ואיל רונים: בתוך המהפכה המצרית

זוהי מהפיכה גירסה 2.0. אין בה גיבור. אין בה אף גיבור אחד. מכיוון שכולם היו גיבורים. כולם תרמו את חלקם. כולנו משתמשים בוויקיפדיה. ויקיפדיה מבוססת על כך שכולם תורמים לתוכן. ובסופו של דבר בנינו את האנציקלופדיה הגדולה ביותר בעולם. מרעיון שנשמע משוגע, קיבלנו את האנציקלופדיה הגדולה ביותר בעולם.

במהפיכה המצרית, מהפיכה גירסה 2.0, כולם תרמו את חלקם -- חלק קטן או גדול - כולם תרמו משהו -- ויצרו את אחד הסיפורים מעוררי ההשראה בהיסטוריה האנושית של המהפיכות. זה היה מעורר השראה לראות איך המצרים כולם עוברים מהפך. אם נבחן את הרקע - מצרים הדרדרה במשך 30 שנים -- במדרון חלקלק. הכל היה גרוע. הכל היה משובש. זכינו לדירוג גבוה רק בנוגע לעוני, שחיתות, שלילת חופש הדיבור, ושלילת פעילות פוליטית. אלה היו ההישגים של השלטון הדגול שלנו. ובכל זאת, שום דבר לא קרה. ולא משום שהאנשים היו מאושרים או לא מתוסכלים. למעשה, אנשים היו מאוד מתוסכלים. אבל כולם ישבו בשקט בגלל המחסום הפסיכולוגי של הפחד. כולם פחדו. למען האמת, לא כולם. היו כמה מצרים אמיצים, וברצוני להודות להם על אומץ ליבם. הם יצאו להפגנות של כמה מאות איש, הוכו ונאסרו. אבל, למעשה, הרוב היה שרוי בפחד. הם לא רצו להסתבך בצרות.

דיקטטור לא יכול לשרוד בלי שימוש בכוח. הם רוצים לגרום לאנשים לחיות בפחד. והמחסום הפסיכולוגי הזה של הפחד עשה את שלו במשך שנים רבות. ואז הגיעו האינטרנט, הטכנולוגיה, הבלקברי, הסמסים. הם מקשרים בין כולנו. פלטפורמות כמו יוטיוב, טוויטר, פייסבוק סייעו לנו רבות. הם העניקו לנו את התחושה ש"וואו, אני לא לבד. הרבה אנשים מתוסכלים." הרבה מאוד אנשים מתוסכלים. הרבה מאוד אנשים חולקים אותו חלום. הרבה מאוד אנשים צמאים לחופש. החיים שלהם יכולים להיות מהטובים בעולם. הם חיים באושר. יש להם וילות. הם מאושרים; אין להם בעיות. אבל בכל זאת הם חשים את כאבם של אנשי מצרים.

רבים מאיתנו לא באמת מאושרים כשאנחנו רואים בסרט גבר מצרי אוכל מהזבל בעוד אחרים גונבים מיליארדי לירות מצריות מעושר המדינה. לאינטרנט היה תפקיד חשוב ביותר. הוא סייע לאנשים האלה להביע את עמדתם, לשתף פעולה, להתחיל לחשוב יחד. זה היה מסע פרסום חינוכי.

חאלד סעיד נהרג ביוני 2010. אני עדיין זוכר את התמונה. אני עדיין זוכר כל פרט ופרט בתמונה הזו. התמונה היתה מחרידה. עינו אותו, עינו אותו באכזריות עד מוות. ומה היתה תגובת השלטונות? "הוא נחנק כשניסה לבלוע חשיש." זאת היתה התגובה שלהם: "הוא פושע. הוא ניסה לברוח בגלל פשעיו." אבל אנשים לא קנו את זה. אנשים לא האמינו. בזכות האינטרנט, האמת יצאה לאור וכולם ידעו מהי האמת. וכולם התחילו לחשוב ש"הבחור הזה היה יכול להיות האח שלי." הוא היה בחור מהמעמד הבינוני. כולנו זוכרים את התמונה שלו.

נוצר דף פייסבוק. מנהל אנונימי הזמין אנשים להצטרף לדף. לא היתה שום תוכנית. "מה עושים עכשיו?" "אין לי מושג." תוך מספר ימים, עשרות אלפי אנשים -- מצרים כועסים דרשו משר הפנים, "לא עוד. חפש את האחראים לרצח והבא אותם למשפט." אבל כמובן אף אחד לא הקשיב. זהו סיפור מדהים -- כולם התחילו להרגיש שהם חלק מהעניין. כולם הרגישו שהדף הזה שייך להם. אנשים התחילו לתרום רעיונות. למעשה, אחד הרעיונות הכי מגוחכים היה, "הי, בואו נארגן עצרת שקטה. בואו נוציא אנשים לרחובות, נעמוד עם הפנים אל הים, הגב אל הרחוב, נלבש שחורים, ונעמוד בשקט במשך שעה בלי לעשות דבר ונתפזר בחזרה לבתים." חלק מהאנשים לגלגו, "וואו, עצרת שקטה. ובפעם הבאה נעשה קצת רעש?" אנשים לגלגו על הרעיון. אבל, בפועל, כשאנשים יצאו לרחוב -- בפעם הראשונה היו אלפי אנשים באלכסנדריה -- התחושה היתה מדהימה. זה היה ענק. נוצר קשר בעולם האמיתי בין אנשים מהעולם הוירטואלי. אנשים שחולקים אותו חלום, אותו תסכול, אותו זעם, אותה תשוקה לחופש. והם הוציאו לפועל את הרעיון. האם השלטונות למדו משהו? לא ממש. הם תקפו אותם. הם התעללו בהם, למרות שהם עמדו בשקט -- הם אפילו לא הפגינו. והדברים התפתחו משם עד למהפכה בתוניסיה.

