טים פריס: למחוץ את הפחד, ללמוד כל דבר

זה טים פריס בסביבות שנת 1979. בן שנתיים. אפשר לראות לפי הכריעה העוצמתית, הייתי ילד מאד בטוח בעצמו ולא בלי סיבה היה לי קטע מקסים בזמנו, שהיה לחכות עד מאוחר בערב כשההורים שלי היו נרגעים מיום עבודה קשה פותרים תשבצים, רואים טלוויזיה. הייתי רץ לסלון, קופץ על הספה, תולש את הכריות מהמקום, מעיף אותן על הרצפה צורח מלוא הריאות, ורץ החוצה כי הייתי הענק הירוק. (צחוק) אתם רואים את הדמיון, כמובן. והקטע הזה חזר על עצמו לאורך תקופה מסויימת.

כשהייתי בן שבע הלכתי למחנה קיץ ההורים שלי ראו בזה הכרח לטובת שקט ושלווה ובכל יום בצהריים החניכים היו הולכים לאגם, שבו היו מזחים צפים. אפשר היה לקפוץ מהקצה למים העמוקים. נולדתי מוקדם. תמיד הייתי מאד קטן הריאה השמאלית שלי קרסה כשנולדתי ותמיד היתה לי בעייה לצוף. אז מים זה דבר שהפחיד אותי מלכתחילה, אבל הייתי נכנס מדי פעם. ובאחד מהימים, החניכים קפצו דרך אבובים. הם צללו דרך אבובים וחשבתי שזה יהיה ממש כיף, אז צללתי דרך האבוב, והבריון של המחנה תפס את הקרסוליים שלי. אני ניסיתי לעלות לקחת אוויר והגב התחתון שלי פגע באבוב. התחלתי להתפרע וחשבתי שאני עומד למות. למזלי אחד המדריכים בא והפריד בינינו. מאז והלאה שחייה הפחידה אותי מאד. זה משהו שלא התגברתי עליו, אי היכולת שלי לשחות הייתה אחד מהדברים הכי מביכים ומשפילים עבורי. זה היה הרגע בו הבנתי שאני לא הענק הירוק.

אבל יש סוף טוב לסיפור הזה. בגיל 31, זה הגיל שלי עכשיו, באוגוסט לקחתי שבועיים כדי לבחון את נושא השחייה מחדש, ולבדוק את כל ההיבטים המובנים מאליהם של שחייה. ועברתי מלשחות בריכה אחת, בערך 20 מטר, כמו קוף טובע, בדופק של בערך 200, מדדתי את זה, ללכת למונטוק בלונג איילנד, ליד איפה שגדלתי, ולקפוץ לים ולשחות קילומטר בים הפתוח, לצאת ולהרגיש טוב יותר מאשר לפני שנכנסתי. ויצאתי, בספידו, בסטייל אירופאי מרגיש כמו הענק הירוק.

וזה מה שאני רוצה שכל אחד כאן ירגיש, הענק הירוק, בסוף ההרצאה הזו. ליתר דיוק, אני רוצה שתרגישו כאילו אתם מסוגלים להפוך לשחיינים מצויינים למרחקים ארוכים, לומדי שפות ברמה עולמית, ואלופי טנגו. ואני רוצה לשתף אתכם באמנות שלי. אם יש לי אמנות זה לפרק דברים שממש מפחידים אותי בטירוף. אז, ממשיכים הלאה.

שחייה, עקרונות ראשונים, עקרונות ראשוניים, זה מאד חשוב. אני מוצא שהתוצאות הטובות ביותר בחיים לעתים קרובות נבלמות על ידי מחשבות שגויות והשערות לא בדוקות. ונקודת המפנה בשחייה באה כשחבר שלי אמר "אני אעביר שנה ללא חומרים מעוררים" -- וזה אדם מסוג של ששה-אספסרסו-כפול-ליום -- "אם תשלים מירוץ שחייה של קילומטר בים הפתוח". אז השעון התחיל לתקתק. התחלתי לחפש משתתפי טריאתלון כי גיליתי ששחיינים וותיקים לא יהיו יכולים ללמד אותי את מה שהם עושים ניסיתי גלשני שחייה. הרגליים שלי היו חותכות את המים כמו סכינים. אפילו לא זזתי. הייתי עוזב מיואש, בוהה ברגליים שלי. משוטי ידיים, הכל. אפילו עשיתי שיעורים עם שחיינים אולמפיים, שום דבר לא עזר. ואז כריס סאקה, שעכשיו הוא חבר טוב שלי, סיים את "איש הברזל" עם חום של 39.5, אמר "יש לי את המענה לתפילות שלך". והוא הציג בפני את העבודה של אדם בשם טרי לאפלין שהוא מייסד שיטת השחייה Total Immersion ("השרייה מלאה"). זה הפנה אותי לדרך של בחינת הביומכניקה.

