ווייד דייויס: תמונות מרהיבות של ארץ-קדומים שראויה להצלה, ליד הבית.

זה איננו סיפור על טיבט ולא סיפור אודות האמזונס. לא אקח אתכם הרחק אל החוג הארקטי, אל חיי האינואיטים, או לחולות הלוהטים של הסהרה. הסיפור הזה בכלל מתרחש בחצר האחורית שלי.

מדובר בארץ מוכרת לעם הטהלטני ולכל האומות הראשונות של קולומביה הבריטית, בשם "המעיינות הקדושים", מקורותיהם של 3 נהרות גדולים שהם ביתו של הסלמון, הסקינה, הסטיקין והנאס. זהו עמק שבו אולי, ביום ארוך, אפשר ללכת בעקבות הגריזלי והזאב ולשתות מאותם מקורות מים שהצמיחו וערסלו את התרבויות הגדולות של החוף הצפון-מערבי. זהו מקום כה יפה. זה המקום הפראי הכי מדהים שאי-פעם ביקרתי בו. זהו מין מקום שאנו, הקנדים, היינו יכולים לשים בו את כל אנגליה והיא היתה אובדת בו. ג'ון מיואיר, ב-1879, הלך במעלה השליש התחתון בלבד של הסטיקין, והוא כל-כך התלהב ממנו עד שכינה אותו "יוסמיטי" באורך 200 ק"מ. הוא שב לקליפורניה וכינה את כלבו ע"ש אותו נהר שהקסים אותו. בארצות הברית, הכי רחוק שניתן להתרחק מכל דרך מתוחזקת הוא 30 ק"מ. אך ברבע הצפון-מערבי של קולומביה הבריטית, שטח אדמה בגודלה של אורגון, יש דרך אחת ויחידה, סרט צר של אספלט שמחליק במעלה צלעותיהם של הרי החוף ועד היוקון. נסעתי באותה דרך בתחילת שנות ה-70, מיד אחרי שנסללה, כדי לקבל עבודה כשומר הפארק הראשון בישימון של ספאטסיזי. תיאור העבודה שלי היה מעורפל בצורה מענגת: "הערכה ויחסי ציבור של הישימון." בשתי עונות בנות 4 חודשים לא ראיתי אפילו 10 אנשים. לא היה לפני מי לעשות יחסי ציבור.

אך במהלך השיטוטים האלה, הגעתי לקבר של שאמאן קדום וזה הוביל למפגש עם אדם מיוחד במינו: אלכס ג'ק, זקן וצ'יף של שבט הגיטסאן שחי כמניח-מלכודות וצייד באותה ארץ משך כל חייו. ובמשך 30 שנה הקלטתי סיפורי עם מפי אלכס, בעיקר את מעלליו המיתולוגיים של ווי-גט, הנוכל מחליף-הצורות מן התורה הגיטסאנית שלימד בטפשותו את בני האדם איך לחיות על האדמה. וממש לפני שאלכס מת, בגיל 96, הוא נתן לי מתנה. זה היה כלי שגולף מעצם של קאריבו בידי סבו, ב-1910, והתברר שזהו כלי מיוחד שמניח-מלכודות משתמש בו להסרת עפעפיהם של זאבים. רק כשאלכס נפטר הבנתי שבמובן מסוים, מדובר בעפעפיים שלי, ושאחרי שעשה כל-כך הרבה כדי לאפשר לי ללמוד לראות, אלכס, בדרכו שלו, נפרד ממני לשלום.

הריחוק היה החסד הגדול ביותר שבזכותו ניצל המקום המיוחד הזה, אך היום, הריחוק עלול לחרוץ את גורלו. שמעתם המון על פיתוח חולות הזפת, הוויכוח אודות צינורות "קיסטון" ו"אנברידג'", אך אלה הם רק חלקים בודדים בצונאמי של פיתוח תעשייתי ששוטף את כל הצפון הפראי של קנדה. רק ביחס לאדמות טהלטאן יש 41 הצעות תעשייתיות, חלקן מבטיחות ביותר, חלקן מדאיגות ביותר. בהר טודאגין, שמקודש לבני טהלטאן כמקלט השמיימי של חיי הבר, ביתה של אוכלוסיית איילי הסלע הגדולה בעולם, חברת "אימפריאל מטאלס", אחת מ-75 חברות הכריה הגדולות ביותר בכל קנדה, השיגה אישורים לכריית מכרה פתוח של נחושת וזהב, שעתיד לעבד 30,000 טון סלעים מידי יום במשך 30 שנה, מה שיפיק מאות מיליוני טון פסולת רעילה שלפי התכנון של המיזם, פשוט יושלכו לתוך האגמים של "המעיינות הקדושים". במעיינות עצמם, חברת "של קנדה" מתכננת להפיק גז מתאן ממרבצי פחם שמשתרעים מתחת לשטח של 4 מיליון דונם, לפצל את הפחם בעזרת מאות מיליוני גלונים של כימיקלים רעילים, לקדוח בערך 6,000 בארות, ובסופו של דבר ליצור רשת של דרכים וצינורות ובארות בוערות, הכל כדי להפיק גז מתאן שככל הנראה יובל מזרחה כדי לתדלק את התרחבות חולות הזפת.

במשך מעל עשור שנים, בני הטהלטאן - שני השבטים: "הזאב" ו"העורב" - התנגדו להתנפלות הזו על ארץ מולדתם. גברים, נשים וילדים מכל הגילים, זקנים בכסאות גלגלים, הקימו מחסומים על הדרך היחידה שמובילה לפנים הארץ. עבורם, המעיינות הם מטבח. הם מקדש. הם אדמות הקבורה של אבותיהם. והבעלים האמיתיים שלהם הם הדורות שטרם נולדו.

בני הטהלטאן הצליחו, בעזרת כל הקנדים שחיים במורד הנהרות וכל הפוליטיקאים המקומיים, להתנגד להתקפה הזו על מולדתם, אך כיום הכל תלוי על בלימה. ההחלטות שתתקבלנה השנה יקבעו, פשוטו כמשמעו, את גורל הארץ הזו. בני הטהלטאן קראו להקמת שמורה של מורשת שבטית שתוציא מחוץ לתחום את האזור המוגן הגדול ביותר בקולומביה הבריטית. מטרתנו אינה רק לעזור להם בכך, אלא גם לעודד את חברינו, האנשים הטובים ב"של", לא רק לסגת מן "המעיינות המקודשים", אלא גם לעלות מדרגה יחד איתנו, ולהצטרף אלינו במעשה הראוי לציון והיוצא-דופן: להגדיר אזור מוגן, שיהיה לנצח לא רק המעיינות הקדושים של בני הטהלטאן, אלא המעיינות הקדושים של כל בני האדם בעולם.

בני הטהלטאן זקוקים לעזרתכם. אנו זקוקים לעזרתכם. ואם מי מכם מוכן להצטרף אלינו בהרפתקה גדולה זו, גשו אלי בבקשה בהמשך היום.

תודה רבה לכם.

[מחיאות כפיים]