טימותי פרסטרו: עיצוב בשביל אנשים, לא בשביל פרסים

יש לי רעיון גדול שעתיד לשנות את העולם. הוא פנטסטי, הוא הולך להדהים אתכם. הוא התינוק המדהים שלי. והעניין הוא, שכולם אוהבים תינוקות מדהימים. אני הייתי תינוק מדהים. הנה אני ואבא שלי יומיים אחרי שנולדתי.

אז, בעולם של עיצוב מוצר, תינוק מדהים הוא כמו מכונית מיוחדת. היא פוערת פיות. אתה רואה אותה ואומר, "אלוהים, הייתי קונה אותה עכשיו!" אז איך יכול להיות שהמכוניות החדשות של השנה נראות די דומות למכוניות של שנה שעברה?

(צחוק)

מה השתבש בדרך משלב העיצוב לשלב הייצור? היום אני לא רוצה לדבר על תינוקות מדהימים, אני רוצה לדבר על ההתפתחות המוזרה של עיצוב -- שזה בערך כמו, גיל הטיפש-עשרה, כשאתה מנסה להבין איך העולם עובד.

אני אפתח בדוגמא מתוך מחקר שעשינו על בריאות של תינוקות שזה עתה נולדו. אז הנה הבעיה: כ4 מליון תינוקות בעולם, רובם במדינות מתפתחות, מתים לפני שהם מגיעים לגיל שנה, ואפילו לפני שהם מגיעים לגיל חודש. מסתבר, שכמחצית מהילדים האלה, בערך 1.8 מילון, היו ממשיכים לחיות אם רק היינו יכולים לשמור על גופם חם בשלושת הימים הראשונים, או אולי בשבוע הראשון, לאחר לידתם.

זהו חדר תינוקות במרכז רפואי בקטמנדו, נפאל. כל הילדים האלה, שמכוסים בשמיכות, צריכים היו להיות באינקובטורים -- משהו כזה. זהו אינקובטור יפני, שנתרם, שמצאנו בקטמנדו. זה מה שאנחנו צריכים. כנראה שמה שקרה זה שאיזה בית חולים יפני קנה ציוד חדש ותרם את הציוד הישן לנפאל. הבעיה היא, שבלי טכנאים, ובלי חלקי חילוף, תרומות כאלה הופכות עד מהרה לזבל.

זו נשמעת כמו בעיה שאנחנו יכולים לטפל בה. לשמור על חום גופו של תינוק למשך שבוע, זה לא מדע-טילים. אז התחלנו, חברנו למכון מחקר רפואי בבוסטון. ביצענו מחקר במשך חודשים, ניסינו לחשוב כמו מעצבים, עיצוב מוכוון אנשים. ניסינו להבין מה אנשים רוצים. זרקנו אלפי פתקי הדבקה. ועשרות אבות-טיפוס בשביל לקבל את זה. זהו האינקובטור שבנינו, השקענו בו הרבה מחשבה וחוכמה. והרגשנו מצויין.

בשונה ממכונית מיוחדת, פה הרעיון הוא כזה, רצינו לשדך משהו מדהים, עם משהו שעובד. והרעיון שלנו היה, שהעיצוב הזה, ישרה על יצרנים ועל בעלי השפעה רצון לקחת את הדגם הזה ולפתח אותו.

חדשות רעות: הפעם היחידה שהכניסו תינוק לאינקובטור שלנו היה הילד הזה - כשצילמו תמונה למגזין "טיים". אז ההכרה ברעיון היא טובה מאד. אנחנו רוצים שהעיצוב הזה יופץ כך שאחרים יוכלו לראות אותו. הוא זכה בהרבה פרסים. אבל זה הרגיש כמו פרס ניחומים. רצינו לעשות משהו שיעזור להפוך את העולם למקום טוב יותר, ואנחנו לא חושבים שהילד הזה היה ארוך מספיק בשביל להתחמם.

אז בפועל, העיצוב שלנו שאמור היה לתת השראה, לא באמת עשה זאת. בעצם מה שאני אומר זה, שבשבילנו, בשביל מה שאני רציתי להשיג, או שדברים קורים לאט מידי, או שזה פשוט לא עובד, לא יעיל. אני רוצה לעצב ולהביא תוצאות. לא סתם לעשות דברים יפים. אני רוצה לעשות את העולם שלנו טוב יותר. אז כשעיצבנו את האינקובטור, השקענו הרבה תשומת לב לאנשים העתידים להשתמש בו -- למשל, משפחות עניות, רופאים כפריים, אחיות עמוסות, ואפילו טכנאי תיקונים. חשבנו שכיסינו הכל, שעשינו הכל נכון.