אז הנה חוקי השחייה החדשים, אם מישהו מכם מפחד לשחות, או לא טוב בזה. קודם כל, תשכחו מבעיטות. מאד לא אינטואיטיבי. מסתבר שדחף אינו הבעיה האמיתית. לבעוט חזק יותר לא פותר את הבעיה כי השחיין הממוצע מעביר רק כשלושה אחוזים מהוצאת האנרגיה לתנועה קדימה הבעייה היא הידרודינמיקה. לכן עדיף להתמקד בלאפשר לפלג הגוף התחתון להיסחף אחרי פלג הגוף העליון, בערך כמו מכונית קטנה אחרי מכונית גדולה על כביש מהיר. ועושים זאת ע"י שמירה על יציבה אופקית. הדרך היחידה לעשות זאת היא לא לשחות מעל המים. הגוף צפוף יותר מהמים. 95 אחוזים ממנו יהיו, לכל הפחות, שקועים באופן טבעי.

כך שבסופו של דבר, חוק שלישי, לא שוחים כמו בשחייה חופשית, על הבטן, כפי שאנשים רבים חושבים ומגיעים אל מעל המים. אלא למעשה, עוברים מחתירה ימנית, לחתירה שמאלית, תוך שמירה על היציבה זמן רב ככל האפשר. אז בואו נבחן מספר דוגמאות: זהו טרי וניתן לראות שהוא מאריך את ידו הימנית מתחת לראשו ורחוק לפנים. וכך כל גופו נמצא מתחת למים. היד נמתחת מתחת לראש. הראש שומר על קו ישר עם עמוד השדרה. כך שמשתמשים בלחץ מים אסטרטגי כדי להרים את הרגליים, חשוב מאוד, במיוחד עבור הנוטים להשמין בפלג הגוף התחתון. הנה דוגמא של החתירה. כך שאינכם בועטים אלא משתמשים בטפיחה קטנה. ניתן לראות שזוהי ההארכה השמאלית. ואז רואים את רגלו הימנית. טפיחה קטנה, והמטרה היחידה שלה היא לסובב את מותניו כדי שיגיע לצד ההופכי. ונקודת הכניסה של ידו הימנית - שימו לב לזה, הוא לא שועט קדימה ואוחז במים במקום זאת הוא נכנס למים בזוית של 45 מעלות עם הזרועה העליונה ואז מניע את עצמו ע"י זרימה -- חשוב מאוד הטעות בחלק העליון, שהיא מה שכמעט כל מאמני השחייה מלמדים. לא באשמתם, בכנות. אני אגיע אל המרומז מול המפורש בעוד רגע. מתחת זה מה שרוב השחיינים יגלו שמאפשר להם לעשות את מה שאני עשיתי, שזה לעבור מ21 חתירות בקטע שאורכו 18 מטרים, ל11 חתירות, בשני אימונים, ללא מאמן ובלי השגחה. ועכשיו אני אוהב לשחות. אני משתוקק ללכת לשחות, אני אעשה שיעור שחייה, מאוחר יותר, בשביל עצמי, אם מישהו רוצה להצטרף אליי.

דבר אחרון, נשימה. בעיה שלרבים מאיתנו יש, במיוחד כשאנחנו שוחים. בשחייה חופשית, הפתרון הכי פשוט הוא להסתובב בזמן היפוך הגוף, ופשוט להביט על היד המתאוששת כשהיא נכנסת למים. וזה יקח אתכם רחוק מאוד. זה הכול. זה באמת כל מה שעליכם לדעת.

