טים הרפורד: נסייה, טעייה, ותסביך האלוהים

מלחמת העולם השנייה, מחנה שבויים גרמני, והאיש הזה, ארצ'י קוקריין, הוא שבוי מלחמה ורופא, ויש לו בעיה. הבעיה היא שהגברים שבטיפולו סובלים ממחלה מייסרת ומגבילה שארצ'י לא ממש מבין אותה. התסמינים הם מעין נפיחות איומה מהצטברות נוזלים מתחת לעור. אבל הוא לא יודע האם זה זהום, האם זה קשור לתת-תזונה. הוא לא יודע כיצד לרפא את זה. והוא פועל בסביבה עוינת. ואנשים עושים דברים איומים במלחמות. שומרי המחנה הגרמנים, הם השתעממו. הם מצאו עניין פשוט בלירות לתוך מחנה המאסר, באקראי בשביל הכיף. במקרה אחד ספציפי, אחד השומרים זרק רימון-יד לתוך חדר השירותים של האסירים בזמן שהיה מלא באסירים. הוא אמר שהוא שמע צחוק חשוד. וארצ'י קוקריין, כרופא המחנה, היה אחד מהאנשים הראשונים שנכנס לטפל בכאוס. ודבר אחד נוסף: ארצ'י בעצמו סבל מאותה מחלה.

אז המצב נראה די אבוד. אבל ארצ'י קוקריין היה איש רב-תושייה. הוא כבר הבריח בעבר ויטמין C אל תוך המחנה, ועכשיו הצליח להשיג אספקה של מרמייט בשוק השחור. חלקכם אולי תוהים מה זה מרמייט. מרמייט הוא ממרח אנגלי לארוחת בוקר שחביב על הבריטים. הוא נראה כמו נפט גולמי. והטעם... מעקצץ. והכי חשוב, זהו מקור עשיר של ויטמין B12. אז ארצ'י מחלק את הגברים שבטיפולו, כמיטב יכולתו לשתי קבוצות שוות. ולמחציתם הוא נותן ויטמין C. והוא נותן למחצית השנייה ויטמין B12. הוא מתעד בקפידה ובזהירות רבה את התוצאות במחברת ניסוי. ואחרי רק כמה ימים בודדים כבר ברור שמה שזה לא יהיה שגורם למחלה הזו, מרמייט מרפא אותה.

קוקריין אז פונה לגרמנים שמנהלים את מחנה השבויים. עכשיו - אתם חייבים לדמיין את הרגע... עזבו את התמונה הזה, דמיינו איש עם זקן ג'ינג'י ארוך ורעמת שיער אדמוני. הוא לא יכול היה להתגלח - מזכיר את בילי קונולי. קוקריין, מתחיל להשתלח בגרמנים עם המבטא הסקוטי שלו... בגרמנית שוטפת, דרך אגב, אבל במבטא סקוטי... ומסביר להם שהתרבות הגרמנית היא התרבות שהביאה את שילר וגתה לעולם. והוא לא מסוגל להבין איך אפשר לסבול את הברבריות הזאת. והוא מוציא את כל התסכול שלו. ואז הוא חוזר חזרה לביתן המגורים שלו, נשבר ובוכה כי הוא משוכנע שהמצב חסר סיכוי. אבל רופא גרמני צעיר מרים את מחברת הניסוי של ארצ'י קוקריין ואומר לעמיתיו - "הראיות האלו הן חד-משמעיות. אם לא נספק ויטמינים לשבויים, זה פשע מלחמה." ולמחרת בבוקר, אספקה של ויטמין B12 מגיעה למחנה, והשבויים מתחילים להחלים.

אני לא מספר לכם את הסיפור הזה כי אני חושב שארצ'י קוקריין הוא "אחלה גבר", למרות שארצ'י קוקריין הוא "אחלה גבר". ואני אפילו לא מספר את הסיפור כי אני חושב שאנחנו צריכים לבצע יותר ניסויים אקראיים מבוקרים בכל ההיבטים של המדיניות הציבורית, למרות שאני חושב שגם זה יהיה לגמרי מגניב. אני מספר לכם את הסיפור הזה כי ארצ'י קוקריין, כל חייו, נלחם נגד פגע-רע נוראי. והוא הבין שזה מחליש אנשים ושזה גורם לריקבון בחברות. והיה לו שם לזה. הוא כינה את זה "תסביך האלוהים". אני יכול לתאר את התסמינים של תסביך האלוהים מאוד מאוד בקלות. התסמינים של התסביך הם, שלא משנה עד כמה הבעיה מורכבת, יש לך אמונה מוחלטת ומוחצת שאתה ללא ספק צודק בפתרון שלך.