מסתבר שיש הרבה מאד סוגים של אנשים שצריכים להיות מעורבים בתהליך הייצור בכדי שהמוצר יהיה מוצלח: ייצור, מימון, הפצה, רגולציה. מייקל פרי, בPATH אמר שצריך להבין מי יבחר להשתמש ולשלם עבור מוצר שכזה. אני חייב לשאול משהו -- קרנות הון סיכון תמיד שואלות, "אדוני, מה העסק שלך, ומי הלקוח שלך?"

מי הלקוחות שלנו? הרי לכם דוגמא. זהו מנהל בית חולים בבנגלדש שעומד מחוץ לבית החולים שלו. מסתבר, שהוא כלל לא קונה את הציוד שלו. ההחלטות הללו נעשות ע"י שר הבריאות או ע"י תורמים זרים, והציוד פשוט מגיע. בדומה, הנה יצרן בינלאומי של ציוד רפואי. מסתבר שהולכים לדוג איפה שהדגים נמצאים. אז מסתבר שהשווקים המתעוררים, היכן שהדגים נמצאים, הם המעמד הבינוני של המדינות הללו מחלות של שפע: מחלות לב, פוריות. מתברר שעיצוב עבור התוצאה באספקט מסויים באמת מכווין למחשבה על עיצוב עבור ייצור והפצה. אוקיי, זה היה שיעור חשוב.

דבר שני, לקחנו את השיעור הזה וניסינו לדחוף אותו לפרוייקט הבא שלנו. אז התחלנו במציאת יצרן. ארגון שנקרא MTTS בוויאטנם, שמייצר טכנולוגיות לטיפול בתינוקות שזה עתה נולדו בשביל דרום מזרח אסיה. השותף השני שלי הוא "מזרח פוגש את מערב". זהו ארגון אמריקאי שמפיץ את הטכנולוגיה הזו לבתי חולים עניים באזור.

אז התחלנו בכך ששאלנו אותם, "ובכן, מה אתם רוצים? איזו בעיה אתם רוצים לפתור?" והם אמרו, "בואו נעבוד על צהבת ביילודים" זו עוד אחת מהבעיות הגלובליות. צהבת משפיעה על שני שלישים מהנולדים מסביב לעולם. מתוך אלה, בערך אחד מעשר, אם לא יטופל, הצהבת יכולה להחמיר כל כך שהיא עלולה להוביל לנכות לכל החיים, או שהילדים עלולים אף למות. ישנה דרך אחת להילחם בצהבת, וזה מה שנקרא עירוי בהחלפה. כמו שאתם בטח מדמיינים, זה תהליך יקר וגם דיי מסוכן.

ישנה דרך נוספת. היא מאוד טכנולוגית, מאוד מסובכת, קצת מאיימת. צריך להאיר על הילד באור כחול -- אור כחול בוהק על כמה שיותר מהעור שאפשר. למה זו בעיה קשה? אז הלכתי לMIT, אוקיי, אנחנו ננסה להבין את זה. (צחוק)

הנה לכם דוגמה. זה מתקן טיפול בפוטותראפיה שמתוכנן עבור בתי חולים אמריקאים. וכך צריך להשתמש בו. זה נמצא מעל התינוק, מקרין על מטופל אחד. ניקח את זה מחוץ לבית החולים האמריקאי, נשלח אותו למתקן עמוס באסיה, כך משתמשים בו בפועל. האפקטיביות של הטיפול הפוטותראפי הוא פונקציה של עוצמת האור. הריבועים הכהים האלה מראים היכן יש פוטותראפיה אפקטיבית. ככה זה נראה בשימוש בפועל. כך שהילדים האלה בצדדים לא באמת מקבלים פוטותראפיה אפקטיבית. אבל ללא הכשרה, ללא סוג כלשהוא של מודד עוצמת אור, איך תדע?

אנחנו רואים עוד דוגמאות לבעיות כאלה. הנה המחלקה לטיפול נמרץ ביילודים היכן שאמהות באות לבקר את התינוקות שלהן. ותזכרו, האמא כנראה בדיוק עברה ניתוח קיסרי, אז זה כבר סוג של באסה. האמא מבקרת את הילד שלה. היא רואה את התינוק עירום, שוכב תחת אורות כחולים, נראה דיי פגיע. זה לא נדיר שהאם שמה שמיכה על התינוק. מנקודת המבט של הפוטותראפיה, כנראה לא ההחלטה הכי טובה. זה אפילו נשמע דיי טיפשי. חוץ מזה, מה שלמדנו זה שאין כזה דבר משתמש טיפש -- זה מה שבאמת למדנו. ישנם רק מוצרים טיפשים.

אנחנו חייבים לחשוב כמו אקסיסטציאליסטים. זה לא הציור שהיינו מציירים, שהציור שציירנו בפועל. זה השימוש -- עוצב עבור השימוש בפועל. איך אנשים הולכים להשתמש בזה בפועל?

