טירני ת'יס שוחה עם דג השמש הענק

הייתי רוצה להתחיל הערב במשהו אחר לגמרי ולבקש מכם להצטרף אלי, לעזוב את היבשה ולקפוץ לתוך האוקיינוס הפתוח לרגע. 90 אחוז משטח המחייה על כדור הארץ הוא באוקיינוס הפתוח, וזה המקום בו החיים- הנושא של הסמינר שלנו הערב-- זה המקום בו החיים התחילו. וזה מקום מלא חיות ומקסים, אבל אנחנו משנים את האוקיינוסים בקצב מהיר על ידי -- לא רק על ידי דיג יתר, דיג חסר אחריות, והוספה של מזהמים כמו דשנים מחקלאות אלא גם, לאחרונה, על ידי שינויי אקלים, ואני בטוחה שסטיב שניידר ייכנס ליותר פרטים בנושא הזה. כעת, בעודנו ממשיכים להתעסק עם האוקיינוסים, יותר ויותר דוחות חוזים כי סוג הימים שאנחנו מייצרים יהיו מתאימים ליצורים של אנרגיה נמוכה, כמו מדוזות וחיידקים. ואלה יכולים להיות סוג הימים שאליהם פנינו מועדות.

עכשיו, מדוזות הן יפות ומהפנטות באופן מוזר, ואתם תראו הרבה מדוזות יפהפיות באקווריום ביום שישי, אבל הן צורבות בצורה מטורפת, וסושי וסשימי ממדוזות פשוט לא הולך למלא אתכם. בערך 100 גרם של מדוזה שווים לארבע קלוריות. אז אולי זה טוב לגזרה, אבל כנראה שזה לא ישאיר אתכם מסופקים לאורך זמן. וים שהוא פשוט מלא ושופע במדוזות הוא לא ממש טוב לכל שאר היצורים שחיים באוקיינוס, כלומר, אלא אם כן אתה אוכל מדוזות. וזה הטורף הרעבתני שמתפרץ במתקפת פתע על המדוזה המסכנה והלא-חושדת הזאת, נסחפת על ידי הרוח. והטורף הזה הוא דג-השמש האוקייני הענק, המולה-מולה, וטרפו העיקרי הוא מדוזות.

והחיה הזאת מופיעה בספר השיאים של גינס בתור דג הגרם הכבד ביותר בעולם. הוא מגיע לכמעט 2,250 ק"ג -- על דיאטה של מדוזות, בעיקר. ואני חושבת שיש פה צירוף מקרים קוסמולוגי קטן ונחמד שהמולה מולה- ששמו הנפוץ הוא דג השמש והאוכל האהוב עליו הוא ג'לי ירח (כינוי למדוזה). אז זה די נחמד, שהשמש והירח מסתדרים ככה, אפילו אם אחד אוכל את השני זה איך שרואים את דג השמש בדרך כלל וזאת הסיבה שקוראים לו ככה. הם אוהבים להשתזף בשמש, קשה להאשים אותם. הם פשוט שוכבים על פני הים ורוב האנשים חושבים שהם חולים או עצלנים, אבל זאת ההתנהגות הטיפוסית שלהם, הם שוכבים להם ומתחממים בשמש על פני הים.

שמם השני, מולה מולה נשמע הוואי אבל זה בעצם אומר "אבן ריחיים" בלטינית, וזה מתייחס לצורה העגלגלה והמוזרה שלהם. זה כאילו בזמן שהם גדלו הם פשוט שכחו את החלק של הזנב. וזה בעצם הדבר שמשך אותי אל המולה מלכתחילה, הצורה הביזארית הזאת שלהם. אתם יודעים, כשמסתכלים על כרישים, והם יעילים במים, והם חלקים ומבריקים, ומסתכלים על דגי טונה, והם כמו טילי טורפדו הם ישר מגלים לך מה האג'נדה שלהם. הם בעניין של נדידה וכח. ואז אתה מסתכל על דג-השמש.