שפות. חומר לעומת שיטה. אני, כמו רבים אחרים, הגעתי למסקנה שאני נורא ואיום בשפות. סבלתי בלימודי הספרדית בחטיבת הביניים בשנה הראשונה של התיכון. והידע הכולל שלי הסתכם, פחות או יותר, בלומר "איפה השירותים ?" ואפילו לא הייתי מבין את התשובה, מצב עגום בהחלט. ואז עברתי לבית ספר אחר, בשנת הלימודים השניה. היו בו שפות שונות שיכלתי לבחור. רוב החברים שלי למדו יפנית. אז חשבתי, למה לא להעניש את עצמי ? אלמד יפנית. שישה חודשים לאחר מכן הייתה לי ההזדמנות לנסוע ליפן. המורים שלי הרגיעו אותי, הם אמרו, "אל תדאג. יהיו לך שיעורי שפה ביפנית בכל יום כדי לעזור לך להתמודד. זו תהיה חוויה מדהימה." החוויה הראשונה שלי מעבר לים (בחו"ל) למעשה. אז הוריי עודדו אותי לעשות זאת, נסעתי.

הגעתי לטוקיו, מדהים. לא יכולתי להאמין שאני בצידו השני של העולם. פגשתי את המשפחה המארחת שלי. הדברים הלכו די טוב אני חושב, בהתחשב בנסיבות. בערב הראשון, לפני היום הראשון שלי בבית הספר, אמרתי לאימי, בצורה מאוד מנומסת, "תעירי אותי בבקשה בשמונה בבוקר" אז, (יפנית) אבל לא אמרתי (יפנית). אמרתי (יפנית). די קרוב. למעשה אמרתי "תאנסי אותי בבקשה בשמונה בבוקר" (צחוק) מעולם לא ראיתם אישה יפנית מבולבלת כל כך. (צחוק)

צעדתי לתוך בית הספר. והמורה ניגש אליי ונתן לי חתיכת נייר. לא יכולתי לקרוא ממנו כלום - זה היה יכול להיות כתוב בכתב חרטומים בגלל שזה היה קנג'י, תווים סיניים ששולבו בשפה היפנית. שאלתי אותו מה זה אומר והוא אמר "אהה, אוקיי אוקיי, אההה.... היסטוריה עולמית.... אההה .... חשבון, יפנית מסורתית" וכן הלאה. וכך זה בא אליי בגלים. היה משהו שאבד בתרגום. השיעורים היפניים לא היו שיעורי לימוד יפנית, לכשעצמם. הם היו חומר הלימוד הנורמלי של תלמידי תיכון יפניים. שאר 4,999 התלמידים שהיו בבית הספר, אשר היו יפניים, חוץ מהאמריקאי. וזו הייתה בערך התגובה שלי. (צחוק)

וזה התחיל אצלי חיפוש אחוז אימה אחרי השיטה המושלמת ללימודי שפה. ניסיתי הכל. הלכתי לקינוקוניה (חנות ספרים יפנית), ניסיתי כל ספר אפשרי וכל דיסק אפשרי. כלום לא עזר עד שמצאתי את זה זהו הג'ויו קאנהיג'ויו, זוהי טבלה, או פוסטר של 1,945 התווים השימושיים כפי שקבע משרד ההשכלה הממשלתי ב1981. רבים מהפרסומים ביפן מגבילים את עצמם לתווים הללו. כדי להקל על הקריאה - חלק מחויבים לעשות זאת. וזה הפך לגביע הקדוש שלי, אבן הרוזטה שלי.

מרגע שהתמקדתי על החומר הזה, המראתי. בסופו של דבר יכולתי לקרוא את ה"אסאהי שינבו",עיתון יפני, בערך אחרי שישה חודשים, סכום של 11 חודשים מאוחר יותר, ועברתי מיפנית רמה 1 ליפנית רמה 6. לבסוף ביצעתי עבודות תרגום בגיל 16 כאשר שבתי לארצות הברית, והמשכתי ביישום הגישה של חומר מול שיטה כדי ללמוד קרוב ל12 שפות. מישהו שהיה נוראי בשפות ובכל זמן נתון מדבר, קורא וכותב בחמש או שש שפות. זה מביא אותנו אל הנקודה, שהיא, פעמים רבות זה מה שאתה עושה, לא איך אתה עושה את זה, זהו הגורם המכריע. זה ההבדל בין אפקטיביות - לעשות את הדברים הנכונים, לבין יעילות - לעשות את הדברים טוב בין אם הם חשובים או לא.

