ויק מוניז יוצר אומנות עם חוטי מתכת וסוכר

נתבקשתי להגיע לכאן ולדבר על יצירה. ויש לי רק 15 דקות, שאני רואה שכבר החלו. וב-15 דקות, אני חושב שאני יכול לגעת רק בחלק בתפעולי של היצירתיות, אני קורא לזה יצירתיות. יצירתיות היא הדרך בה אנו מתמודדים עם יצירה. בעוד שיצירה לעיתים נראית מעט בלתי נתפסת, או חסרת טעם, יצירתיות תמיד בעלת משמעות. תראו, למשל בתמונה הזו. אתם יודעים, יצירתיות היא מה שגרם לשים את הכלב בתמונה, ויצירתיות היא מה שגורם לנו לראות תרנגולת בחלק האחורי שלו.

כשחושבים על זה,היצירתיות מושפעת מתהליך ההתבגרות. כשהייתי בגיל העשרה, הייתי יוצר. פשוט יצרתי דברים. ואז נעשיתי מבוגר והתחלתי להבין מי אני, וניסיתי לשמר את האדם שאני -- נעשיתי יצירתי. ורק כאשר הוצאתי ספר וערכתי תערוכה מיצירותי, הצלחתי בדיוק להבחין-- שנראה כי כל הדברים המשוגעים שעשיתי, השתייה, המסיבות -- הביאו אותי עד לנקודה הזאת שבה בעצם אני כרגע מדבר אליכם. למרות שלמעשה זה נכון, הסיבה שבגללה אני כרגע מדבר אליכם היא מפני שנולדתי בברזיל. אם הייתי נולד במונטריי, בטח הייתי בברזיל.

נולדתי בברזיל, וגדלתי בשנות ה-70, באקלים פוליטי סוער, הייתי צריך ללמוד לתקשר בדרך ייחודית מאוד -- מעין שוק שחור של סמלים. לא באמת יכולת להגיד את מה שרצית, היית צריך להמציא דרכים להגיד זאת. מידע לא היה משהו שבטחת בו. העובדה הובילה אותי לעוד צעד, שבגללו אני פה היום, מפני שאהבתי מדיה מכל הסוגים. הייתי מכור למדיה, מה שהוביל אותי לעסוק בפרסום. העבודה הראשונה שלי בברזיל היתה, למעשה, למצוא דרך לשפר את הקריאות של לוחות המודעות, ובהתבסס על מהירות, זווית הצפייה והטקסט הנכתב. זה היה, למעשה, מחקר טוב מאוד, בזכותו השגתי עבודה בסוכנות פרסום. ובמשרד החליטו גם שאני צריך -- לקבל פסלון מכוער מפרספקס עבור זה.

ועוד סיבה -- בזכותה אני כאן -- היא שביום שבו הלכתי לאסוף את הפסלון, שכרתי טוקסידו בפעם הראשונה בחיי, לקחתי את הפסלון -- לא היו לי חברים. בדרכי החוצה, הייתי צריך להפריד בריב. מישהו היכה מישהו אחר בעזרת אגרופנים. הם לבשו טוקסידו, והלכו מכות.זה היה מראה לא נעים. וגם -- אנשי פרסום עושים זאת כל הזמן -- (צחוק) -- ואני - ובכן, הייתי בדרך חזרה למכונית, הבחור שהוכה החליט להוציא אקדח -- אין לי מושג למה היה לו אקדח -- וירה באדם הראשון שחשב שהיה התוקף שלו. האדם הראשון שלבש עניבה שחורה וטוקסידו. זה הייתי אני. למזלי, זה לא היה קטלני, כמו שכולכם יכולים להיווכח. ועוד יותר, הבחור אמר שהוא מצטער ושיחדתי אותו בכספי פיצויים, כדי לוותר על הגשת כתב אשמה. וככה -- עם הכסף שקיבלתי הגעתי לארצות הברית בשנת 1983, וזוהי - הסיבה האמיתית בגללה אני מדבר אליכם היום. מפני שנוריתי. (צחוק) (מחיאות כפיים)