(צחוק)

והוא פשוט כל כך מסתורי באופן אלגנטי, זה פשוט-- הוא ממש כאילו מחזיק את הקלפים שלו קרוב לחזה מאשר למשל- טונה. אז הייתי פשוט מסוקרנת ממה -- אתם יודעים, מה הסיפור של החיה הזאת? ובכן, כמו כל דבר בביולוגיה, זה לא ממש נראה הגיוני חוץ מאשר לאורה של האבולוציה. והמולה אינו יוצא מן הכלל. הם הופיעו קצת אחרי שהדינוזאורים נעלמו, לפני 65 מיליון שנה, כשללוויתנים עדיין היו רגליים, והמוצא שלהם הוא מפלג קטן ומרדני בדגי ה"אבו-נפחא" -- תרשו לי קצת סיפור- סיפורים בסגנון קיפלינג לרגע. כמובן שהאבולוציה היא אקראית באופן מסויים, ואתם יודעים, בערך לפני 55 מיליון שנה היה את הפלג המרדני הזה בדגי האבו-נפחא שאמרו "הו, לעזאזל עם שוניות האלמוגים -- אנחנו הולכים לים העמוק." והמון דורות, והמון כיוונונים והתאמות, והאבו-נפחא שלנו הופך למולה. אתם יודעים , אם תתנו לאמא טבע מספיק זמן, זה מה שהיא תייצר.

הם נראים -- אולי הם נראים קצת פרה-היסטוריים ולא גמורים, חתוכים אולי, אבל למעשה, למעשה הם ה -- הם שואפים לעמדה הנעלה של הדגים הכי מונעים מכח האבולוציה באוקיינוס, יחד עם דגי משה רבנו. הם -- כל דבר קטן בקשר לדג הזה השתנה. ובמונחים של דגים -- דגים הופיעו לפני 500 מיליון שנה, והם די מודרניים, רק מלפני 50 מיליון שנה, אז אז באופן מעניין, הם מגלים לנו על האב הקדמון שלהם במהלך ההתפתחות שלהם. הם מתחילים כביצים קטנות, והם מופיעים בספר השיאים של גינס עוד פעם בגלל שיש להם את מספר הביצים הגדול ביותר מכל החולייתנים בכדור הארץ. לנקבה יחידה באורך 1.2 מטר היו 300 מיליון ביצים, היא יכולה לסחוב 300 מיליון ביצים בשחלה שלה -- תארו לעצמכם -- והם יכולים להגיע עד אורך של 3 מטר. דמיינו כמה ביצים יש לנקבה באורך 3 מטר. ומהביצה הקטנה הזאת, הם עוברים שלב קוצני-קיפודי קצר, שמזכיר את האב הקדמון שלהם, ומתפתחים-- זה גיל ההתבגרות שלהם. הם מתקבצים ללהקות כמתבגרים, והופכים לענקים מתבודדים כבוגרים. זה צוללן קטן שם למעלה בפינה.

