וודה קאנפאר: רגע היסטורי בעולם הערבי

לפני 10 שנים בדיוק, הייתי באפגניסטן. דיווחתי מתוך המלחמה באפגניסטן, והייתי עד, ככתב של אל-ג'זירה, לכמות הסבל וההרס שגרמה מלחמה שכזאת. לאחר מכן, שנתיים אחרי, דיווחתי מתוך מלחמה אחרת - המלחמה בעירק. הייתי ממוקם במרכז המלחמה הזאת בגלל שדיווחתי על המלחמה מהחלק הצפוני של עירק. והמלחמה נגמרה בשינוי משטר, כמו באפגניסטן. והמשטר הזה שנפטרנו ממנו היה למעשה דיקטטורה, שלטון יחיד, שבמשך עשורים יצר תחושה של שיתוק בתוך האומה, בתוך האנשים עצמם. אולם, השינוי שבא דרך התערבות זרה יצר נסיבות אפילו גרועות יותר עבור האנשים והעמיק את התחושה של שיתוק ונחיתות באזור זה של העולם.

במשך עשורים, חיינו תחת משטרים דיקטטורים בעולם הערבי, במזרח התיכון. משטרים אלה יצרו משהו בתוכנו בתקופה זו. אני בן 43 כרגע. ב-40 השנים האחרונות, ראיתי כמעט את אותם פרצופים אצל המלכים והנשיאים השולטים בנו, זקנים, שתלטניים, מצבים מושחתים, משטרים שראינו סביבנו. ולרגע תהיתי, האם נחיה כדי לראות שינוי אמיתי על הקרקע, שינוי שלא בא דרך התערבות זרה, דרך האומללות שבכיבוש, ואומות שפולשות לאדמתנו ומעמיקות את תחושת הנחיתות לעיתים? העירקים: כן, נפטרו מסאדם חוסיין, אך כשהם ראו את אדמתם כבושה על ידי כוחות זרים חשו עצובים מאוד, חשו שכבודם נפגע. זו הסיבה שהם התמרדו. זו הסיבה שהם לא קיבלו. ולמעשה משטרים אחרים, אמרו לאזרחים, "האם תרצו לראות מצב כמו עירק? האם תרצו לראות מלחמת אזרחים, הרג בין קבוצות? האם תרצו לראות הרס? האם תרצו לראות חיילים זרים על אדמתכם?" והאנשים חשבו לעצמם, "אולי כדאי שנחיה עם סוג כזה של מצב דיקטטורי שאנחנו נמצאים בו, מאשר שיהיה לנו התרחיש השני." זה היה אחד מהסיוטים הקשים ביותר שראינו.

במשך 10 שנים, לצערנו מצאנו את עצמנו מדווחים על תמונות של הרס, תמונות של הרג, של סכסוך עדתי, תמונות של אלימות, שיוצאות מאזור נפלא, אזור שפעם היה המקור לציביליזציה ולאומנות ולתרבות במשך אלפי שנים. כעת אני כאן להגיד לכם שהעתיד שאנחנו חולמים עליו סוף סוף הגיע. דור חדש, משכיל מאוד, מחובר, מושפע מערכים אוניברסליים והבנה גלובלית, יצר מציאות חדשה עבורנו. מצאנו דרך חדשה להביע את רגשותינו ולהביע את חלומותינו. אנשים צעירים אלה שהחזירו את הביטחון העצמי בארצותינו בחלק זה של העולם, שנתנו לנו משמעות חדשה לחופש והעצימו אותנו לרדת לרחובות. כלום לא קרה. לא אלימות. כלום. פשוט צאו מהבית, הרימו את קולכם ותגידו, "אנחנו רוצים לראות את סוף המשטר."

