וירג'יניה פוסטרל על זוהר

אולי אתם תוהים למה אני מרכיבה משקפי שמש, ואחת הסיבות לכך היא שאני כאן כדי לדבר על זוהר. אז, כולנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה זוהר. הנה זה. זה כוכבי קולנוע זוהרים, כמו מרלן דיטריך. וזה בא גם בגרסא גברית. מאוד זוהר. לא רק שהוא יודע לירות, לנהוג -- אתם יודעים, הוא שותה יין, למעשה יש שם קצת יין -- וכמובן, תמיד לובש טוקסידו. אבל אני חושבת שלזוהר יש למעשה משמעות רחבה יותר ואחת שנכונה לגבי כוכבי קולנוע ודמויות פיקטיביות אבל באה גם בצורות אחרות.

מגזין? טוב, בוודאי לא זה. זה המגזין הכי פחות זוהר על המדפים -- הכל שם זה טיפים על סקס. טיפים על סקס זה לא זוהר. ודרו ברימור, עם כל הקסם שלה, גם לא זוהרת. אבל יש זוהר תעשייתי. זו מרגרט ברוק וויט -- אחד הצילומים שהיא עשתה. צילומים פנטסטיים, זוהרים של טחנת פלדה וטחנת נייר ועוד כל מיני מקומות תעשיתיים זוהרים. ויש את הזוהר המיתי של היזם שמתחיל במוסך. זה המוסך של היולט-פאקרד. אנחנו יודעים שכל מי שמתחיל עסק במוסך מוצא את עצמו מייסד את היולט-פאקרד (חברת Hp). יש את הזוהר של הפיסיקה. מה יכול להיות זוהר יותר מלהבין את היקום כולו? אחדות מוחלטת -- ואגב, זה עוזר אם אתה בריאן גרין. לו יש סוגים אחרים של זוהר.

והנה, כמובן, הזוהר הזה. זה מאוד, מאוד זוהר -- הזוהר של החלל החיצון. ולא הזוהר החייזרי אלא הזוהר הנאה, הנקי של שנות השישים המוקדמות. אז למה אנו מתכוונים בזוהר? דבר אחד שאתם יכולים לעשות אם אתם רוצים לדעת מהו זוהר זה לבדוק במילון. ולמעשה זה עוזר הרבה יותר אם אתם מחפשים במילון מיושן מאוד. במקרה הזה מילון מ-1913 כי במשך מאות, לזוהר הייתה משמעות מאוד מסויימת, והמילה שימשה באופן שונה מהדרך שבה אנו חושבים עליה כיום. זוהר היה שייך לך. לא זוהר כתכונה -- אלא "הטלת" את הזוהר. זוהר היה לחש קסמים מילולי. לא מטאפורי, כפי שמשתמשים בו היום, כי אם לחש קסמים שמקושר עם מכשפות וצוענים וברמה מסויימת, קסם קלטי. ובמשך השנים, בסביבות המפנה של המאה ה-20, זה התחיל לקבל משמעות שונה מעט של הטעיה -- כהגדרה של כל עניין מלאכותי ב-, או הנוגע ל-, אובייקט אשר משרה תחושה אשלייתית של הגדלה או האדרה. אבל עדיין, זוהר הוא אשליה. זוהר הוא לחש קסמים. ויש משהו מסוכן בזוהר. במשך רוב ההיסטוריה, כשמכשפות הטילו לחש קסמים עלייך זה לא היה בהתאם לאינטרסים שלך, זה היה כדי לגרום לך לפעול בניגוד לאינטרסים שלך.

כמובן שבמאה ה-20, זוהר התהווה לכדי משמעות שונה המקושרת עם הוליווד. וזו הדי לאמאר. הדי לאמאר אמרה, "כל אחד יכול להיראות זוהר, כל מה שצריך לעשות זה לשבת ולהיראות טיפש." אבל למעשה, עם כל הכבוד להדי -- שעליה נשמע עוד מאוחר יותר -- יש בזה הרבה יותר. הייתה התקדמות טכנית אדירה הקשורה ליצירת אותו זוהר הוליוודי. היו המון מלטשים ומומחים לתאורה ומומחים לאיפור. אתם יכולים ללכת למוזיאון של ההיסטוריה של הוליווד, בהוליווד ולראות את החדרים המיוחדים של מקס פקטור, בהם הוא צבע בצבעים שונים בהתאם לגוון העור של הכוכב אותו הוא עמד לאפר. אז אתם מקבלים דיוקן מאוד מסוגנן של משהו שהוא לא לגמרי מהעולם הזה -- זה היה דיוקן של כוכב. ולמעשה, אנחנו רואים תמונות "מוזהרות" של כוכבים כל הזמן, הם קוראים לזה 'צבע מזוייף'.