הם מופיעים פעם נוספת בספר השיאים של גינס בתור אלופי הגדילה החוליינתנים בעולם. מהבקיעה מהביצה הקטנה שלהם, דרך השלב הלארוואלי עד שהם מגיעים לבגרות, הם מכפילים את משקלם פי 600 מיליון. 600 מיליון. עכשיו דמיינו שנולד לכם ילד קטן, והייתם צריכים להאכיל את הדבר הזה. זה היה אומר שהייתם מצפים שהילד שלכם יגדל למשקל של שש פעמים הטיטאניק. עכשיו, אני לא יודעת איך הייתם מאכילים ילד כזה אבל -- אנחנו לא יודעים כמה מהר המולות גדלות בטבע אבל במחקרים שנעשו בשבי באקווריום במפרץ מונטריי -- שהוא אחד מהמקומות הראשונים בהם גידלו אותם בשבי -- היה דג אחד שהעלה בערך 360 ק"ג ב-14 חודשים. עכשיו, זה אמריקאי אמיתי.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אז להיות מתבודד זה דבר מעולה, במיוחד בים של היום, בגלל שהתלהקות פעם הייתה הישועה של הדגים, אבל כיום משמעותה התאבדות עבורם. אבל לצערנו מולות, אפילו שהם לא מתלהקים, עדיין נתפסים ברשתות דיג לא בכוונה כדיג-לוואי. אם אנחנו רוצים להציל את העולם משליטה מוחלטת של מדוזות , אז אנחנו חייבים להבין מה הטורפים של המדוזות -- איך הם חיים את חייהם, כמו המולה. ולצערנו, הם מהווים חלק גדול מדיג הלוואי בקליפורניה -- עד כ-26 אחוז. ובים התיכון, ברשתות הדיג של דגי החרב, הם מהווים 90 אחוז. אז אנחנו חייבים להבין איך הם חיים את חייהם. ואיך עושים את זה? איך עושים את זה עם חיה -- מעט מאוד מקומות בעולם. זה יצור של האוקיינוס הפתוח. הוא לא יודע גבולות -- הוא לא עולה ליבשה.

איך משיגים מבט פנימה? איך מפתים יצור כזה של האוקיינוס הפתוח לגלות לנו את סודו? ובכן, יש טכנולוגיה חדשה ונהדרת שנהייתה זמינה רק ממש לאחרונה, והיא פשוט ברכה למי שמנסה לקבל מבט לתוך חייהם של יצורים באוקיינוס הפתוח. וזה מצולם ממש פה, התג הקטן הזה שם. התוג הקטן הזה שם יכול לתעד טמפרטורה, עומק ועצמת אור, שמתואמים עם השעה, ומזה אנחנו יכולים לגלות מיקום. וזה יכול לתעד את המידע הזה במשך עד כשנתיים, ולשמור אותו בתג, שמשוחרר בזמן שתוכנת מראש, צף לפני המים, ומעלה את כל המידע הזה, את כל יומן המסע הזה, אל לווין, שמעביר את זה ישר למחשבים שלנו ויש לנו את כל סט הנתונים הזה. ואפילו לא היינו צריכים -- רק היינו צריכים לתייג את החייה ואז הלכנו הביתה ואתם יודעים, לשבת ליד השולחן. אז הדבר הנהדר בקשר למולה הוא שכשאנחנו מתייגים אותם-- אם תביטו לכאן-- זה זורם, זה בדיוק איפה שאנחנו שמים את התג. ובמקרה זה טפיל שנתלה על המולה.

מולות ידועים כדגים שסוחבים עליהם המון טפילים. הם ממש מלונות לטפילים; אפילו לטפילים שלהם יש טפילים. אני חושבת שדאן כתב שיר על זה. אבל יש להם 40 סוגים של טפילים, אז חשבנו שעוד טפיל אחד לא יהיה בעיה. ובמקרה הם רכבים מאוד טובים לסחיבת ציוד אוקיינוגרפי. לא נראה שאכפת להם, בינתיים. אז מה אנחנו מנסים לגלות? אנחנו מתמקדים על האוקיינוס השקט. אתחנו מתייגים בחופי קליפורניה, ואנחנו מתייגים בטייוואן ויפן. ומעניין אותנו איך החיות האלה משתמשות בזרמים, משתמשות בטמפרטורות, באוקיינוס הפתוח כדי לחיות את חייהן. היינו שמחים לתייג במונטריי מונטריי הוא אחד מהמקומות הבודדים בעולם שבהם יש מולות במספרים גדולים. לא בעונה הזאת, יותר בסביבות אוקטובר.