זה מה שקרה בתוניס. במשך כמה ימים, המשטר התוניסאי שהשקיע מיליארדים של דולרים בסוכנויות ביטחון, מיליארדים של דולרים בתחזוק, ונסיון לתחזק, את בתי הכלא, נעלם, התפורר, בגלל הקולות של הציבור. אנשים שקיבלו השראה לרדת לרחוב ולהרים את קולם, ניסו להרגם. סוכנויות המודיעין ניסו לעצור אנשים. הם מצאו משהו שנקרא פייסבוק. הם מצאו משהו שנקרא טוויטר. הם היו מופתעים מכל הסוגים הללו של הנושאים, ואמרו, "הילדים האלה מרומים." ולכן, ביקשו מההורים לרדת לרחובות לאסוף אותם ולהחזירם הביתה. זה מה שהם אמרו. זאת הייתה התעמולה. "הביאו את הילדים הביתה, בגלל שהם מרומים." אבל כן, הצעירים שקיבלו השראה על ידי ערכים אוניברסליים, שהיו אידאליסטים מספיק לדמיין עתיד נפלא ובאותו זמן מציאותיים מספיק על מנת לאזן את הדמיון ואת התהליכים שמובילים לשם בלי שימוש באלימות, בלי ליצור בלאגן. צעירים אלה, לא הלכו הביתה. הורים למעשה הלכו לרחוב ותמכו בהם. כך נולדה המהפכה בתוניס.

אנחנו באל-ג'זירה הוחרמנו בתוניס במשך שנים, והממשלה לא הרשתה לאף כתב של אל-ג'זירה להיות שם. אך גילינו שהאנשים ברחובות, כולם היו כתבים שלנו, הזינו את חדר החדשות שלנו בתמונות, בסרטונים ובחדשות. ולפתע חדר החדשות הזה בדוחה הפך למרכז שקיבל את כל סוגי המידע הזה מאנשים רגילים - אנשים שהיו מחוברים ואנשים שהייתה להם השאיפה ואשר שיחררו את עצמם מתחושת הנחיתות. ולקחנו החלטה: אנחנו נפרוש את החדשות הללו. אנחנו נהיה קולם של חסרי הקול. אנחנו נפיץ את הבשורה. כן, חלק מהצעירים הללו מחוברים לאינטרנט, אך מידת החיבור בעולם הערבי היא מועטה מאוד, בגלל הרבה בעיות שאנחנו סובלים מהן. אך אל-ג'זירה לקחה את קולם של האנשים האלה והגבירה אותם. שמנו אותם בכל חדר ישיבות בעולם הערבי, ובאופן בין לאומי, בעולם, דרך הערוץ שלנו באנגלית.

ואז אנשים התחילו להרגיש שמשהו חדש קורה. ואז זין אל-אבידין בין-עלי החליט לפרוש. ואז מצרים התחילה, וחוסני מובאראק החליט לעזוב. וכעת לוב כפי שאתם רואים אותה. ואז יש לנו את תימן. ויש לכם ארצות רבות נוספות שמנסות לראות ולגלות מחדש את התחושה של "איך אנחנו מדמיינים עתיד שהוא נפלא ושלו וסובלני?" אני רוצה לספר לכם משהו, שהאינטרנט והחיבור לו יצרו דרך מחשבה חדשה. אך דרך מחשבה זו המשיכה להיות נאמנת לאדמה ולארץ שממנה היא יצאה. ובעוד שזה היה ההבדל המרכזי, בין היוזמות מלפני, ליצור שינוי, לפני שחשבנו, ושהממשלות אמרו לנו - אפילו שלעיתים זה היה נכון, ששינוי נכפה עלינו, ואנשים דחו אותו, מכיוון שהם חשו שזה זר לתרבות שלהם, תמיד, האמנו שהשינוי יבוא מבפנים, שהשינוי צריך להיות פשרה בין תרבות, גיוון תרבותי, האמונה שלנו במסורת שלנו, וההיסטוריה שלנו, ובאותו זמן, פתוח לערכים אוניברסליים, מחובר אל העולם, סובלני כלפי מה שבחוץ. וזהו הרגע שקורה כעת בעולם הערבי. זה הרגע הנכון, וזה הרגע האמיתי בו אנחנו רואים את כל המשמעויות מתאחדות ויוצאות את ההתחלה של העידן המופלא הזה שיצא מתוך האזור.