ארצ'י היה רופא. כך שהוא בילה הרבה בחברת רופאים. ורופאים סובלים מהתסביך הזה הרבה. אני כלכלן, אני לא רופא, אבל אני רואה את תסביך האלוהים מסביבי כל הזמן בקרב עמיתיי הכלכלנים. אני רואה אותו בקרב המנהיגים בעולם העסקי שלנו. אני רואה אותו בפוליטיקאים שאנחנו מצביעים עבורם... אנשים, שלנוכח עולם מורכב ביותר, עדיין משוכנעים לחלוטין שהם מבינים איך העולם עובד. ואתם יודעים, עם המיליארדים העתידיים שאנחנו שומעים עליהם, העולם פשוט הרבה יותר מורכב מכדי שנוכל להבינו בצורה כזו.

הרשו לי לתת לכם דוגמה. דמיינו לרגע שבמקום טים הרפורד מולכם, היה עומד הנס רוסלינג ומציג את הגרפים שלו. אתם מכירים את האנס: ה"מיק-ג'אגר" של TED. (צחוק) והוא היה מראה לכם את הסטטיסטיקות המדהימות האלו, את האנימציות המדהימות. והן מבריקות, עבודה נהדרת. אבל גרף טיפוסי של האנס רוסלינג: חשבו רגע, לא על מה שהוא מציג, אלא חשבו על מה שנעדר ממנו. אז הוא מציג את התוצר הלאומי גולמי לנפש, אוכלוסיה, תוחלת חיים, וזהו בערך. אז שלוש פיסות מידע לגבי כל מדינה... שלוש פיסות מידע. שלוש פיסות מידע זה כלום. אני מתכוון, תסתכלו על הגרף הזה.

הוא הופק ע"י הפיזיקאי סזאר הידאלגו הוא מ- MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס) אתם לא תצליחו להבין מילה מכל זה, אבל ככה זה נראה. סזאר "סייר" בבסיס נתונים של למעלה מ- 5,000 מוצרים שונים, והוא השתמש בטכנולוגיות של ניתוח רשת כדי לחקור את בסיס הנתונים הזה ולהציג בצורה גרפית את היחסים בין המוצרים השונים. וזו עבודה מדהימה, מדהימה. מציגה את כל ההקשרים, כל הזיקות ההדדיות. ואני חושב שזה מאוד יסייע להבין איך כלכלות צומחות. עבודה מבריקה. סזאר ואני ניסינו לכתוב מאמר למגזין ניו יורק טיימס שיסביר איך זה עובד. ומה שגילינו זה שעבודתו של סזאר היא טובה מדי בשביל להסביר במגזין הניו יורק טיימס.

אבל 5,000 מוצרים... זה עדיין שום דבר. 5,000 מוצרים... תארו לעצמכם מה זה לספור כל קטגוריית מוצרים בבסיס הנתונים של סזאר הידאלגו. דמיינו ששמעתם שנייה אחת עבור כל קטגוריית מוצרים. במשך זמן שזהה בערך להרצאה הזו, הייתם סופרים את כל ה- 5,000. עכשיו תארו לעצמכם בדיוק את אותו דבר עבור כל סוג מוצר שנמכר ברשת וולמרט. ישנם 100,000 שם. זה ייקח לכם יום שלם. עכשיו תארו לעצמכם מה זה לספור כל מוצר ספציפי וכל שירות שמוצע למכירה בכלכלה גדולה כמו זו של טוקיו, לונדון או ניו-יורק. זה אפילו קשה יותר באדינבורו כי צריך לספור את כל הוויסקי והטארטנים. לו רציתם לספור את כל המוצרים והשירותים שמוצעים בניו-יורק - יש 10 מיליארד כאלו - זה ייקח לכם 317 שנים. זו מידת המורכבות של הכלכלה שיצרנו. ואני בסה"כ סופר פה טוסטרים. אני לא מנסה לפתור את הבעיות במזרח התיכון. מידת המורכבות פה היא לא תאומן. ורק בשביל ההקשר - בחברות שבהן המוח שלנו התפתח היו כ- 300 מוצרים ושירותים. אפשר לספור אותם בחמש דקות.