זוהר הוא צורה של זיוף, אבל זיוף לשם השגת מטרה מסויימת. זה יכול להיות כדי להאיר את הכוכב, אולי כדי לשווק סרט. וזה כולל המון טכניקה. זה לא -- זוהר זה לא משהו -- אתם לא קמים בבוקר זוהרים, לא משנה מי אתם. אפילו ניקול קידמן לא קמה בבוקר זוהרת. יש תהליך של אידיאליזציה, גלוריפיקציה ודרמטיזציה, וזה לא רק במקרה של אנשים. זוהר לא חייב להיות לגבי אנשים. צילום אדריכלות -- יוליוס שולמן, שדיבר על שינוי צורה, צילם את התמונה האגדית והמפורסמת הזו של בית קאופמן. צילום אדריכלות זוהר בצורה קיצונית. זה שם אותך בתוך עולם מיוחד, מיוחד. זו אמנות הקומיקס של אלכס רוס, שנראית לגמרי ריאליסטית, כחלק מהסגנון שלו הוא נותן לך סוג של ריאליזם בקומיקס. פרט לכך שאור לא פועל באופן כזה בעולם האמיתי.

וכשאתה שם אנשים בשורות, אלו שברקע נראים קטנים יותר לעומת אלו שבחזית. אבל לא בעולם הזוהר. זוהר הוא כולו -- לקחתי את זה מתקציר מתוך התוכן עניינים של הניו יורק מגזין, שאמר לנו שהזוהר חוזר -- זוהר הוא כולו התעלות על היום-יומיות. ואני חושבת שזה מתחיל להגיע לליבה שמשלבת כל מיני סוגים של זוהר. זה דיוקן של אפולוניה הקדושה משנת 1543 מאת פיליפינו ליפי. ואני לא יודעת מי היא. אבל זה שווה ערך לדוגמנית על מהמאה ה-15. זה דיוקן מאוד זוהר. למה הוא זוהר? הוא זוהר, ראשית, בגלל שהיא יפה, אבל זה לא גורם לך להיות זוהרת, זה רק גורם לך להיות יפה. היא חיננית, היא מסתורית והיא נָעַלה. ואלו המאפיינים המרכזיים של זוהר. אתם לא רואים את העיניים שלה, הן מסתכלות כלפי מטה. היא לא לגמרי מסתכלת הרחק מכם, אבל אתם צריכים לדמיין את העולם שלה. היא מעודדת אתכם להרהר בעולם הנשגב הזה אליו היא שייכת, שם היא יכולה להיות שלווה לחלוטין. מחזיקה את כלי הברזל של מותה בעינויים. "הפסיון של ישו" של מל גיבסון -- לא זוהר, זה זוהר. זו ה"פייטה" של מיכאלנג'לו, בה מריה היא בגילו של ישו. ושניהם שמחים ונעימים להחריד.

זוהר מזמין אותנו לחיות בעולם שונה. זה חייב להיות בו זמנית מסתורי, מעט מרוחק. לכן לעיתים קרובות בצילומים הזוהרים, האדם לא מסתכל על הצופים. זו הסיבה לכך שמשקפי שמש הם זוהרים, אבל גם לא כל כך גבוה מעלינו כך שלא נוכל להזדהות עם האדם. במובן מסוים, חייב להיות משהו כמו אצלנו. אז כפי שאמרתי, באמנות דתית, אתם יודעים, אלוהים הוא לא זוהר. אלוהים לא יכול להיות זוהר כי אלוהים הוא כל יכול, יודע כל - זה יותר מדי גבוה מעלינו. ועדיין תוכלו לראות באמנות דתית, את הקדושים או את מריה הבתולה מצויירים לעיתים -- לא תמיד -- באופן זוהר. וכפי שאמרתי מקודם, זוהר לא חייב להיות לגבי אנשים אבל הוא חייב להיות נעלה. עכשיו, מה יש סופרמן? בלי קשר לסגנון של אלכס רוס, שהוא מאוד זוהר, דבר אחד לגבי סופרמן זה שהוא גורם לך להאמין שאדם יכול לעוף.