ובכן, כשהתחלתי לבצע עבודות משלי, החלטתי שלא אצור דמויות. אתם יודעים, בחרתי בדרך של מכובדות. מפני שכאשר רציתי להיכנס לעולם הפרסום, מה שרציתי לעשות -- רציתי לצייר דמויות של אנשים ערומים בקרח, לפרסומת לויסקי, זה מה שבאמת רציתי לעשות. אבל - לא נתנו לי לעשות זאת, אז אני רק -- אתם יודעים, הם נתנו לי לעשות דברים אחרים. ואני רציתי בכלל למכור קרח, לא וויסקי. העבודות הראשונות היו למעשה עצמים. הן היו שילוב של עצמים, עיצוב מוצר ופרסום. אני כיניתי אותן שרידים. בתחילה הוצגו בגלריית Stux ב-1983.

לדוגמא גולגולת הליצן. זהו שריד של גזע מפותח מאוד של בדרנים. אשר חיו בברזיל, לפני הרבה זמן. (צחוק) והנה מעין סוג של ג'ויסטיק. לצערי, הוא כבר לא קיים יותר מפני שעוצב לפלטפורמת "אטארי". ישנה גרסה ל"פלייסטשיין 2" עכשיו בעבודה, אולי אביא אותה ל-TED הבא. הפודיום המתנודד. זהו מכשיר לייצור קפה מהתקופה הפרה-קולומביאנית. למעשה, רעיון זה הגיע מויכוח שהיה לי ב"סטארבקס", אני התעקשתי שלא הגישו לי קפה קולומביאני, הקפה היה למעשה פרה-קולומביאני. זהו שולחן בונסאי. זוהי אנציקלופדיה בריטניקה בכרך אחד, אפשר לקחת לטיול. וחצי מצבה, לאנשים שעדיין לא מתו.

רציתי לקחת את המידע לתחום התמונות, והחלטתי לעשות יצירות בעלות קונפליקט בתדמית. אז החלטתי לעבוד עם עננים. כי את צורות העננים אפשר לפרש בדרך שרוצים. ועכשיו החלטתי לעבוד בדרך מאוד "לואו-טק", הנה משהו שיכול להיות בו זמנית גוש כותנה, ענן וידי אדם מתפלל -- למרות שזה נראה יותר כמו הידיים של מיקי מאוס מתפלל. אבל עדיין, אתם יודעים -- הנה ענן בצורת חתלתול. הם נקראים "שוויונים", על שם עבודותיו של אלפרד שטיגליץ. "החלזון". למרות הכל, עדיין עבדתי עם פסלים, ואני ניסיתי להגיע לייצוג שטוח יותר. "קנקן התה".

היתה לי הזדמנות להגיע לפירנצה, נדמה לי בשנת 94', ראיתי את "דלת גן העדן" של גיברטי. הוא עשה שם דבר מה מחוכם מאוד. הוא השתמש בשני סוגי מדיה, מתקופות זמן שונות. בתחילה, יצר בטכנולוגיה ישנה , ואז הוסיף נקודת מבט תלת-מימדית, שהיתה בזמנו טכנולוגיה חדישה. וזה לחלוטין נראה מוגזם. העין שלך לא יודעת על איזו רמה להביט. ואתה נלכד בתצוגה. אז החלטתי ליצור את העצמים הפשוטים האלה, בתחילה הם נראים כמו ציור של קו. ואז יצרתי אותם מתיל. הרעיון היה -- מכיוון שבדרך כלל אנחנו מתעלמים מצבע לבן -- הם נראו כמו ציור בעפרון, הבנתם? ואנשים היו מביטים בהם -- הא, זה ציור עפרון. ואז, במבט שני, אתה רואה שזה בעצם משהו אחר. יש לזה מימד פיזי, ואתה מתחיל להיכנס עמוק יותר לעניין והולך לכיוון היצירה. אז זה "קוף עם לייקה". "הירגעות". "פיאט לוקס".