הדף הזה נוהל על ידי האנשים. תפקידו של המנהל האנונימי היה לאסוף רעיונות, לסייע לאנשים להצביע עבורם, ואז להודיע מה הוחלט לעשות. אנשים צילמו תמונות; אנשים דיווחו על הפרות זכויות אדם במצרים; אנשים הציעו רעיונות, ערכו הצבעה והוציאו אותם לפועל; אנשים צילמו סרטי וידיאו. הכל התבצע ע"י אנשים למען האנשים, זהו כוחו של האינטרנט. לא היה מנהיג בודד. כל משתתפי הדף היו המנהיגים. הניסיון מתוניסיה, כפי שאמיר אמר, נתן לכולנו השראה, הראה לנו שיש דרך. כן אנחנו יכולים. אנחנו יכולים לעשות את זה. אנו סובלים מאותן בעיות, אנחנו יכולים פשוט לצאת לרחובות.

וכשראיתי את הרחובות ב-25 אמרתי, "מצרים לפני ה-25 לא תהיה אותה מצרים של אחרי ה-25. המהפיכה בעיצומה. זהו לא הסוף, זוהי תחילתו של הסוף." עצרו אותי בליל ה-27. תודה לאל. הודעתי על המיקומים וכל השאר. אבל הם עצרו אותי. ולא אדבר על מה שקרה לי. לא מדובר בי. הייתי במעצר במשך 12 יום, עם כיסוי על העיניים ואזיקים על הידיים. לא שמעתי כלום. לא ידעתי כלום. לא הרשו לי לדבר עם אף אחד. ואז שוחררתי. ביום המחרת הייתי בתחריר. כשראיתי את עוצמת השינוי בכיכר - חשבתי שנעדרתי 12 שנים. מעולם לא חשבתי שאזכה לראות את המצרי הזה - המצרי המדהים. הפחד כבר אינו פחד. הוא למעשה חוסן -- הוא כוח. אנשים היו מלאי עוצמה. העוצמה של האנשים היתה מדהימה. עכשיו הם דרשו את זכויותיהם. מהפך מושלם. קיצוניות הפכה לסובלנות.

מי היה מאמין לפני ה-25, אם הייתי אומר שמאות אלפי נוצרים יתפללו ועשרות אלפי מוסלמים יגנו עליהם, ואז מאות אלפי מוסלמים יתפללו ועשרות אלפי נוצרים יגנו עליהם -- זה פשוט מדהים. כל הסטראוטיפים שהשלטונות ניסו לכפות עלינו באמצעות התעמולה באמצעי התקשורת המרכזיים הוכחו כשגויים. המהפיכה הזו הוכיחה לנו כמה מנוולים היו השלטונות, וכמה גדולים ונפלאים הם הגברים המצריים, הנשים המצריות. כמה פשוטים ומדהימים האנשים האלה כשיש להם חלום.

כשראיתי את זה, חזרתי לפייסבוק וכתבתי. זו היתה אמונה אישית שלי, בלתי תלויה בהתרחשויות, בלתי תלויה בפרטים הקטנים. כתבתי, "אנחנו ננצח. אנחנו ננצח כי אנחנו לא מבינים בפוליטיקה. אנחנו ננצח כי אנחנו לא משחקים את המשחק המלוכלך שלהם. אנחנו ננצח כי אין לנו אג'נדה. אנחנו ננצח כי הדמעות שזולגות מעינינו נובעות מליבנו. אנחנו ננצח כי יש לנו חלומות. אנחנו ננצח כי אנחנו מוכנים לפעול למען החלומות שלנו." וזה אכן התגשם. ניצחנו. ולא משום סיבה אחרת, אלא משום שהאמנו בחלום שלנו. הניצחון לא נוגע לפרטים של מה שיקרה בזירה הפוליטית. הניצחון הוא ניצחון הכבוד עצמי של כל מצרי ומצרי.

נהג מונית אמר לי, "תשמע, אני נושם חופש. אני מרגיש שחזר הכבוד העצמי שלי, שאבד לפני כל כך הרבה שנים." עבורי - זהו הניצחון, והוא לא תלוי בכל הפרטים הקטנים.

אסיים במשפט שאני מאמין בו והעם המצרי הוכיח את נכונותו: כוחם של האנשים חזק יותר מהאנשים שכוח השלטון בידם.

תודה רבה.

[מחיאות כפיים]