים. עשיתי יד אחת עם לובים רבים בתוך לוב ומחוצה לה בקריאה ליום של זעם וכדי ליזום מהפכה נגד המשטר העריץ של קדאפי. והיא אכן התרחשה, המהפכה הגדולה. צעירים וצעירות לובים היו בחוד החנית שפעלה לנפילת המשטר, תוך שימוש בסיסמאות על חירות, כבוד וצדק חברתי. הם הפגינו גבורה מופתית בהתמודדות נגד הדיקטטורה האכזרית של קדאפי. הם הפגינו אחווה גדולה שהורגשה בכל פינה במדינה. בסופו של דבר, לאחר 6 חודשי מלחמה אכזרית וקציר-דמים של כמעט 50,000 הרוגים, הצלחנו להפיל את הרודן ולשחרר את מדינתנו.

(מחיאות כפיים)

עם זאת, קדאפי השאיר מאחור נטל כבד, מורשת של עריצות, שחיתות והסחות דעת. במשך ארבעה עשורים, המשטר העריץ של קדאפי הרס את התשתית כמו גם את התרבות ואת המרקם המוסרי של החברה הלובית. בהיותי מודעת למידת ההרס והאתגרים, השתוקקתי כמו נשים רבות אחרות לבנות מחדש את החברה הלובית האזרחית. יצאנו בקריאה לשינוי כולל וצודק למען הדמוקרטיה והפיוס הלאומי. הוקמו כמעט 200 ארגונים בבנגאזי מייד לאחר נפילת קדאפי וכמעט 300 בטריפולי.

לאחר 33 שנים בגלות, חזרתי ללוב, ובהתלהבות מיוחדת במינה התחלתי לארגן סדנאות בנושא בניית מוסדות יעילים ופיתוח כישורי מנהיגות. עם קבוצה מדהימה של נשים, ייסדתי את תנועת הנשים הלוביות למען שלום, תנועה של נשים, מנהיגות, מתחומי החיים השונים, שתשמש כשדולה להעצמה פוליטית-חברתית של נשים ולמען הזכות שלנו להשתתפות שיוויונית בכינון דמוקרטיה ושלום.

נתקלתי בסביבה קשה מאוד טרום הבחירות, סביבה שהיתה מקוטבת יותר ויותר, סביבה שעוצבה מתוך פוליטיקה של שליטה והדרה. הובלתי יוזמה מטעם תנועת הנשים הלוביות למען השלום כדי ליצור שדולה למען חוק בחירות יותר מקיף, חוק שיעניק לכל אזרח, לא משנה מה הרקע שלו, את הזכות להצביע ולהיבחר, והכי חשוב, לכפות על מפלגות פוליטיות החלפות לגובה ולרוחב בין הגברים והנשים המועמדים ברשימות שלהן, תוך יצירת רשימות רוכסן (רשימות משולבות). בסופו של דבר, היוזמה שלנו אומצה והצליחה. נשים זכו ב-17.5 אחוז מהמושבים בקונגרס הלאומי בבחירות הראשונות שנערכו ב-52 השנים האחרונות.

(מחיאות כפיים)

אבל לאט, לאט, האופוריה של הבחירות, ושל המהפכה בכללותה, החלה להתפוגג -- כל יום התחלנו להתעורר עם חדשות של אלימות. יום אחד התעוררנו לחדשות של חילול מסגדים עתיקים וקברים של סופיים. יום אחר קמנו לחדשות של רצח השגריר האמריקאי וההתקפה על הקונסוליה. יום אחר נוסף קמנו לחדשות של ההתנקשות בקציני צבא. וכך יום, יום אנו קמים עם שלטון המיליציות וההפרות המתמשכות מצידם של זכויות-האדם של אסירים ואי-כיבוד של שלטון החוק.

החברה שלנו, שהתגבשה מתוך הלך-רוח מהפכני, הפכה להיות יותר מקוטבת וויתרה על האידיאלים והעקרונות כמו חירות, כבוד וצדק חברתי שהאמנו בהם תחילה. חוסר סובלנות, הדרה ונקמה הפכו לסמלים של מה שנשאר לאחר המהפכה. אני כאן היום, לא כדי להתפאר בפניכם על סיפור ההצלחה שלנו עם רשימות הרוכסן והבחירות. אני כאן היום כדי להתוודות שאנחנו כעם עשינו את הבחירה הלא נכונה, קיבלנו את ההחלטה הלא נכונה. לא קבענו נכון את סדר העדיפויות. כי הבחירות לא הביאו שלום, יציבות וביטחון ללוב. האם רשימות הרוכסן וההחלפות בין הנשים והגברים המועמדים הביאו שלום ופיוס לאומי? לא, הם לא הביאו. אז מה כן יביא? מדוע החברה שלנו ממשיכה להיות מקוטבת ונשלטת על-ידי פוליטיקה של כוח והדרה, מצד גברים ונשים כאחד?

אולי מה שהיה חסר זה לא רק נשים, אלא הערכים הנשיים של חמלה, רחמים והכלה. החברה שלנו זקוקה לדיאלוג לאומי ולבניית קונצנזוס יותר מאשר הצורך שלה בבחירות, אשר רק חיזקו את הקיטוב והמחלוקות. החברה שלנו זקוקה לייצוג של התכונות הנשיות יותר מאשר שהיא זקוקה לייצוג המספרי או הכמותי של הנשיות.

עלינו להפסיק להיות הגורמים שדוחפים אל עבר הזעם והקוראים לימי-זעם. עלינו להתחיל לפעול כגורמים המעודדים חמלה ורחמים. עלינו לפתח שיח נשי שלא רק מכבד אלא גם מיישם רחמים במקום נקמה, שיתוף-פעולה במקום תחרות, הכלה במקום הדרה. אלה האידיאלים שלוב שסועת המלחמה זקוקה להם נואשות כדי להשיג שלום.

מכיוון שלשלום יש אלכימיה, ואלכימיה זו היא אודות שזירה, שזה המעבר לסירוגין בין נקודות המבט הנשיות והגבריות. זהו הרוכסן האמיתי. ואנחנו צריכים לקבוע זאת כאבן-יסוד קיומית לפני שאנו עושים זאת מבחינה פוליטית-חברתית.

על-פי פסוק מקוראן, "סלאם" - שלום - "היא מילת האלוהים הכל-רחום, ראהים". למילה "ראהים", אשר ידועה בכל המסורות שמוצאן מאברהם, יש את אותו השורש בערבית כמו המילה "ראהם" -- רחם -- המסמל את הנשיות האימהית המקיפה את כל האנושות, שממנו נובעים הזכר והנקבה, שממנו נובעים כל השבטים, כל העמים. וכך, כפי שהרחם עוטף לגמרי את העובר אשר גדל בתוכו, המערך האלוהי של חמלה מכלכל את הקיום כולו. וכה נאמר כי "הרחמים שלי מקיפים את כל הדברים". וכה נאמר כי "הרחמים שלי זוכים לקדימות על-פני הכעס שלי."

מי יתן וכולנו נתברך בחסד וברחמים. (מחיאות כפיים)

תודה.

(מחיאות כפיים)