ווילי סמיתס משקם יער גשם

הסתובבתי בשוק יום אחד עם אשתי ומישהו דחף לי כלוב בפנים ובין הסורגים היו העיניים העצובות ביותר שראיתי מעודי היתה שם תינוקת אורנג-אוטנג חולה מאד, המפגש הראשון שלי. באותו ערב חזרתי לשוק בחושך ושמעתי "אהה... אהה.." ואכן, מצאתי תינוקת אורנג-אוטנג גוססת על ערימת אשפה. את הכלוב, כמובן, הצילו. הרמתי את התינוקת הקטנה, עיסיתי אותה, הכרחתי אותה לשתות עד שהיא התחילה לנשום כרגיל.

זו אוצ'ה. היא חיה כיום בג'ונגל של סונגאי-וויין, וזה מאטה-הארי, הבן השני שלה, שדרך אגב, הוא גם הבן של האורנג-אוטנג השני שהצלתי, דודוי זה שינה את חיי באופן די דרמטי, וכיום יש לי כמעט 1,000 תינוקות אורנג-אוטנג בשני המרכזים שלי.

(מחיאות כפיים)

לא, לא, לא, זה לא נכון. זה נורא. זו הוכחה לחוסר ההצלחה שלנו להציל אותם בטבע. זה לא טוב. זו רק הוכחה לכך שכולם נכשלים בביצוע הדבר הנכון. בכך שיותר מכל האורנג-אוטנגים בכל גני-החיות בעולם ביחד, רק עכשיו, כמו קורבנות, על כל תינוק, שישה נעלמו מהיער.

כריתת היערות, במיוחד לצורך שמן קוקוס, כדי לספק דלק אורגני למדינות המערביות זה מה שגורם לבעיות האלו. ומדובר ביערות ביצות הכבול, על יותר מעשרים מטר של כבול, ההצטברות הגדולה ביותר של חומר אורגני בעולם. כאשר אתם פותחים את זה לגידול דקלי קוקוס אתם יוצרים הרי געש של חמצן דו-פחמני, שפולטים כל-כך הרבה חמצן דו-פחמני שהמדינה שלי היא היום המדינה השלישית בעולם מבחינת פליטת גזי חממה אחרי סין וארצות-הברית, ואין לנו תעשייה כלל. רק בגלל כריתת היערות.

ואלו תמונות נוראיות. אני לא עומד לדבר על זה יותר מדי, אך ישנם כל-כך הרבה מבני משפחתה של אוצ'ה שלא התמזל מזלם לחיות שם בחוץ באותו יער שעדיין צריכים לעבור את התהליך הזה ואני לא יודע עוד היכן לשכן אותם. אז החלטתי שאני חייב למצוא לה פתרון אבל גם פתרון שיועיל לאנשים שמנסים לנצל את היערות הללו להניח את ידיהם על העץ האחרון ואשר גורמים, בדרך זו, לאובדן שטח המחייה ולכל הקורבנות הללו.

אז יצרתי את המקום שנקרא סאמבוג'ה לסטארי, והרעיון היה אם אוכל לעשות זאת במקום הגרוע ביותר שאוכל לחשוב עליו, היכן שבאמת לא נותר עוד דבר, לאף אחד לא יהיה תירוץ לומר, "כן, אבל..." לא, כולם צריכים להיות מסוגלים לחקות את זה.

אז אנחנו נמצאים בבורניאו המזרחית. זה המקום, שם למעלה, שבו התחלתי. כפי שתוכלו לראות, יש שם רק שטח צהוב לא נותר שם כלום, רק מעט עשב. ב-2,002 היו לנו שם בערך 50 אחוזי אבטלה. היתה רמה גבוהה מאד של פשיעה, אנשים הוציאו חלק כה גדול מכספם על סוגיות של בריאות ועל מי שתייה. לא נותרה כל יצרנות חקלאית. זה היה המחוז העני ביותר באיזור כולו והיתה שם הכחדה מוחלטת של חיי-הבר. זה היה כמו מדבר ביולוגי. כאשר עמדתי שם בעשב, וחם שם – אפילו לא צליל חרקים, רק עשב מרשרש ברוח.