באותה דרך ההסטוריה של התצוגה התפתחה מציורי קו, לציורים בעלי צללים. אבל אני רציתי לעסוק בעצמים אחרים. אז התחלתי לקחת את היצירות למרחב אחר, שהוא כמעט תמונה של כלום. עשיתי את התמונות האלה, שנקראות תמונות חוט. קראתי להן על שם הכמות המטרים שהשתמשתי בהם על מנת ליצור אותן. בסופו של דבר, כולן הופכות לתצלומים, או, כמו במקרה הזה, לתחריט. וזהו מגדלור. זהו "6,500 יארד", על-פי קורוט. "9,000 יארד" על-פי גרהארד ריכטר. ואני לא יודע כמה יארד, על-פי ג'ון קונסטבל.

כשמיציתי את רעיון הקווים, החלטתי לנסות את רעיון הנקודות, שזה דומה יותר לסוג הייצוג שאנו מוצאים בתמונות עצמן. פגשתי קבוצה של ילדים באי הקאריבי סיינט-קיטס, עבדתי ושיחקתי איתם. יש לי כמה תצלומים מהם. כאשר הגעתי לניו יורק, החלטתי -- הם היו ילדים של עובדים במטעי קנה הסוכר. ואפשר, בעזרת סוכר על גבי נייר שחור, ליצור פורטרטים שלהם. הנה לדוגמה -- (תשואות) -- תודה. זוהי "ולנטינה, הזריזה ביותר." זהו רק שם הילד, ואותו משהו קטן שלומדים להכיר, כאשר פוגשים לזמן קצר. "ולישיה" "ג'סינת'"

אבל שכבה נוספת של הייצוג קיימת. מפני שעשיתי זאת בזמן יצירת התמונות, נוכחתי לדעת כי ניתן להוסיף דבר מה ניסיתי ליצור נושא -- משהו שיתנגש עם הנושאים, למקרה זה שוקולד הוא מצויין, כי יש לו -- מביא רעיונות שנעים מזיהוי פרצופים לרומנטיקה. וכך החלטתי ליצור את התמונות האלו, והן היו מאוד גדולות, היית חייב להתרחק מהן על מנת לראות אותן. הן נקראות תמונות של שוקולד. פרויד בטח יוכל להסביר שוקולד טוב ממני. הוא עשה זאת ראשון. וכך גם ג'קסון פולוק.

תמונות של קהל אנשים הן מעניינות במיוחד, מפני ש, אתם יודעים, אתה מגיע לתמונה -- ומנסה להבין מהו הגבול בעזרת משהו שניתן להגדרה בצורה קלה, כמו פנים, הופך להיות רק מרקם. "פפראצי" במוזיאון "וויטני" השתמשתי באבק בכדי להדגים כמה מן המוצגים באוסף שלהם. אספתי חתיכות מינימליסטיות, מפני שמדובר פה על ספציפיות. ואתה עושה את זה עם החומר הכי לא-ספציפי, עם האבק עצמו. למשל, לוקחים את חלקי העור הנושר מכל מבקר במוזיאון. נעשה סקירת דנ"א של זה, ויש לנו רשימת דיור נפלאה. זהו ריצ'רד סרה.

קניתי מחשב, ואמרו לי שיש מליוני צבעים בתוכו. אתם יודעים,התגובה הראשונה של אמן לזה היא: מי ספר אותם? אתם מבינים? ואז הבנתי שעדיין מעולם לא עבדתי עם צבע. כי היה לי קשה לשלוט ברעיון של צבעים בדידים. אבל ברגע שהם נגעו בתבנית מספרית, אפשרלהרגיש נוח יותר. אז הפעם הראשונה בה עבדתי עם צבעים היתה כאשר ייצרתי פסיפסים מניפות פנטון. הם הפכו להיות תמונות מאוד גדולות, אני צילמתי בעזרת מצלמה גדולה -- מצלמת 8X10. אפשר לראות את פני השטח של כל ריבוע וריבוע -- כמו התמונה הזו של צ'אק קלוז. אתה צריך להתרחק מאוד על מנת לראות מה בתמונה. כמו כן,שימוש בטבלאות צבעים, כמו גהרארד ריכטר -- הרעיון מציג גם מימד של תצוגה, אשר מאוד נפוץ בימינו, מפת הביטים. הפשטה של "חבילות החציר" של מונה.

