תומס פ. קמפבל: טווה נרטיב בגלריות של מוזאון

כשחשבתי על קריירה בעולם האמנות, לקחתי קורס בלונדון, ואחד המנהלים היה איטלקי חמום מוח שנקרא פייטרו, ששתה יותר מדי, עישון יותר מדי, וגידף הרבה יותר מדי. אבל הוא היה מורה נלהב, ואני זוכר את אחת הכיתות הראשונת אתו, הוא הקרין תמונות על הקיר, וביקש מאיתנו שנחשוב עליהן, והוא הקרין תמונה של ציור. זה היה ציור נוף עם דמויות, חצי לבושות שותות יין. היתה אשה בעירום בחלק הקדמי התחתון, ועל הגבעה מאחור, היתה דמות של האל המיתולוגי בקכוס, והוא אמר, "מה זה?"

ואני- אף אחד אחר לא עשה זאת, הצבעתי ואמרתי "זה בקכאנאל של טיציאן"

הוא אמר, "זה מה?"

חשבתי שאולי ביטאתי את זה לא נכון. "זה בקכאנאל של טיציאן."

הו אמר, "זה מה?"

אמרתי, ."זה בקכאנאל של טיציאן."

הוא אמר: "אתה תולעת ספרים חסרת חוט שדרה! זוהי אורגיה מזורגגת!" (צחוק) וכמו שאמרתי הוא קילל הרבה מדי

היה בזה שיעור חשוב עבורי. פייטרו היה חשדן לגבי הכשרה פורמלית באמנות, הכשרה בתולדות האמנות, משום שהוא פחד שהיא מילאה אנשים בעגה מקצועית, ואז הם פשוט סיווגו דברים יותר מאשר הביטו בהם, והוא רצה להזכיר לנו שכל האמנויות היו פעם עכשוויות, והוא רצה שנשתמש בעינינו, והוא היה קנאי במיוחד לגבי מסר זה, משום שהוא הלך ואיבד את הראייה שלו. הוא רצה שנתבונן ונשאל שאלות בסיסיות על אובייקטים. מה זה? כיצד זה עשוי? למה זה נעשה? כיצד משתמשים בזה? ואלה היו עבורי שיעורים חשובים כאשר נהייתי לאחר מכן היסטוריון אמנות מקצועי.

רגע ההארה שלי הגיע כמה שנים לאחר מכן, כשלמדתי את אמנות חצרות המלוכה של צפון אירופה, וכמובן זה נידון הרבה במונחים של הציורים והפסלים והארכיטקטורה של אותו זמן. אבל כשהתחלתי לקרוא מסמכים היסטוריים ותיאורים בני זמנם מצאתי שהיה חסר סוג של מרכיב בכל מקום שבו נתקלתי בתיאורים של גובלנים. גובלנים (שטיחי קיר) היו מצויים בכל מקום בימי הביניים ולמעשה,עד לתוך המאה ה-18 והיה ברור למדי למה. גובלנים היו מיטלטלים. יכולתם לגלגל אותם, לשלוח אותם לפניכם, ובאותו זמן שלקח לתלות אותם, ניתן היה להפוך פנים של בית קר ולחה לסביבה צבעונית ועשירה. גובלן היה אמצעי יעיל שסיפק בד קנבס רחב שעליו הפטרונים של התקופה יכלו לתאר את הגיבורים שאליהם הם רצו להשתייך, או אפילו את עצמם, ובנוסף לכך, גובלנים היו יקרים להחריד. הם הצריכו מספר רב מאד של אורגים מיומנים שיעבדו במשך תקופות ארוכות עם חומרים מאד יקרים -- חוטי הצמר, המשי אפילו חוטי זהב וכסף. כך, שבסך הכל, בתקופה שהתיאור החזותי מכל סוג היה נדיר, גובלנים היו צורת תעמולה בעלת השפעה שלא תיאמן.

טוב, נהייתי היסטוריון של גובלנים. לימים, הפכתי לאוצר במוזיאון המטרופוליטן, מכיוון שראיתי במטרופוליטן את אחד המקומות שבו יכולתי לארגן תערוכות גדולות באמת בנושא שהיה כה יקר ללבי. וב-1997 בערך, המנהל דאז פיליפ דה מונטבלו נתן לי אור ירוק לארגן תערוכה עבור 2002. בדרך כלל יש לנו פערי זמן כאלה.

זה היה ברור. זה לא עוד שאלה של לזרוק גובלן למושב האחורי של מכונית. צריך לגלגל אותם על רולים ענקיים שנשלחים בספינות מטען ענקיות. חלק מהם כל כך גדולים שנאלצנו, כדי להכניס אותם למוזיאון לסחוב אותם למעלה במדרגות החזיתיות הגדולות.