ובכל זאת, ארבע שנים מאוחר יותר יצרנו משרות ל-3,000 איש בערך. האקלים השתנה. אני אראה לכם: האקלים השתנה, אין יותר הצפות, אין יותר שריפות, זה כבר לא המחוז העני ביותר, ויש התפתחות עצומה של מגוון ביולוגי: יש לנו למעלה מ-1,000 מינים, יש לנו נכון להיום 137 מינים של ציפורים, יש לנו 30 מיני זוחלים.

אז מה קרה כאן? אנחנו יצרנו כשל כלכלי עצום ביער הזה. אז באופן בסיסי התהליך הכולל של הרס והשמדה התרחש באופן מעט איטי יותר מזה שמתרחש כעת עם דקל הקוקוס. אך ראינו את אותו הדבר - היתה לנו חקלאות של כריתה ושריפה אנשים לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש את הדשן, אז הם שורפים את העצים ומקבלים את המינרלים הזמינים בהם. השריפות הופכות תכופות יותר, ולאחר זמן מה אתם תקועים עם שטח אדמה שבו לא נותרת כל פוריות. לא נותרים עצים. ובכל זאת, במקום הזה, בערבה הזו, היכן שתוכלו לראות את המשרד הראשון שלנו, שם על הגבעה הזו, ארבע שנים מאוחר יותר, מופיע הכתם הירוק הזה על פני כדור-הארץ...

(מחיאות כפיים)

ויש שם את כל בעלי-החיים האלו, וכל האנשים השמחים האלו, ויש הערך הכלכלי הזה.

אז איך זה ייתכן? זה היה די פשוט, אם תתבוננו בצעדים עצמם: קנינו את הקרקע, התמודדנו עם השריפות, ורק לאחר מכן, התחלנו בייעור מחדש, על-ידי שילוב חקלאות עם יערנות. רק לאחר מכן הקמנו את התשתית ואת הניהול ואת הבקרות. אבל ווידאנו שבכל צעד לאורך הדרך האנשים המקומיים יהיו מעורבים באופן מלא, כך שלא יוכלו להתערב בתהליך כוחות חיצוניים, כך שהאנשים יהפכו למגינים של אותו יער. אז אנחנו מיישמים את העקרונות של "אנשים, רווח, כדור-הארץ" אבל אנחנו עושים את זה בנוסף לסטטוס משפטי מובטח, משום שאם היער שייך למדינה אנשים אומרים זה שייך לי, זה שייך לכולם. ואז אנחנו מיישמים את כל העקרונות הנוספים הללו כמו שקיפות, ניהול מקצועי, תוצאות מדידות, קנה-מידה, יכולת יצירה מחדש, וכולי.

מה שעשינו היה לנסח מתכונים, איך לעבור ממצב התחלתי שבו אין לך כלום למצב מטרה. אתה מנסח מתכון שמבוסס על הגורמים שבאפשרותך לשלוט בהם. בין אם זה הכישורים, או הדשן, או בחירת הצמחים. ואז אתה מתבונן בתפוקות ומתחיל למדוד את מה שיוצא. עכשיו, במתכון הזה יש לך גם את העלות. אתה יודע גם כמה כוח-עבודה נדרש. אם תוכל להפיל את המתכון הזה על המפה על קרקע חולית, על קרקע חומרית, על מדרון תלול, על קרקע שטוחה, אתה שם את המתכונים השונים האלו, ואם תשלב אותם מתוך זה יוצאת תכנית עסקית, יוצאת תכנית עבודה, ואתה יכול למטב אותה ביחס לכמות כוח-האדם שזמין לך או כמות הדשן שיש לך, ואתה יכול לבצע את זה.

ככה זה נראה בפועל. יש לנו את העשב הזה, שאנחנו רוצים להיפטר ממנו. הוא פולט תרכובות דמויות-[לא ברור] מהשורשים אבל עצי השיטה הם בעלי ערך נמוך מאד אך אנחנו זקוקים להם כדי לשחזר את המיקרו-אקלים, להגן על הקרקע, וכדי להיפטר מהעשבים. ואחרי שמונה שנים הם עשויים אפילו להניב מעט קורות עץ, כלומר אם תוכלו לשמר אותם באופן הנכון, דבר שניתן לעשות עם קליפות במבוק. זו טכניקה עתיקה של בניית מקדשים מיפן. אבל במבוק הוא רגיש ביותר לשריפות. כך שאם היינו שותלים אותו בהתחלה היינו מסתכנים מאד בלאבד את הכל שוב. אז אנחנו שותלים אותו מאוחר יותר, לאורך נתיבי המים, כדי לסנן את המים ולספק חומרי גלם, בדיוק בזמן שבו קורות העץ שלנו נעשות זמינות.