וזה משהו שנהגתי לעשות כבדיחה -- אתם יודעים -- כמו "Spiral Jetty" -- של רוברט סמית'סון -- ואז להשאיר עקבות, כאילו שזה נעשה על גבי שולחן. ניסיתי להוכיח שהוא לא עשה את זה בסולט-לייק. אבל אז, כאשר עשיתי את המודלים, ניסיתי לגלות את הקשר בין המודל והמקור. והרגשתי שעלי לגשת למקום וליצור בעצמי. ניסיתי ציורים פשוטים - נראה קצת טפשי.

באותו הזמן, יצרתי מיצגים גדולים מאוד, ממרחק 150 מטר. ועכשיו יצרתי מיצגים קטנים מאוד, אשר היו כמו -- הצגתי אותם ביחד, כך שהצופה יוכל באמת להבחין במי מהם הוא מתבונן. לא התעניינתי בדברים באמת גדולים, או בדברים הקטנים. התעניינתי במה שביניהם, כי נשאר טווח גדול של דו משמעות. זה, כמו שאתם רואים - הגודל של אדם. זוהי מקטרת. קולב.

וזה עוד משהו שעשיתי -- -- כולם אוהבים לראות במישהו מצייר, אבל לא להרבה אנשים ישנה ההזדמנות לצפות -- ביחד עם עוד הרבה אנשים, ציור אחד נוצר. אהבתי את העבודה הזו, כי יצרתי עננים מצויירים מעל מנהטן בתקופה של שני חודשים. וזה היה נהדר, כי היה לי עניין מוקדם -- בתיאטרון, וזה הצדיק את העניין. בתיאטרון, הדמות והשחקן נמצאים באותו מקום, מנסים לעבור בין שתי הדמויות מול הקהל. ופה, פה רואים -- משהו דומה לענן,וזה אכן ענן. הם כעין שחקנים מושלמים.

העניין שלי במשחק, בייחוד משחק רע, התחיל מזמן. למעשה, פעם שילמתי 60 דולרים לראות שחקן דגול עושה גרסה של "המלך ליר", וממש הרגשתי ששדדו אותי,כי ברגע שהשחקן הפך להיות המלך ליר, הוא פסק להיות השחקן הדגול ששילמתי כסף לראות. מצד שני, שילמתי פעם 3 דולרים, אני חושב -- והלכתי למחסן בקווינס לראות גרסה של "אותלו" שהוצגה על ידי קבוצת חובבים. זה היה די מרתק, מפני שאתם מכירים את הבחור -- שמו היה ג'ואי גרימלדי -- הוא גילם את הגנרל -- בשלוש הדקות הראשונות הוא באמת היה הגנרל, ואז הוא חזר להיות שרברב, הוא עבד בתור שרברב, אז -- שרברב, גנרל, שרברב,גנרל -- אז במחיר של 3 דולרים,ראיתי שתי טרגדיות במחיר של אחת.

אתם מבינים, אני חושב שהעניין הוא לא הרושם, לגרום לאנשים להאמין באשליה מוחלטת, עד כמה שאני יכול -- אני בדרך-כלל עובד בסף הנמוך ביותר של אשליה ויזואלית. מפני שלא מדובר על להוליך מישהו שולל, אלא לתת הערכה על מה שאתה מאמין שאתה רואה: כמה את רוצה להיות מולך שולל. זוהי הסיבה שבגללה אנחנו משלמים לצפות במופעי קסמים וכדומה. אוקי, אני חושב שסיימתי. זמני כמעט ותם. תודה רבה.