איך האליטה התמודדה עם זה - מה שנקרא האליטה הפוליטית? מול פייסבוק, הם הביאו את הגמלים בכיכר תחריר. מול אל-ג'זירה, הם התחילו ליצור שבטיות. וכאשר הם נכשלו, הם התחילו לדבר על קונספירציות שיצאו מתל-אביב ווושינגטון על מנת לפצל את העולם הערבי. הם התחילו להגיד למערב, "היזהרו מאל-קעידה, אל-קעידה משתלטים על השטחים שלנו. אלה איסלאמיסטים, המנסים ליצור מדינות דת. היזהרו מהאנשים האלה שבאים אליכם על מנת להרוס את הציביליזציה המופלאה שלכם. למזלנו, אנשים היום לא יכולים להיות מרומים. בגלל שהאליטה המושחתת באזור זה איבדה את כוח השקר. הם לא יכלו, ולא יכולים, לדמיין איך הם יכולים באמת להתמודד עם המציאות הזאת. הם איבדו - הם נותקו מהאנשים, מההמונים וכעת אנחנו רואים אותם מתמוטטים אחד אחרי השני.

אל-ג'זירה היא לא כלי של מהפכה. אנחנו לא יוצרים מהפכות. אולם, כשמשהו בסדר גודל כזה קורה, אנחנו במרכז ההתרחשות. הוחרמנו ממצרים, וכתבינו, חלק מהם נעצרו. אבל רוב הצלמים שלנו והעיתונאים שלנו, ירדו למחתרת במצרים, בהתנדבות, כדי לדווח על מה שקרה בכיכר תחריר. במשך 18 יום, המצלמות שלנו שידרו תמונות חיות של קולות האנשים בכיכר תחריר. אני זוכר לילה אחד כשמישהו טילפן אליי לסלולרי, אדם רגיל שאפילו לא הכרתי, מכיכר תחריר. הוא אמר לי, "אנחנו קוראים לכם לא לכבות את המצלמות. אם אתם מכבים את המצלמות הלילה, יהיה פה רצח עם. אתם מגינים עלינו על ידי זה שאתם מראים מה קורה בכיכר תחריר." הרגשתי את האחריות להתקשר לכתבים שלנו שם ולטלפן לחדר החדשות שלנו ולהגיד להם, "עשו את המיטב לא לכבות את המצלמות בלילה, בגלל שהאנשים שם מרגישים הרבה ביטחון כשמישהו מדווח את הסיפור שלהם - והם מרגישים מוגנים גם כן."

אז יש לנו הזדמנות ליצור עתיד חדש באזור זה של העולם. יש לנו הזדמנות לחזור ולחשוב על העתיד כמשהו פתוח אל העולם. בואו לא נחזור על השגיאות של אירן, של מהפכת מיסדק. בואו נשחרר עצמנו, במיוחד במערב, מהחשיבה על חלק זה של העולם במונחים של אינטרסי נפט, או בהתבסס על האינטרסים של האשליות של יציבות וביטחון. היציבות והביטחון של משטרים דיקטטוריים לא יכול ליצור דבר מלבד טרור ואלימות והרס. בואו נקבל את רצון העם. בואו לא נבחר מי אנו מעדיפים שישלוט בעתידם. העתיד צריך להישלט על ידי האנשים עצמם אפילו אם לעיתים הם קולות שכרגע אולי מפחידים אותנו. אבל הערכים של דמוקרטיה וחופש הבחירה שסוחף את המזרח התיכון ברגע זה בזמן הוא ההזדמנות הטובה ביותר לעולם, למערב ומזרח, לראות יציבות וביטחון ולראות ידידות ולראות סובלנות יוצאים מתוך העולם הערבי, במקום תמונות של אלימות וטרור. בואו נתמוך באנשים האלה. בואו נעמוד בשבילם. בואו נוותר על האנוכיות הצרה שלנו על מנת לקבל את השינוי, ועל מנת לחגוג עם האנשים באזור זה עתיד גדול ותקווה וסובלנות. העתיד הגיע, והעתיד הוא עכשיו. אני מודה לכם מאוד.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

כריס אנדרסון: יש לי רק כמה שאלות אליך. תודה שבאת הנה, איך היית מאפיין את החשיבות ההיסטורית של מה שקרה? סיפור השנה, סיפור העשור, או משהו מעבר?