כך שהרעיון הוא, כיצד לשלב את הזרימות הללו במרחב, בזמן, ובאמצעות המשאבים המוגבלים שיש לך. אז אנחנו שותלים את העצים, אנחנו שותלים את האננסים הללו, ושעועית וזנגוויל ביניהם, על-מנת לצמצם את התחרות עבור העצים, חומר הדשן – חומרים אורגניים הם שימושיים עבור היבולים החקלאיים, לאנשים, אבל עוזר גם לעצים, החקלאים מקבלים קרקע בחינם, המערכת מניבה הכנסה מהירה, האורנג-אוטנגים מקבלים אוכל בריא ואנחנו יכולים להאיץ את התחדשות המערכת האקולוגית בזמן שאנחנו אפילו חוסכים מעט כסף.

כמה יפה. איזו תיאוריה.

אבל האם זה באמת כל-כך פשוט? לא ממש, כי אם תתבוננו במה שקרה ב-1998, התחילה השריפה. זה איזור של כמעט 500 מיליון דונם. ינואר. פברואר. מרץ. אפריל. מאי. איבדנו 55 מיליון דונם בחודשים ספורים בלבד. זה משום שיש לנו 10,000 שריפות תת-קרקעיות, שיש לכם גם בפנסילבניה, כאן בארצות-הברית. וברגע שהקרקע מתייבשת, אתם בעונה יבשה, אתם מקבלים סדקים, חמצן נכנס, להבות יוצאות, והבעיה צצה שוב מהתחלה.

אז איך לשבור את המעגל הזה? האש היא הבעיה הקשה ביותר. ככה זה נראה במשך שלושה חודשים. במשך שלושה חודשים האורות האוטומטיים בחוץ לא כבו משום שהיה כל-כך חשוך. איבדנו את כל היבולים, אף ילד לא עלה במשקל במשך למעלה משנה. הם איבדו 12 נקודות IQ, זה היה אסון עבור האורנג-אוטנגים והאנשים. אז השריפות הללו הן באמת הדבר הראשון שיש לעבוד עליו. זו הסיבה שהצבתי אותן כנקודה בודדת שם למעלה. ואתם זקוקים לאנשים המקומיים לשם כך, משום שהערבות הללו, ברגע שהן מתחילות לבעור, השריפה עוברת בהן כמו סופה ואתם מאבדים שוב את שאריות האפר וחומרי התזונה בגשם הראשון שהולך אל הים והורג את שוניות האלמוגים שם.

אז אתם חייבים לעשות את זה עם האנשים המקומיים. זה הפתרון לטווח קצר, אבל אתם זקוקים גם לפתרון לטווח ארוך. אז מה שעשינו הוא ליצור טבעת של דקלי קוקוס סביב האיזור. דקלי הקוקוס הללו התגלו כעמידים באש, וגם עמידים בשיטפונות, דרך אגב. והם מספקים המון הכנסה לאנשים מקומיים.

וככה זה נראה: האנשים צריכים לנקז אותם פעמיים ביום, רק חתך של מילימטר והדבר היחיד שאתה קוצר הוא מי סוכר, דו-תחמוצת הפחמן, גשם ומעט שמש. בעקרון אתה הופך את העצים הללו לתאים פוטו-וולטאים ביולוגיים. ואתה יכול ליצור מזה כל-כך הרבה אנרגיה, משום שהעצים הללו מייצרים פי שלושה יותר אנרגיה לדונם בשנה משום שאתה יכול לנקז אותם על בסיס יום יומי. אתה לא צריך לקצור [לא ברור] או כל יבול אחר.

אז זה השילוב שבו יש לנו את כל הפוטנציאל הגנטי הזה באיזור הטרופי שעדיין לא נוצל, וכשעושים זאת בשילוב עם טכנולוגיה אבל גם הצד המשפטי שלך צריך להיות מסודר ביותר. אז קנינו את הקרקע הזו, וכאן התחלנו את הפרויקט שלנו, באמצע שום מקום. ואם תתמקדו מעט תוכלו לראות שכל האיזור הזה מחולק לרצועות שעוברות על-פני סוגים שונים של קרקע, ואנחנו ניטרנו, למעשה, מדדנו כל עץ בנפרד בשטח הזה של 20,000 דונם. והיער הזה הוא די שונה.