התאמצנו מאד לחשוב כיצד להציג נושא לא מוכר זה לקהל מודרני: הצבעים הכהים שיבליטו את הצבעים באותם אובייקטים שהיו דהויים לעיתים קרובות; להציב אורות כדי להבליט את חוטי המשי והזהב; התיוג. כידוע לכם, אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו כל כך רגילים לתמונות טלוויזיוניות ולצילומים, תמונות מאיכות מעולה, אלה היו דברים גדולים, מורכבים, כמעט כמו סרטים מצוירים מרובי עלילות. היינו צריכים למשוך את הקהל פנימה, לגרום להם להאט, לבחון את המוצגים.

היתה הרבה ספקנות. בערב הפתיחה שמעתי במקרה את אחד מחברי הסגל הותיקים אומר, "זה הולך להיות מכה." אבל, באמת במהלך השבועות והחודשים שלאחר מכן מאות אלפי אנשים הגיעו לראות את התערוכה. התערוכה תוכננה להיות חוויה, וקשה לשחזר גובלנים בצילומים. כך שרציתי שתשתמשו בדמיון שלכם, חישבו על מוצגים בגובה קיר אלה אחדים מהם ברוחב של 10 מטרים, מתארים סצינות חצר שופעות באנשי חצר וגנדרנים שירגישו די בבית בין דפי עיתוני אופנה עכשוויים, יערות עבים עם ציידים שמפלסים דרך בין השיחים במרדף אחר חזירי בר ואיילים, מלחמות עקובות מדם עם סצינות של אימה וגבורה. אני זוכר שלקחתי את כיתת ביה"ס של בני. שהיה אז בן שמונה, וכל הבנים הקטנים, הם סוג של -- אתם יודעים, הם היו ילדים קטנים ואז הדבר שמשך את תשומת ליבם היה שבאחד מסצינות הצייד היה כלב שחירבן בקדמת התמונה - (צחוק) - סוג של "לצחוק לכם בפנים" מאת האמן ואתם יכולים פשוט לדמיין אותם. אבל זה החייה בפניהם את המוצג. אני חושב שהם פתאום ראו שאלה לא היו רק שטיחי קיר ישנים ודהויים. אלה הן תמונות מעולם העבר, ושזה היה אותו דבר עבור הקהל שלנו. ועבורי כאוצר, חשתי גאווה, הרגשתי שהזזתי משהו. באמצעות חווייה זו שיכולה להיווצר רק במוזיאון, פתחתי את עיני הקהל שלי היסטוריונים, אמנים, עיתונות, הקהל הרחב -- ליופי של מדיום אבוד זה.

כמה שנים מאוחר יותר הוזמנתי להיות מנהל המוזיאון, ואחרי שהתגברתי על כך -- "מי, אני? החנון מהגובלנים? אני לא לובש עניבה!" הבנתי את העובדה: אני מאמין נלהב בחוויית האוצרות הזו במוזיאון. אנו חיים בעידן שבו המידע מצוי בכל מקום וסוג של מומחיות "אינסטנט", אבל כלום לא דומה לפרזנטציה של מוצגים חשובים בעלילה מסופרת היטב, מה שהאוצר עושה, האינטרפרטציה של נושא מורכב, אזוטרי, בדרך ששומרת על האמיתות של המוצג, שיוצרת אותו -- ומציגה אותו בפני קהל רחב. וזה, בשבילי היום אתגר והנאה שבתפקיד שלי, לתמוך בחזונם של האוצרים שלי בין אם זו תערוכה של חרבות של סמוראים, אמנות שימושית ביזנטינית מוקדמת, דיוקנות מהרנסנס, או המופע ששמענו עליו קודם המופע של מקווין, שאתו נהנינו מהצלחה כה גדולה בקיץ שעבר.

זה היה מקרה מעניין. בסוף האביב-תחילת הקיץ של 2010, מיד אחרי התאבדותו של מקווין אוצר התלבושות שלנו, אנדרו בולטון, בא לראות אותי, ואמר, "חשבתי לעשות מופע על מקווין, וכעת זה הרגע, אנו חייבים, חייבים לעשות זאת מהר."