וזוהר הוא כולו התעלות מהעולם הזה והגעה למקום אידיאלי, מושלם. וזו אחת הסיבות לכך שכלי תחבורה נוטים להיות מאוד זוהרים. וככל שיש לנו פחות ניסיון איתם, הם יותר זוהרים. אז אתם יכולים ליצור תמונה זוהרת של מכונית, אבל אתם לא יכולים ליצור תמונה זוהרת של תחבורה. אתם יכולים ליצור תמונה זוהרת של מטוס, אבל לא של חלל הפנים שלו. הרעיון הוא שזה עומד להוביל אותך, והסיפור הוא לא על, אתם יודעים, הבחור שיושב לפניכם במטוס, שיש לו ילד קטן ומרושע, או שיעול רציני. הסיפור הוא על היעד אליו אתם מגיעים, או היעד אליו אתם חושבים להגיע. והתחושה הזו של להיות מובל היא אחת הסיבות לכך שיש לנו עיצוב זוהר. הסוג הזה של הסגנון הזורם לא זוהר רק כי הוא מתקשר עם סרטים מהתקופה, אלא בגלל, שבזרימה שלו, הוא מרחיק אותנו מהיום-יום.

אותו דבר - קשתות הן מאוד זוהרות. קשתות עם ויטראז' - אפילו יותר זוהרות. גרמי מדרגות שמתעקלים הרחק מאיתנו הם זוהרים. אני מוצאת את גרם המדרגות בתמונה הזו מאוד זוהר כי בשבילי, זה לוכד את כל ההבטחה של חיי ההגות האקדמית, אבל אולי זה רק בגלל שלמדתי בפרינסטון. בכל אופן, קווי רקיע הם סופר זוהרים, רחובות העיר - לא כל כך זוהרים. אתם יודעים, כשאתם בסופו של דבר מגיעים לעיר הזו היא מציאותית. האופק, הכביש הפתוח, מאוד, מאוד זוהר. יש מעט דברים יותר זוהרים מאופק פרט אולי למספר של אופקים וכמובן, כאן אתה לא מרגיש את הקור, או את החום -- אתה רק רואה את האפשרויות. כדי להצליח ליצור זוהר, אתם צריכים את התכונה הזו של הרנסאנס של ספרצטורה, מונח שטבע קסטיגליון בספרו, "ספרו של החצרן." יש את הגרסא הלא זוהרת של איך שזה נראה היום, אחרי כמה מאות.

וספרצטורה היא האמנות שבלהסוות אמנות. היא גורמת לדברים להראות חסרי מאמץ. אתם לא חושבים על איך ניקול קידמן זזה בתוך השמלה, היא פשוט נראית לגמרי טבעית. ואני זוכרת שקראתי, אחרי סרטי לארה קרופט, איך אנג'לינה ג'ולי הלכה הביתה עם חבלות שחורות וכחולות. אבל כמובן שהם כיסו זאת עם איפור, בגלל שלארה קרופט עשתה את כל אותם הפעלולים, אבל היא לא נחבלת כי יש לה ספרצטורה. להסוות כל אמנות ולגרום לכל שנעשה, או נאמר, להראות כאילו בוצע ללא מאמץ. וזה אחד האספקטים הקריטיים של זוהר -- זוהר קשור לעריכה. איך אתם יוצרים את התחושה הזו של הנשגבות, את התחושה של יצירת עולם מושלם? התחושה של, אתם יודעים, החיים יכולים להיות טובים יותר, הייתי יכול להצטרף -- הייתי יכול להיות אדם מושלם, הייתי יכול להצטרף לעולם המושלם הזה. אנחנו לא נספר לך את כל הפרטים המלוכלכים.