מה שבעצם עשיתי הוא לעקוב אחרי הטבע. והטבע לא מכיר גידולים בודדים, אלא ליער הטבעי יש ריבוי שכבות. זה אומר שגם בתוך הקרקע וגם מעל הקרקע היער מסוגל לעשות שימוש טוב יותר באור הזמין, הוא יכול לאגור יותר פחמן במערכת, הוא יכול לספק יותר פונקציות, אבל זה מורכב יותר, זה לא כל-כך פשוט ואתה חייב לעבוד עם האנשים,

אז מה שעשינו הוא גם, בדיוק כמו בטבע, אנחנו מגדלים עצים שצומחים מהר, ומתחתם אנחנו מגדלים את העצים המרכזיים של היער, האיטיים יותר, במגוון גדול מאד שיכולים להשתמש באור הזה באופן אופטימלי. ואז, מה שלא פחות חשוב: להכניס לשם את הפטריות הנכונות שיצמחו אל תוך העלים האלו, יחזירו את חומרי התזונה לשורשים של העצים שרק עכשיו השירו את העלה הזה – תוך 24 שעות! והן הופכות למשהו דמוי משאבות חומרי מזון ואתה זקוק לחיידקים כדי לקשור חנקן, ובלי אותם מיקרואורגניזמים לא תקבלו ביצועים בכלל.

ואז התחלנו בשתילה – רק 1,000 עצים ביום. יכולנו לשתול הרבה, הרבה יותר, אבל לא רצינו, משום שרצינו לשמור על מספר יציב של משרות. לא רצינו לאבד את האנשים שעומדים לעבוד במטע הזה. ואנחנו עושים כאן המון עבודה. אנחנו משתמשים בצמחי מחוון כדי לגלות אילו סוגי קרקע, או אילו ירקות יצמחו, או אילו עצים יצמחו כאן. וניטרנו כל אחד ואחד מהעצים הללו מהחלל.

ככה זה נראה באמת אתם מביטים בטבעת הלא-סדירה הזו מסביב, עם רצועות ברוחב מאה מטר של דקלי קוקוס שיכולות לספק פרנסה ל-648 משפחות זה רק חלק קטן מהאיזור.

המשתלה – כאן – שונה למדי. אם תביטו במספר זני העצים שיש לנו באירופה, למשל, מהרי האורל ועד אנגליה, אתם יודעים כמה יש? 165. במשתלה הזו אנחנו עומדים לגדל פי עשרה יותר מספר זנים. אתם מסוגלים לדמיין את זה? אתם צריכים לדעת עם מה אתם עובדים, אבל זה אותו המגוון שגורם לזה לעבוד. שאתם יכולים לעבור ממצב אפס הזה, על-ידי שתילת הירקות והעצים, או ישירות העצים, בקווים בעשב שם, הקמת איזור החציצה, ייצור הקומפוסט, ואז לוודא שבכל שלב של היער הצומח הזה ישנם יבולים שניתן להשתמש בהם. בהתחלה אולי אננס, שעועית ותירס, בשלב השני יהיו בננות ופפאיות, מאוחר יותר יהיו שוקולד ופלפלי צ'ילי. ולאט לאט, העצים מתחילים להשתלט, מניבים תוצרת, מהפירות, מקורות העץ, מהעצים להסקה. ולבסוף יער דקלי הקוקוס משתלט ומספק לאנשים פרנסה קבועה.

בפינה השמאלית העליונה, מתחת לרצועות הירוקות האלו, אתם רואים כמה נקודות לבנות, אלו בעצם עצי אננס בודדים שאתם יכולים לראות מהחלל. ובאיזור הזה התחלנו לגדל כמה עצי שיטה שראיתם קודם. אז זה אחרי שנה, וזה אחרי שנתיים. והירוק הזה, אם תביטו מהמגדל, זה כאשר התחלנו לתקוף את העשב, אנחנו שותלים את הנבטים, מעורבים בבננות, פפאיות, וכל היבולים עבור האנשים המקומיים, אבל העצים גדלים מהר מאד ביניהם גם כן. ושלוש שנים לאחר מכן, 137 מינים של ציפורים.