וודה קאנפאר: למעשה זה יכול להיות הדבר הכי גדול שכיסינו אי פעם. סיקרנו הרבה מלחמות. סיקרנו הרבה טרגדיות, הרבה בעיות, הרבה אזורי סכסוך, הרבה אזורים חמים באזור, בגלל שהיינו ממוקמים במרכז הכל. אבל זהו סיפור, זה סיפור גדול, זה יפיפה. זה לא משהו שאתה רק מסקר בגלל שאתה חייב לסקר תקרית גדולה. אתה חוזה בשינוי היסטורי. אתה חוזה בלידה של עידן חדש. ועל זה כל הסיפור.

כריס: ישנם רבים במערב אשר סקפטיים, או חושבים שזה רק שלב ביניים לפני בלאגן מבהיל הרבה יותר. אתה באמת מאמין שאם יש עכשיו בחירות דמוקרטיות במצריים, שתוכל לקום ממשלה שדוגלת בערכים שדיברת עליהם באופן כה ברור?

וודה: ואנשים למעשה, אחרי התמוטטות משטר חוסני מובארק, הצעירים שאירגנו את עצמם לקבוצות ומועצות, הם שומרים על המעבר והשינוי ומנסים לשים אותו במסלול על מנת להגשים את ערכי הדמוקרטיה, אבל באותו זמן גם לעשות את זה סביר ולעשות את זה הגיוני, כדי לא לצאת מכלל שימוש. לדעתי, האנשים האלה הרבה יותר חכמים מאשר, לא רק האליטה הפוליטית, אפילו מהאליטה האינטלקטואלית, אפילו ממנהיגי האופוזיציה, כולל המפלגות הפוליטיות. ברגע זה בזמן, הצעירים בעולם הערבי הרבה יותר חכמים ומסוגלים ליצור שינוי מאשר הזקנים, כולל המשטרים הפוליטיים והתרבותיים והאידאולוגיים הישנים.

(מחיאות כפיים)

כריס: אנחנו לא צריכים להתערב פוליטית או בשום דרך. מה האנשים כאן ב TED, כאן במערב, צריכים לעשות כדי להתחבר או לגרום שינוי והם מאמינים במה שקורה שם?

וודה: אני חוושב שגילינו נושא מאוד חשוב בעולם הערבי - לאנשים אכפת, לאנשים אכפת מהשינוי הגדול הזה. מוחמד ננבחי שיושב איתנו, ראש אל-ג'זירה.נט, הוא סיפר לי על גידול של 2,500 אחוז בגישה לאתר שלנו מחלקים שונים של העולם. 50 אחוז מזה באו מאמריקה. בגלל שגילינו שלאנשים אכפת, ואנשים רוצים לדעת, הם מקבלים את המידע דרך האינטרנט שלנו. למרבה הצער בארצות הברית, אנחנו לא מסקרים חוץ מבוושינגטון הבירה כרגע בשביל אל-ג'זירה באנגלית. אבל אני יכול להגיד לך, שזהו רגע לחגוג על ידי זה שנחבר את עצמנו אל האנשים ברחוב ונביע את תמיכתנו בהם ונביע את התחושה הזאת, התחושה האוניברסלית, של תמיכה בחלש ובמדוכא על מנת ליצור עתיד טוב יותר לכולנו.

כריס: ובכן וודה, קבוצה של חברים בקהילת TED, TEDxCairo, נפגשים השבוע לדבר. היו להם דוברים שם. אני מאמין שהם שמעו את הנאום שלך. תודה לך שנתת השראה להם והשראה לכולנו. תודה רבה לך.

(מחיאות כפיים)