אז זו המורכבות של העולם שמסביבנו. ואולי זו הסיבה לכך שאנחנו מוצאים את תסביך האלוהים כה מפתה. אנחנו נוטים לסגת ולומר, "אנחנו יכולים לצייר תמונה, להציג כמה גרפים, תפסנו, אנחנו מבינים איך זה עובד." ואנחנו לא. אף פעם לא. אני לא מנסה להעביר איזה מסר ניהיליסטי פה. אני לא מנסה להגיד שאנחנו לא יכולים לפתור בעיות מורכבות בעולם מורכב. ברור שאנחנו יכולים. אבל האופן שבו אנחנו פותרים אותן זה בענווה - לזנוח את תסביך האלוהים וממש להשתמש בטכניקה לפתרון בעיות שעובדת. ויש בידינו טכניקה לפתרון בעיות שעובדת. תצביעו לי על מערכת מורכבת ומצליחה ואני אראה לכם מערכת שהתפתחה מתוך נסייה וטעייה.

הנה דוגמה. התינוק הזה נוצר על-ידי נסייה וטעייה. אני מבין שזו הצהרה מבלבלת. אולי כדאי שאבהיר זאת. התינוק הזה הוא הגוף האנושי: הוא עבר אבולוציה. ומהי האבולוציה? במשך מיליוני שנים - שינוי ובחירה, שינוי ובחירה נסייה וטעייה, נסייה וטעייה. וזה לא רק מערכות ביולוגיות שיוצרות ניסים דרך נסייה וטעייה. אפשר להשתמש בזה בהקשר התעשייתי.

נאמר שהיתם רוצים לייצר חומר ניקוי. נגיד שאתם יוניליוור. ואתם רוצים לייצר חומר ניקוי במפעל ליד ליברפול. איך אתם עושים את זה? יש לכם מיכל ענק מלא בנוזל ניקוי. אתם מזרימים אותו בלחץ גבוה דרך זרבובית. יוצרים רסס של חומר ניקוי. ואז הרסס מתייבש. הופך לאבקה. הוא נופל לרצפה. אתם אוספים אותו. שמים אותו בקופסאות קרטון. מוכרים אותו בסופרמרקט. עושים הרבה כסף. איך מתכננים את הזרבובית הזאת? מסתבר שזה מאוד חשוב. אם תסביך האלוהים חל עליכם, מה שאתם עושים זה מוצאים לכם אלוהים קטן. אתם מוצאים לכם מתמטיקאי; אתם מוצאים לעצמכם פיזיקאי - מישהו שמבין את הדינמיקה של הנוזל הזה. והוא או היא מחשבים את העיצוב האופטימאלי של הזרבובית. יוניליוור עשו את זה וזה לא עבד - יותר מדי מורכב. אפילו הבעיה הזו, יותר מדי מורכבת.

אבל הפרופסור לגנטיקה סטיב ג'ונס מתאר איך יוניליוור למעשה פתרו את הבעיה הזו - נסייה וטעייה, שינוי ובחירה. לוקחים זרבובית ויוצרים 10 וריאציות אקראיות על הזרבובית. מנסים את כל ה- 10, משאירים את האחת שעבדה הכי טוב. יוצרים 10 וריאציות שונות שלה. מנסים את כל ה-10. משאירים את האחת שעבדה הכי טוב. מנסים 10 וריאציות שלה. אתם מבינים איך זה עובד, נכון? ואחרי 45 דורות, מקבלים מין זרבובית מדהימה. נראית קצת כמו כלי שחמט - מתפקדת בצורה פשוט גאונית. אין לנו מושג למה זה עובד, לגמרי שום מושג. אבל ברגע שלוקחים צעד אחורה מתסביך האלוהים - ואומרים בואו ננסה פשוט כל מיני דברים; בואו ניצור שיטה סיסטמתית כדי לקבוע מה עובד ומה לא - אפשר לפתור את הבעיה.