(מחיאות כפיים)

אז הורדנו את חום האוויר ב- 3-5 מעלות צלזיוס. הלחות עלתה ב-10 אחוזים. כיסוי העננים – אני אראה לכם אותו – עלה. כמות המשקעים עלתה. וכל הזנים הללו מניבים הכנסה.

הצריף האקולוגי הזה שבניתי שם, שלוש שנים קודם לכן היה בשדה צהוב וריק. המשדר הזה שאנחנו מפעילים באמצעות סוכנות החלל האירופית שנותן לנו את התועלת שכל לוויין שעובר מעל האיזור כדי לכייל את עצמו מצלם תמונה. אנחנו משתמשים בתמונות הללו כדי לנתח את כמות הפחמן, את התפתחות היער, ואנחנו יכולים לנטר כל עץ באמצעות תמונות הלוויין הללו דרך התאגיד שלנו, אבל אנחנו יכולים להשתמש בנתונים הללו עכשיו כדי לספק לאיזורים אחרים מתכונים ואת אותה טכנולוגיה. למעשה כבר יש לנו את זה עם Google Earth. אם הייתם משתמשים בחלק קטן מהטכנולוגיה שלכם כדי לשים מתקני מעקב על משאיות ותשתמשו ב-Google Earth בשילוב עם זה, הייתם יכולים לומר ישירות איזה שמן קוקוס יוצר באופן בר-קיימא, איזו חברה גונבת את קורות העץ, והייתם יכולים לחסוך הרבה יותר פחמן מאשר בעזרת כל אמצעי שקיים כאן של חסכון באנרגיה.

אז זה האיזור של סאמבוג'ה לסטארי אתם מודדים איך העצים גדלים בחזרה, אבל אתם יכולים גם למדוד את חזרת המגוון הביולוגי. והמגוון הביולוגי הוא סמן לכמות המים שניתן לאזן, כמה תרופות ניתן לשמור כאן. ולבסוף הפכתי אותו למכונת גשם, משום שהיער הזה מייצר עכשיו את הגשם של עצמו. לעיר הסמוכה הזו, באליקפאפאן, יש בעיה קשה עם מים, היא מוקפת ב-80% מי ים, ויש לנו עכשיו הרבה מאד חדירה כאן. כעת התבוננו בעננים מעל היער הזה, אז התבוננו באיזור הייעור מחדש, באיזור פתוח למחצה ובאיזור פתוח.

והביטו בתמונות האלו. אני פשוט אריץ אותן במהירות רבה. באיזור הטרופי, טיפות גשם לא נוצרות מגבישי קרח, כמו שקורה באיזורים הממוזגים, אתם זקוקים לעצים [לא ברור], כימיקלים שיוצאים מעלי העצים, אשר מגבשים את טיפות הגשם. אז אתם יוצרים מקום קריר שבו יכולים העננים להצטבר, ויש לכם את העצים שיגרו את הגשם. וראו, כעת יש 11.2 אחוז יותר עננים, זה היה כבר אחרי שלוש שנים. אם תביטו בכמות המשקעים, היא עלתה כבר ב-20 אחוז באותה עת. בואו נראה את השנה הבאה, ותוכלו לראות שהמגמה נמשכת, במקום שבו היה לנו בתחילה פרק קטן של כמות משקעים גדולה יותר, הפרק הזה עכשיו מתרחב וגדל. ואם נתבונן בתבנית של ירידת הגשמים מעל סאמבוג'ה לסטארי, הוא היה בעבר המקום היבש ביותר, אבל עכשיו אתם יכולים לראות באופן עקבי איך נוצרת שם פסגה של גשם, כך שאתם יכולים ממש לשנות את האקלים. כאשר ישנן רוחות סחר, כמובן שההשפעה נעלמת, אבל לאחר מכן, ברגע שהרוח מתייצבת, אתם רואים שוב שפסגות הגשם חוזרות אל מעל האיזור הזה.

אז לומר שהמצב חסר תקווה איננו הדבר הנכון לעשות, מאחר שאנחנו בהחלט יכולים לחולל שינוי, אם משלבים את הטכנולוגיות השונות. ונחמד שיש את המדע, אבל הדבר עדיין תלוי בעיקר באנשים, בחינוך שלכם. יש לנו בתי-ספר לאיכרים. אבל ההצלחה האמיתית, כמובן, היא הלהקה שלנו משום שאם נולד תינוק אנחנו ננגן, כך שכולם הם המשפחה שלנו ואתם לא עושים צרות למשפחה שלכם.