ניתן לעשות זאת גם עם דקדוק. פיתחתי את ששת המשפטים הבאים אחרי ניסויים רבים. לבקש מאדם דובר השפה לאפשר לכם להבין את הדקדוק שלהם ע"י תרגום המשפטים הללו לעבר, הווה ועתיד, יראה לכם נושא, נשוא, פועל מיקום של עצמים ישירים ועקיפים, מינים וכן הלאה. מרגע זה, תהיו מסוגלים, אם תרצו, ללמוד מספר שפות ולהחליף בינהן ללא הפרעה. נוכל לדבר על זה אם מישהו מעוניין. ועכשיו אני אוהב שפות.

אז ריקודים סלוניים, מרומז מול מפורש חשוב מאוד. אתם עשוים להביט עליי ולומר "הבחור הזה חייב להיות רקדן סלוני." אבל לא, אתם תטעו. מכיון שהגוף שלי אינו בנוי לרוב הדברים הוא בנוי די טוב להרמת סלעים כבדים למשל. הייתי הרבה יותר גדול, הרבה יותר שרירי. עד שלבסוף הלכתי ככה. נראתי ממש כמו האוראנג אוטנאג, בני דודינו, או כמו הענק הירוק לא כל כך טוב לריקודים סלוניים.

מצאתי את עצמי בארגנטינה ב2005. החלטתי לצפות בשיעור טנגו - לא הייתה לי כל כוונה להשתתף - נכנסתי, שילמתי עשר פסו, התקדמתי - 10 נשים שתי גברים, בדרך כלל יחס טוב. המדריכה אומרת "אתה משתתף." מיד, זיעת מוות. (צחוק) זיעה של "הילחם או ברח" בגלל שניסיתי ריקודים סלוניים בקולג' - דרכתי על הרגל של נערה עם העקב שלי. היא צרחה. הייתי כל כך מודאג לגבי התפישה שלה לגבי מה שעשיתי, שזה התפוצץ לי על הפנים. מאז לא חזרתי למועדון הריקודים הסלוניים. היא באה, וזאת הייתה הגישה שלה, של המורה. "אוקיי, קדימה, תתפוס אותי". עוזרת הוראה מהממת. היא התרגזה מאוד שמשכתי אותה מהתרגול המתקדם. אז עשיתי כמיטב יכולתי, לא ידעתי איפה לשים את הידייים שלי. והיא התרחקה, זרקה את הידיים, שמה אותם על המותניים, הסתובבה וצעקה לכל הכיתה "הבחור הזה בנוי כמו הר של שרירים, והוא תופס אותי כמו צרפתי מזין" (צחוק) מה שמצאתי מעודד. (צחוק) כולם התפרצו בצחוק. אני הייתי מושפל. היא חזרה, היא אמרה "קדימה, אין לי את כל היום." כמישהו שהתאבק מגיל שמונה, החלטתי למעוך אותה, בסגנון אדם ועכבר. היא הסכלה מעלה ואמרה, "עכשיו זה יותר טוב." אז שילמתי על חודש של שיעורים. (צחוק)

והמשכתי להביט על -- רציתי לקבוע תחרות כדי שיהיה לי דדליין -- חוק פרקינסון, המורכבות הנתפשת של משימה תתרחב כדי למלא את הזמן שאתה מקציב לה. אז היה לי דדליין קצר מאוד לתחרות. תחילה הייתה לי מדריכה אישה, ללמד אותי את התפקיד הנשי, להיות מובל, בגלל שרציתי להבין את הרגישויות והיכולות שהמובל היה צריך לפתח, כדי שאני לא אצטרך ללמוד פעמיים. ואז לקחתי את אוסף המאפיינים, ביחד איתה, של היכולות והאלמנטים של רקדנים שונים שזכו באליפויות. ראיינתי את האנשים הללו בגלל שכולם לימדו בבואנוס איירס. השוויתי את שתי הרשימות, ומה שמוצאים הוא שיש באופן מפורש, התמחויות שהם ממליצים, שיטות אימון מסוימות. היו מספר מכנים משותפים מרומזים שאף אחד מהם לא פעל על פיהם. בואו נשים בצד את הסודות שמורי ריקוד שומרים לעצמם, מצאתי שזה מאוד מעניין. אז החלטתי להתמקד על שלושה מהמאפיינים המשותפים. צעדים ארוכים. אז הרבה מילונגורוס רקדני הטנגו, יעשו צעדים קצרים מאוד. אני חושב שצעדים ארוכים יותר הם הרבה יותר אלגנטיים. אז יכול להיות לכם -- ואפשר לעשות את זה בחלל קטן מאוד למעשה. שנית, סוגים שונים של צירים. שלישית, גיוון בקצב. אלו היו שלושה תחומים שיכולתי לנצל, כדי להתחרות, אם רציתי להתחרות מול אנשים שמתאמנים בין 20 ל30 שנה.