עכשיו, זה הושאל לי בנדיבותו של ג'ף בזוס משנה שעברה. זה מתחת לשולחן של ג'ף. כך העולם האמיתי של מחשבים, מנורות, מוצרי חשמל מכל מיני סוגים, נראה. אבל אם אתם מסתכלים בקטלוג -- במיוחד קטלוג של חפצים מודרניים ויפים לביתכם -- זה נראה כך. אין שם כבלים. תסתכלו בפעם הבאה שתקבלו את הקטלוגים הללו במייל-- בדרך כלל תוכלו להבין היכן הם החביאו את הכבלים. אבל תמיד ישנה האשליה שאם תקנו את המנורה הזו, תחיו בעולם ללא כבלים. ואותו הדבר נכון, אפילו אם תקנו את הלפטופ הזה או תקנו את המחשב הזה -- ואפילו בעידן חסר הכבלים הזה, לא תזכו לחיות בעולם ללא כבלים. אתם חייבים להיות בעלי מסתורין ואתם חייבים להיות בעלי חן. והנה היא -- גרייס. זו התמונה הזוהרת ביותר, אני חושבת, מעולם, וחלק מהעניין הוא שב"חלון אחורי" השאלה היא, האם היא זוהרת מכדי לחיות בעולם שלו? והתשובה היא לא, אבל כמובן שזה רק סרט.

הנה הדי לאמאר שוב. ואתם יודעים, הסוג הזה של כיסוי הראש הוא מאוד זוהר כי, כמו משקפי שמש, הוא מסתיר וחושף בו זמנית. שקיפות חלקית היא זוהרת -- לכן כל האנשים האלה עונדים פנינים. לכן מוצרי אלכוהול הם זוהרים -- זוהר הוא שקוף חלקית, לא שקוף, לא אטום. הוא מזמין אותנו אל העולם אבל לא נותן לנו תמונה ברורה לחלוטין. ואני חושבת שאם גרייס קלי היא האדם הזוהר ביותר, אולי מדרגות ספירליות עם קיר זכוכית תהיה תמונת חלל הפנים הזוהרת ביותר כי גרם מדרגות ספירלי זוהר באופן מדהים. זה נותן תחושה של עלייה מעלה, ועדיין לעולם לא תחשבו על איך תמעדו בעיקר אם הייתם יורדים מטה. וכמובן שקיר הזכוכית נותן את התחושה הזו של שקיפות חלקית. אז, המפגש ביניהם אמור להיות תענוג צרוף אבל משמעות היא רק חלק מהזוהר. לכל אינדיוידואל ולכל תרבות יש אידיאלים שאין אפשרות שיתממשו במציאות.

יש בהם סתירות, הם מחזיקים עקרונות שאין להם התאמה אחד עם השני, מה שהם לא יהיו, ועדיין האידיאלים האלה נותנים משמעות ומטרה לחיינו כתרבויות וכאינדיוידואלים. והדרך שלנו להתמודד עם זה היא להתיק אותם -- אנחנו שמים אותם בעולם מוזהב, עולם מדומיין, עידן של גיבורים, העולם העתיד לבוא. ובחיים הפרטיים, אנחנו לרוב מקשרים את זה עם איזה חפץ. גדר היתדות הלבנה, הבית המושלם. המטבח המושלם - אין חשבונות על הדלפק במטבח המושלם. אתם יודעים, אם תקנו את הכלים המקצועיים, כך המטבח שלכם יראה. השרשרת המושלמת היא סמל לחיי האהבה המושלמים, טבעת היהלום המושלמת. הבריחה המושלמת במכוניתך המושלמת. זו חברת עיצוב פנים שנקראת 'אוטופיה', פשוטו כמשמעו. המשרד המושלם. שוב, בלי כבלים, ככל שאני יכולה להעיד, ובודאי שלא, זה לא נראה בכלל כמו המשרד שלי. אני מתכוונת, אין ניירות על השולחן. אנחנו רוצים את העולם המוזהב הזה. ומספר אנשים מתעשרים מספיק, ואם יש להם את האידיאלים שלהם במובנים ביתיים, הם זוכים לרכוש את העולם המושלם שלהם.