והיינו שמחים לתייג פה -- זה מרחק אווירי קצר ממונטריי -- אבל לצערנו, המולות פה מסיימות את דרכן כשהן נראות ככה בגלל שעוד אחד מהמקומיים שלנו אוהב מולות, אבל לא במובן טוב. אריה הים הקליפורני לוקח את המולות ברגע שהן מגיעות למפרץ, תולש את הסנפירים שלהן, מעצב אותן לצורת הפריזבי המושלם, בסגנון מולה, ואז מעיף אותן הלוך ושוב. ואני לא מגזימה, זה פשוט -- ולפעמים הם אפילו לא אוכלים אותם, הם סתם עושים דווקא. ואתם יודעים, המקומיים חושבים שזאת התנהגות נוראית, זה פשוט נורא לראות את זה קורה, יום אחר יום. המולות המסכנות הקטנות נכנסות למפרץ, נקרעות לגזרים, אז הלכנו דרומה, לסן-דייגו. אין כל כך הרבה אריות ים קליפורניים שם. והמולות שם, אפשר למצוא אותן ממטוס איתור בקלות רבה. והן אוהבות לבלות להן מתחת לרפסודות צפות של אצות. ומתחת לאצות האלה -- זאת הסיבה שהמולות באות לשם כי זאת שעת הספא עבור המולות שם. ברגע שהן נכנסות אל מתחת לרפסודת האצות, דגי הנקאי מגיעים. והם באים ומעניקים למולה -- אתם יכולים לראות שהם עומדים בתנוחה מצחיקה כזאת שאומרת, "אני לא מאיים, אבל אני צריך מסאג'".

(צחוק)

והם פורשים את סנפיריהם והעיניים שלהם מתגלגלות אחורה, והדגים באים ופשוט מנקים, מנקים , מנקים -- כי המולות, אתם יודעים, הם פשוט כמו מזנון ענק של טפילים. וזה גם מקום מעולה להדרים אליו כי המים חמימים יותר, והמולות די ידידותיות שם. זאת אומרת, איזה עוד סוג של דג, אם אתה ניגש אליו כמו שצריך, אומר "אוקיי, תגרד לי פה." אפשר ממש לשחות אל המולה -- הם מאוד עדינים -- ואם ניגשים אליהם כמו שצריך, אפשר לגרד להם והם יהנו מזה. אז תייגנו גם חלק אחד מהאוקיינוס השקט; הלכנו לחלק אחר של האוקיינוס השקט, ותייגנו בטייוואן ותייגנו ביפן. ובמקומות האלה, המולות נתפסות ברשתות קבועות שמקיפות את הארצות האלה. והן לא נזרקות בחזרה כדיג-לוואי, הן נאכלות. הוגשה לנו ארוחה של 9 מנות של מולה אחרי שתייגנו. ובכן, לא המולה שתייגנו! והכל החל מהכליה, לאשכים, לעמוד השדרה, לשריר הסנפיר ל -- אני חושבת שזה בערך כל הדג -- נאכל.

אז החלק הכי קשה בתיוג, עכשיו, הוא אחרי ששמים את התג, צריך לחכות, חודשים. ואתה תוהה "הו, אני מקווה שהדג בטוח, אני מקווה, אני מקווה שהוא יהיה מסוגל ממש לחיות את חייו במלואם בזמן שהתג מתעד נתונים." התגים עולים 3500 דולר כל אחד, ואז הזמן לווין הוא עוד 500 דולר, אז אתה חושב "הו, אני מקווה שהתג בסדר." אז הציפייה היא באמת החלק הכי קשה. אני הולכת להראות לכם את סט הנתונים הכי עדכני שלנו. וזה לא פורסם, אז זה לגמרי מידע סודי רק בשביל TED. וכשאני מראה לכם את זה, אתם יודעים, כשאנחנו מסתכלים על הנתונים, אנחנו חושבים "הו החיות האלה, האם הן חוצות את קו המשווה?" "האם הן עוברות מצד אחד של האוקיינוס השקט לצד השני?" וגילינו שהן סוג של יצורים אוהבי בית. הם לא נודדים גדולים. זה המסלול שלהם: שמנו את התג בטוקיו, והמולה בחודש אחד סוג של נכנסה לזרם קורושיו ליד יפן ורעתה שם. אחרי ארבעה חודשים, היא עלתה, אתם יודעים, מהחלק הצפוני של יפן. וזה בערך הטווח שלהם. עכשיו זה חשוב דווקא, כי אם יש לחץ דיג גדול, האוכלוסיה לא יכולה להתחדש. אז זה מידע מאוד חשוב.