התמונה הזו היא של חצי הגמר באליפות בואנוס איירס, ארבעה חודשים מאוחר יותר. ואז חודש מאוחר יותר, הלכתי לאליפות העולם. הגעתי לחצי הגמר. ואז קבעתי שיא עולמי, בעקבות זאת, שבועיים מאוחר יותר. אני רוצה שתראו חלק ממה שהתאמנתי עליו. אני עושה קפיצה קדימה. זהו מדריך שאליסיה ואני בחרנו עבור תפקיד ההובלה הגברי. שמו גבריאל מיסה. אחד הרקדנים האלגנטיים בדורו, ידוע בזכות הצעדים הארוכים שלו ושינויי הקצב והצירים. אליסיה, בזכות עצמה, מאוד מפורסמת. אז אני חושב שתסכימו שהם נראים די טוב ביחד. עכשיו מה שאני אוהב בוידיאו הזה זה שזוהי מעשה הקלטה של הפעם הראשונה שהם רקדו ביחד בגלל ההובלה שלו. הייתה לו הובלה חזקה. הוא לא הוביל עם החזה, מה שדורש להישען קדימה. אני לא יכולתי לפתח את היחס באצבעות הרגליים שלי, החוזק ברגליי, כדי לעשות זאת. אז הוא משתמש בהובלה שמתמקדת על חגורת הכתף והזרוע. אז הוא יכול להרים את האישה כדי לשבור אותה, לדגמא. זו רק תועלת אחת של זה. ואז פירקנו את זה. זוהי דוגמא לציר אחד. זה הוא ציר של צעד אחורי. יש המון סוגים שונים. יש לי מאות שעות של צילומים. הכול מחולק לקטגוריות, ממש כמו ג'ורג' קרלין שמקטלג את הקומדיות שלו. אז תוך שימוש בידידתי משכבר הימים, ספרדית, לא פחות, ללמוד טנגו.

אז הפחד הוא חבר. הפחד הוא אינדיקטור, לפעמים הוא מראה לך מה לא לעשות. לעיתים קרובות יותר הוא מראה לך בדיוק מה עלייך לעשות. והתוצאות הכי טובות שהיו לי בחיים, הזמנים הכי מהנים, כולם התחילו מלשאול שאלה פשוטה: מה הכי גרוע שיכול לקרות ? במיוחד עם פחדים שטיפחת בילדות. עשו ניתוח אנליטי, היכולות שיש לכם, בדקו אותן על פחדים ישנים. בדקו אותן על חלומות גדולים מאוד.

וכשאני חושב על מה שמפחיד אותי עכשיו, זה מאוד פשוט. כשאני מדמיין את חיי, איך חיי היו עשוים להיראות בלי ההזדמנויות שהיו לי ללמוד, זה גורם לי לתהות. ביליתי את השנתיים האחרונות בנסיון לפרק את מערכת בתי הספר הציבוריים באמריקה, כדי או לתקן אותה או להחליף אותה. ועשיתי ניסוים עם בערך 50,000 תלמידים בינתיים. בניתי, הייתי אומר, שישה בתי ספר, שהם הקוראים שלי, בנקודה זו. ואם מישהו מכם מתעניין בזה, אני אשמח לדבר איתו. איני יודע דבר, אני מתחיל. אבל אני שואל המון שאלות ואשמח לעצתכם. תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)