עכשיו התהליך הזה של נסייה וטעייה הוא למעשה נפוץ הרבה יותר במוסדות מצליחים ממה שאנחנו מוכנים להודות. ושמענו הרבה על איך כלכלות מתפקדות. כלכלת ארה"ב היא עדיין הכלכלה הגדולה ביותר. איך היא הפכה לכלכלה הגדולה ביותר? אני יכול לתת לכם כל מיני נתונים ומספרים על כלכלת ארה"ב אבל אני חושב שהעובדה הכי בולטת היא זו: 10 אחוזים מהעסקים האמריקאים נעלמים בכל שנה. זה שיעור כישלון ענק. הרבה יותר גבוה משיעור הכישלון של, למשל, אמריקאים. 10 אחוזים מהאמריקאים לא נעלמים כל שנה. מה שמוביל אותנו למסקנה שעסקים אמריקאים נכשלים מהר יותר מהאמריקאים, ועל כן עסקים אמריקאים גם מתפתחים מהר יותר מהאמריקאים. ובסופו של דבר, הם יתפתחו לפסגה כל כך גבוהה של שלמות שהם יהפכו את כולנו לחיות המחמד שלהם... (צחוק) בהנחה, כמובן, שזה לא קרה כבר. לפעמים אני לא בטוח. אבל זה התהליך הזה של נסייה וטעייה שמסביר את ההסתעפות הגדולה הזו, את הביצועים המדהימים האלו של הכלכלות המערביות. זה לא קרה בגלל שהעברנו פיקוד לאנשים ממש חכמים. זה קרה דרך נסייה וטעייה.

אני מנדנד על הנושא הזה בחודשים האחרונים ואנשים לפעמים אומרים לי, "נו טים, זה די ברור. ברור שנסייה וטעייה זה דבר חשוב. ברור שניסויים זה מאוד חשוב. למה את מתרוצץ בכל מקום ואומר דבר כל כך מובן מאליו?"

ואני אומר, או.קיי., בסדר. אתם חושבים שזה מובן מאליו? אני אהיה מוכן להודות שזה מובן מאליו כשבתי ספר יתחילו ללמד ילדים שישנן בעיות מסוימות שאין להן תשובה נכונה. תפסיקו לתת להם רשימות של שאלות שלכל אחת מהן יש תשובה. ויש דמות סמכותית בפינה מאחורי שולחן המורה שיודעת את כל התשובות. ואם אתם לא מצליחים למצוא את התשובה, אתם בטח עצלנים או טיפשים. כשבתי הספר יפסיקו לעשות את זה כל הזמן, אני אודה שכן, מובן מאליו שנסייה וטעייה זה דבר טוב. כשפוליטיקאי יתייצב במסע בחירות למשרה ציבורית ויגיד "אני רוצה לתקן את מערכת הבריאות. אני רוצה לתקן את מערכת החינוך שלנו. אין לי מושג איך לעשות את זה. יש לי שישה רעיונות. אנחנו ננסה אותם. סביר להניח שהם כולם יכשלו. ואז ננסה כמה רעיונות אחרים. נמצא את אלו שעובדים, נבנה הלאה מהם. נעיף את אלו שלא עובדים." כשפוליטיקאי יבסס קמפיין על מצע כזה, ויותר חשוב, כשמצביעים כמותכם וכמוני יהיו מוכנים להצביע לפוליטיקאי כזה, אז אני אודה שזה מובן מאליו שנסייה וטעייה עובד, וש... תודה.