בדומה, כשאנו חושבים על השותף שלנו MTTS, הם יצרו כמה טכנולוגיות מדהימות הקשורות למחלות של יילודים. הנה מחמם עילי ו CPAP. הם לא יקרים, דיי גסים. הם טיפלו ב 50,000 ילדים עם הטכנולוגיה הזו. אבל יש בעיה: כל רופא בעולם, כל מנהל בית חולים, ראה טלוויזיה -- השידורים החוזרים המקוללים של ER. מתברר שכולם יודעים כיצד ציוד רפואי צריך להיראות. הם רוצים באק רוג'רס, הם לא רוצים יעילות. זה נשמע מטורף, זה נשמע אידיוטי, אבל ישנם בתי חולים שיעדיפו שלא יהיה להם ציוד מאשר שיהיה להם ציוד שנראה זול ונחות. שוב, אם אנחנו רוצים שאנשים יבטחו במכשיר, הוא צריך להיראות אמין.

אז במחשבה על מבחן התוצאה, מתברר שהמראה החיצוני אכן משפיע. אז אספנו את כל המידע. ניסינו הפעם לעשות את זה נכון. וזה מה שפיתחנו. זה מכשיר הפוטותראפיה "פיירפליי" (גחלילית), רק שהפעם לא נעצרנו בשלב הקונספט. מההתחלה ישבנו ודיברנו עם יצרנים. המטרה שלנו היא ליצור משהו שהוא המילה האחרונה בתחום שהשותפים שלנו ב MTTS יכולים לייצר. המטרה שלנו היא ללמוד כיצד הם עובדים, המקורות שאליהם צריך לגשת, על מנת שהם יוכלו לייצר את המוצר הזה.

זו השאלה לעיצוב לצורכי ייצור. כאשר אנו חושבים על השימוש בפועל, תשימו לב שלמכשיר יש עריסה אחת. הוא מתאים אך ורק לתינוק אחד. והרעיון כאן הוא שברור כיצד צריך להשתמש במכשיר. אם תנסה לשים יותר מתינוק אחד בתוכו, תצטרך לשים אותם אחד על השני.

(צחוק)

אז הרעיון כאן הוא בעצם לגרום לכך שיהיה קשה להשתמש במכשיר בצורה לא נכונה. במילים אחרות, אתה רוצה לגרום לכך שהדרך הנכונה להשתמש במכשיר תהיה גם הדרך הפשוטה ביותר. עוד דוגמאה: שוב, אמא טיפשה. אמא טיפשה חושבת שלתינוק שלה קר, ורוצה לשים שמיכה על התינוק. זו הסיבה שבמכשיר שלנו יש מנורות גם מעל וגם מתחת לתינוק. כך שאם האמא שמה שמיכה על התינוק, הוא עדיין מקבל פוטותראפיה יעילה מלמטה.

סיפור אחרון: יש לי חבר בהודו שסיפר לי שלא באמת בחנת טכנולוגיה אלקטרונית להפצה באסיה עד שאימנת ג'וק לטפס לתוך המכשיר ולהשתין על כל רכיב קטן בפנים.

(צחוק)

אתם חושבים שזה מצחיק. היה לי מחשב נייד בכח שמירת השלום, ולמסך היו מלא פיקסלים מתים. יום אחד הסתכלתי בפנים, וכולם היו נמלים מתות שנכנסו לי למחשב ומתו -- הנמלים המסכנות האלה! אז עם המכשיר הזה, מה שעשינו -- הבעיה היא שרכיבים אלקטרונים נוטים להתחמם ואתה צריך לשים פתחי אוורור על מנת לקרר אותם ברוב המוצרים. החלטנו שאנחנו לא יכולים לשים שלטי "אין כניסה" לייד הפתחים. למעשה נפטרנו מכל הדברים האלה. המכשיר שלנו, "פיירפליי" הוא אטום לגמרי.

זה אחד מהשיעורים -- אם היה מביך להיות בן טיפש-עשרה, זה הרבה יותר גרוע להיות מעצב מיואש. אז חשבתי על זה, שמה שאני באמת רוצה לעשות זה לשנות את העולם. אני צריך לשים לב לדרישות הייצור וההפצה. אני צריך לשים לב לאיך שאנשים הולכים להשתמש במכשיר בפועל. אני צריך באמת לשים לב. באמת, אין תירוץ לכשלון.

אני צריך לחשוב כמו אקסיטנציאליסט. אני צריך לקבל את העובדה שאין כזה דבר משתמשים טפשים, יש רק מוצרים טפשיים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלות הקשות. האם אנחנו מעצבים עבור העולם שאנחנו רוצים? האם אנחנו מתכננים עבור העולם שיש לנו? האם אנחנו מתכננים עבור העולם שעתיד לבוא, לא משנה אם אנחנו מוכנים או לא?

נכנסתי לעסק הזה על מנת לעצב מוצרים. למדתי מאז שאם אתה באמת רוצה לעשות שינוי בעולם, אתה צריך לעצב את התוצאה. וזה עיצוב שמשפיע.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)