ככה זה נראה: יש לנו את הדרך הזו, שסובבת את האיזור, ומביאה לאנשים חשמל ומים מהאיזור שלנו. יש לנו את האיזור עם דקלי הקוקוס, ואז יש לנו את הגדר הזו, עם דקלים מאד קוצניים, כדי להשאיר את האורנג-אוטנגים, להם אנחנו מספקים מקום מחיה במרכז, בנפרד מהאנשים. ובפנים, יש לנו את האיזור הזה לייעור מחדש בתור בנק גנים, שישמור על כל החומר הזה בחיים, מאחר שבמשך שתים-עשרה השנים האחרונות לא צמח אפילו שתיל אחד של עצי יער טרופי מאחר שזרזי האקלים נעלמו, כל הזרעים נאכלים.

אז אנחנו מבצעים עכשיו את הניטור מבפנים ממגדלים, לוויינים, מטוסים קלים. כל אחת מהמשפחות שמכרה את הקרקע שלה, מקבלת עכשיו חלקת אדמה בחזרה. ויש לה שתי גדרות נחמדות של עצי יער טרופי, יש לכם את עצי הנוי שנשתלו בשנה הראשונה, שאחר-כך שתלתם תחתם את דקלי הקוקוס, ואתם שותלים את הגדר הקוצנית הזו. ולאחר כמה שנים אתם יכולים להוציא כמה מעצי הנוי הללו, האנשים מקבלים את קורות השיטה ההן, ששימרנו באמצעות קליפות הבמבוק, והם יכולים לבנות בית, יש להם מעט עץ להסקה ולבישול. והם יכולים להתחיל ולייצר מהעצים כמה שהם רק רוצים. יש להם מספיק פרנסה לשלוש משפחות. אבל מה שלא תעשו בתכנית הזו, היא חייבת לזכות בתמיכה מלאה של האנשים, כלומר שעליכם גם להתאים אותה לערכים התרבותיים המקומיים, אין מתכון אחד פשוט לכל מקום.

אתם צריכים גם לדאוג שיהיה קשה מאד להשחית אותה, שהיא שקיפה. כמו כאן, בסאמבוג'ה לסטארי, שם חילקנו את הטבעת הזו לקבוצות של 20 משפחות. אם חבר אחד מפר את ההסכם, ובכל זאת כורת עצים, 19 החברים האחרים בקבוצה צריכים להחליט מה יקרה לו. אם הקבוצה לא נוקטת בצעדים, 33 הקבוצות האחרות צריכות להחליט מה יקרה לאותה קבוצה שלא מצייתת לאותן עסקאות מצוינות שאנחנו מציעים להם.

בצפון סולאוויזי זה הקואופרטיב, יש להם שם תרבות דמוקרטית, אז שם אתם יכולים להשתמש במערכת המשפט המקומית כדי להגן על המערכת שלכם. כך שלסיכום, אם תתבוננו בזה, בשנה הראשונה האנשים יכולים למכור את הקרקע שלהם כדי לזכות בהכנסה, אבל הם מקבלים בחזרה משרות בבנייה ובייעור מחדש, בעבודה עם האורנג-אוטנגים, והם יכולים להשתמש בפסולת העץ כדי לייצר מלאכות יד. הם גם מקבלים קרקע בחינם בין העצים, שם הם יכולים לגדל את היבולים שלהם, הם יכולים עכשיו למכור חלק מאותם פירות לפרויקט האורנג-אוטנגים. הם מקבלים חומרי בניין לבתים, חוזה למכירת הסוכר, כך שאנחנו יכולים לייצר כמויות עצומות של אתנול ושל אנרגיה בצורה מקומית, הם מקבלים את כל ההטבות האחרות, מבחינה סביבתית, כלכלית, הם מקבלים חינוך, זו עיסקה נהדרת.

והכל מבוסס על אותו דבר אחד – לוודא שהיער נשאר שם. כך שאם אנחנו רוצים לעזור לאורנג-אוטנגים – מה שהתכוונתי במקור לעשות, עלינו לוודא שהאנשים המקומיים הם אלו שמרוויחים מזה. עכשיו, אני חושב שהמפתח האמיתי לעשות את זה, אם לתת תשובה פשוטה, הוא אינטגרציה. אני מקווה, אם תרצו לדעת יותר, תוכלו לקרוא עוד.

(מחיאות כפיים)