(מחיאות כפיים)

עד אז, עד אז אני אמשיך לנדנד על נסייה וטעייה ועל למה עלינו לזנוח את תסביך האלוהים. כי זה כל-כך קשה להודות באפשרות שאנחנו טועים. זה כל-כך לא נוח. וארצ'י קוקריין הבין את זה טוב מכולם. היה ניסוי אחד שהוא ערך שנים רבות אחרי מלחמת העולם ה-2. הוא רצה לבדוק את השאלה מה המקום שבו מטופלים צריכים להתאושש מהתקפי לב? האם הם צריכים להתאושש במחלקות קרדיולוגיות בבתי חולים, או שעליהם להתאושש בבית? כל הרופאים הקרדיולוגים ניסוי להשתיק אותו. אצלם היה תסביך האלוהים הם ידעו שבתי החולים שלהם הם המקום הנכון למטופלים. והם ידעו שזה מאוד לא אתי לערוך ניסויים או בדיקות כלשהם.

ובכל זאת, ארצ'י הצליח להשיג אישור לעשות זאת. הוא ערך את הניסוי שלו. וזמן קצר אחרי שהניסוי התחיל, הוא אסף את כל עמיתיו מסביב לשולחנו, ואמר "ובכן, רבותיי, יש לנו תוצאות ראשוניות. מבחינה סטטיסטית הן לא משמעותיות. אבל יש בידינו משהו. ומסתבר שאתם צודקים ואני טועה. אכן זה מסוכן עבור מטופלים להתאושש מהתקפי לב בבית. הם צריכים להיות בבית החולים." ויש מין התרעמות, וכל הרופאים מתחילים להלום בשולחן ולהגיד "תמיד אמרנו שאתה חסר אתיקה, ארצ'י." אתה הורג אנשים עם הניסויים הקליניים שלך. אתה חייב להפסיק עכשיו. תסגור אותו לאלתר." ויש מהומה גדולה. ארצ'י נותן לה לדעוך. ואז אומר "ובכן, זה מאוד מעניין, רבותיי כי כשנתתי לכם את טבלת התוצאות, החלפתי בין שתי העמודות. מסתבר שבתי החולים שלכם הורגים אנשים, ושהם צריכים להיות בבית. אתם רוצים להפסיק את הניסוי עכשיו, או שעלינו לחכות שיהיו לנו תוצאות משמעותיות?" דממה חולפת בחדר הישיבות.

אבל קוקריין היה עושה דברים מסוג זה. והסיבה שהיה עושה דברים כאלו היא שהוא הבין שזה מרגיש הרבה יותר טוב לעמוד שם ולהגיד "פה בעולם הקטן שלי, אני האלוהים, אני מבין הכול. אני לא רוצה שיערערו את הדעות שלי. אני לא רוצה שייבדקו את המסקנות שלי." אני מרגיש הרבה יותר בנוח פשוט לקבוע את הכללים. קוקריין הבין שאי-הוודאות, שהאפשרות שאנחנו טועים, שלהיות מאותגר, כל אלו כואבים. ולפעמים צריך לנער אותך מזה. אני לא אעמיד פנים שזה קל. זה לא קל. זה מאוד מכאיב.

ומאז שהתחלתי לדבר על הנושא הזה ולחקור את הנושא הזה, יש משהו שממש רודף אותי שמתמטיקאי יפני אמר על הנושא הזה. זמן קצר אחרי המלחמה, בחור צעיר, Yutaka Taniyama, הגה השערה מדהימה שנקראת "השערת טניאמה-שימורה". שהתגלתה ככלי שימושי מאוד עשרות שנים מאוחר יותר בהוכחת המשפט האחרון של פרמה. למעשה, הסתבר שהיא שקולה להוכחת המשפט האחרון של פרמה. הוכחת את האחת, הוכחת את השנייה. אבל זו תמיד היתה השערה. טניאמה ניסה וניסה וניסה והוא אף פעם לא הצליח להוכיח שהיא נכונה. וקצת לפני יום הולדתו ה- 30 בשנת 1958, יוטקה טניאמה התאבד. חברו, גורו שימורה - שעבד אף הוא במתמטיקה יחד איתו - עשורים רבים לאחר מכן, הרהר על חייו של טניאמה. הוא אמר, "הוא לא היה אדם מאוד זהיר בתור מתמטיקאי. הוא עשה הרבה טעויות. אבל הוא עשה טעויות בכיוון טוב. ניסיתי לחקות אותו, אבל נוכחתי לדעת שזה מאוד קשה לעשות טעויות טובות."

תודה.

(מחיאות כפיים).