אבל מה שעוד חשוב זה שהם לא דגים עצלנים. הם סופר-חרוצים. וזה יום בחיי המולה, ואם אנחנו -- הם שוחים למעלה-למטה,למעלה-למטה,למעלה-למטה, ולמעלה ולמעלה ולמטה, עד 40 פעמים ביום. כשהשהמש יוצאת, אתם רואים בכחול, הם מתחילים את הצלילה שלהם. למטה -- וככל שהשמש מעשית בהירה יותר הם צוללים עוד יותר ועוד יותר לעומק. הם חוקרים את המעמקים עד לעומק של 600 מטרים, בטמפרטורה של מעלה אחת (צלזיוס), וזאת הסיבה שרואים אותם על פני השטח -- כל כך קר שם למטה. הם חייבים לעלות למעלה, להתחמם, להשיג קצת כח סולארי, ואז לצלול שוב למעמקים, ולשחות למעלה למטה ולמעלה ולמטה. והם מגיעים לשכבה שם למטה, שנקראת "שכבת הפיזור העמוקה" -- ויש מבחר שלם של מזון בשכבה הזאת. אז במקום להיות איזה עצלן שאוהב להשתזף, הם בעצם דגים ממש חרוצים ופעלתנים שרוקדים את הריקוד הפרוע הזה. בין פני הים והקרקעית דרך הטמפרטורות.

אנחנו רואים את אותו דפוס -- עכשיו עם התגים האלה אנחנו רואים דפוס דומה בדגי חרב, מנטה ריי, טונה, ממש מהלך תלת מימדי. זה חלק מתכנית יותר גדולה שנקראת "מפקד האוכלוסין הימי", שבה הולכים לתייג בכל רחבי העולם והמולה הולך להיכנס לתכנית. ומה שמרגש-- כולכם מטיילים, ואתם יודעים שהדבר בכי טוב בנסיעות זה להיות מסוגל למצוא את המקומיים, ולמצוא את כל המקומות הכי טובים על ידי הידע המקומי. עכשיו עם תכנית מפקד האוכלוסין הימי, נהיה מסוגלים להגיע לכל המקומיים ולחקור 90 אחוז משטח המחייה שלנו, בעזרת ידע מקומי. זה מעולם -- זה באמת מעולם לא היה זמן מרגש או חיוני יותר, להיות ביולוג.

מה שמביא אותי לנקודה האחרונה שלי, ומה שבעייני הוא סוג של הכי כיף. הקמתי אתר אינטרנט כי קיבלתי המון שאלות על המולה ודג השמש. אז פשוט חשבתי שאני אענה על השאלות, ואני אוכל להודות למממנים שלי, כמו נשיונל ג'יאוגרפיק ולינדברג. אבל אנשים התחילו לכתוב באתר כל מיני סוגים של, כל מיני סוגים של סיפורים על החיות האלה. ורצו לעזור לי להשיג דגימות בשביל אנליזה גנטית. ומה שמצאתי הכי מרגש הוא שלכולם הייתה אהבה משותפת -- אהבה ועניין משותפים באוקיינוסים. קיבלתי דיווחים מנזירות קתוליות, רבנים יהודים, מוסלמים, נוצרים -- כל מי שכתבו, מאוחדים על ידי אהבתם לחיים. ובשבילי זה-- אני לא חושבת שאפשר לנסח את זה טוב יותר מאשר במילותיו של "המשורר הנודד האלמותי" בעצמו: "נגיעה אחת של הטבע הופכת את העולם כולו למשפחה". וברור, אולי זה סתם דג גדול וטיפשי אחד, אבל זה עוזר. אם זה עוזר לאחד את העולם, אני חושבת שזה בהחלט דג העתיד.