דין קונץ בנה את הקולנוע הביתי הנהדר הזה שהוא -- אני לא חושבת שבמקרה -- בסגנון ארט דקו. זה מסמל את התחושה של להיות מוגן ובבית. עכשיו, זה לא תמיד טוב, כי מהו העולם המושלם שלכם? מהו האידיאל שלכם? וגם, מה גרעתם ממנו? האם זה משהו חשוב? אז, "המטריקס" הוא סרט שכולו זוהר. אני יכולה לעשות שיחה שלמה על "המטריקס" וזוהר אבל אתם יודעים, הוא קיבל ביקורת על הפיכת האלימות לזוהרת. בגלל שתראו -- משקפי שמש והמעילים הארוכים הללו, וכמובן הם יכולים ללכת על הקירות ולעשות את כל הדברים האלה שהם בלתי אפשריים בעולם האמיתי. זה צילום אחר של מרגרט ברוק וויט. זה מברית המועצות, אטרקטיבי. אני מתכוונת, תראו כמה שמחים האנשים, וגם נראים טוב. אתם יודעים, אנחנו צועדים לעבר אוטופיה.

ואני לא מעריצה של PETA, אבל אני חושבת שזו מודעה מצויינת. בגלל שמה שהם עושים זה לומר, המעילים שלכם לא כל כך זוהרים, מה שהושמט הוא חשוב. אבל למעשה, מה שחשוב אפילו יותר מלזכור מה הושמט זה לחשוב על, האם האידיאלים טובים? כי זוהר יכול להיות מאוד טוטליטרי ומטעה. וזה לא רק עניין של לעשות את ניקוי הרצפה שלך זוהר. זה מתוך "נצחון הרצון" עריכה גאונית של דברים יחדיו. הנה תצלום זוהר. נציונל-סוציאליזם הוא כולו זוהר. זו הייתה אידיאולוגיה מאוד אסתטית. הרעיון היה ניקוי גרמניה, והמערב, והעולם כולו, ולפטור אותו מכל דבר לא זוהר. אז זוהר יכול להיות מסוכן.

אני חושבת שבזוהר יש איזו משיכה אמיתית, ערך אמיתי. אני לא נגד זוהר. אבל ישנה איזו פליאה מסויימת לגבי דברים שהושמטו בכבלים של החיים. ויש גם דרך להתחמק מהסכנות שבזוהר וגם דרך להרחיב את ההערכה שלך אליו. וזה לקחת את העצה של אייזק מזרחי ולהתעמת עם המניפולציה של כל זה, וכאילו להודות שאנחנו נהנים מהמניפולציה, אבל גם נהנים מאיך שזה קורה. והנה הדי לאמאר. עכשיו, היא מאוד זוהרת אבל אם יודעים, היא המציאה את הטכנולוגיה של פיזור הספקטרום. אז היא אפילו יותר זוהרת אם אתם יודעים שהיא לא באמת טיפשה, אפילו שהיא חשבה שהיא יכולה להיראות טיפשה.

דייוויד הוקני מדבר על איך ההערכה לזה, אני חושבת שזה ציור מאוד זוהר, מתעצמת אם אתם חושבים על העובדה שלוקח שבועיים לצייר את ה'ספלאש' הזה, שלוקח לו רק חלקיק שנייה לקרות. יש ספר בחנויות הספרים -- הוא נקרא "סימפוניה בפלדה," והוא על דברים שמוחבאים מתחת למשטחי הקירות במרכז דיסני. ויש בזה משיכה. זה לא בהכרח זוהר, אבל לחשוף את הזוהר זה מושך. יש ספר נפלא בשם "כתרים" זה כל התמונות הזוהרות הללו של נשים שחורות בכובעי הכנסייה שלהן. ויש ציטוט של אחת מהנשים הללו, והיא מדברת על, "כשילדה קטנה, הייתי מעריצה את הנשים בכנסייה עם הכובעים היפיפיים. הן נראו כמו בובות יפיפיות, כאילו הן פסעו מבעד למגזין. אבל ידעתי גם כמה קשה הן עבדו כל השבוע. לפעמים, מתחת לכל הכובעים הללו יש הרבה שמחה והרבה צער." ולמעשה, אתם מקבלים יותר הערכה לזוהר כאשר אתם מבינים מה נעשה כדי ליצור אותו. תודה לכם.