זה לא היה קל. מקווין עבד לכל אורך הקריירה שלו עם צוות קטן של מעצבים ומנהלים ששמרו בקנאות על המורשת שלו, אבל אנדרו נסע ללונדון ועבד איתם במשך הקיץ וזכה באמונם, ובאמון המעצבים שיצרו את תצוגות האופנה המדהימות שלו, שהיו עבודות של מיצג בזכות עצמן והמשכנו לעשות משהו במוזיאון אני חושב, שמעולם לא עשינו קודם לכן. אלה לא היו רק ההתקנים הסטנדרטיים למעשה, עקרנו את הגלריות כדי ליצור מחדש רקע חדש לגמרי, יצירה של הסטודיו הראשון שלו אולם מראות תיבת הפתעות ספינה טבועה, פנים-מבנה שרוף לגמרי, עם קלטות וידאו , ופסי קול החל מאריות אופראיות ועד לחזירים נואפים וברקע יוצא דופן זה התלבושות, היו כמו שחקנים ושחקניות, או פסלים חיים. זה היה יכול להיות אסון, זה היה יכול להיראות כמו חלונות ראווה בשדרה החמישית בחג המולד, אבל בגלל הדרך שאנדרו תיקשר עם הצוות של מקווין, הוא תיעל את חוסר הבשלות יחד עם הברק של מקקווין והמופע היה ממש טרנסצנדנטי והפך להיות פנומן בפני עצמו. לקראת הסוף , אנשים עמדו בתור 4 או 5 שעות כדי להיכנס למופע אבל אף אחד לא באמת התלונן. שמעתי שוב ושוב, "ווואו, זה היה שווה את זה. זו היתה כזו חוויה מטלטלת ומרגשת."

כעת, תיארתי שתי תערוכות מאד רב- חושיות, אבל אני גם מאמין שלאוספים, לחפצים בודדים יכולה להיות אותה עוצמה. המטרופוליטן נוסד לא כמוזיאון של אמנות אמריקאית אלא כמוזיאון אנציקלופדי, וכיום, 140 שנה מאוחר יותר, חזון זה הוא עתידי כתמיד, משום שכמובן, אנו חיים בעולם של משברים, של אתגר, ואנו חשופים לזה באמצעות יומני החדשות של 24/7. זה בגלריות שלנו שאנו יכולים לפרוק את הציביליזציות, התרבויות, שאנו רואים את ההתגלויות הנוכחיות שלהן. בין אם זו לוב, מצרים, סוריה, בגלריות שלנו אנו יכולים להסביר ולהעניק הבנה גדולה יותר.

אני מתכוון, גלריות האיסלם החדשות שלנו הן דוגמא לכך, נפתחו 10 שנים כמעט באותו שבוע, אחרי 9/11. אני חושב שלרוב האמריקאים, ידיעה של האיסלם היתה מאד מועטת לפני 9/11, ואז זה היכה בנו באחת השעות השחורות ביותר בתולדות אמריקה, והתפיסה היתה דרך הפולריזציה של ארוע נורא זה. כעת, בגלריות שלנו, אנו מציגים 14 מאות של התפתחות תרבויות איסלמיות שונות שחוצות היקף גיאוגרפי עצום, ושוב, מאות אלפי אנשים הגיעו לראות את הגלריות הללו מאז שהן נפתחו באוקטובר האחרון.

לעיתים קרובות נשאלתי, " האם תקשורת דיגיטלית מחליפה את המוזיאון?" ואני חושב שמספרים אלה הם דחייה מצלצלת של רעיון זה. אני מתכוון, אל תבינו אותי לא נכון, אני סניגור ענק של האינטרנט. זה מאפשר לנו להגיע לקהלים סביב העולם, אבל שום דבר לא מחליף את האותנטיות של האוביקט שמוצג בידענות נלהבת. שמפגישה אנשים פנים אל פנים עם האובייקטים שלנו היא דרך להפגיש אותם פנים אל פנים עם אנשים מעבר לזמן, מעבר למרחב, שחייהם יכלו להיות שונים בהרבה משלנו, אבל גם להם כמונו, היו תקוות וחלומות, תסכולים והישגים בחייהם. ואני חושב שזה תהליך שעוזר לנו להבין יותר טוב את עצמנו, עוזר לנו לקבל החלטות טובות יותר אודות הדרך שבה נלך.

האולם הגדול במטרופוליטן או אחד הפורטלים הגדולים ביותר מסוגו בעולם, משרה יראת כבוד, כמו קתדרלה מימי הביניים. משם אפשר ללכת לכל כיוון כמעט לכל תרבות שהיא. לעיתים קרובות אני הולך לאולם ולגלריות וצופה במבקרים שלנו שמגיעים פנימה. אחדים מהם נינוחים. מרגישים בבית. הם יודעים מה הם מחפשים. אחרים מרגישים לא בנוח. זהו מקום מאיים. יש להם תחושה שזהו מוסד אליטיסטי. אני עובד כדי לשבור תחושה זו של אליטיזם. אני רוצה להכניס אנשים למצב נפשי מהורהר, שבו הם מוכנים ללכת מעט לאיבוד, לחקור, לראות את הבלתי מוכר במוכר, או להתנסות בבלתי ידוע. משום שבשבילנו, כל זה הוא כדי להביא אותם פנים אל פנים עם יצירות אמנות גדולות, ויתפסו אתן ברגע זה של אי-נוחות, כשישנה הנטייה לחפש את האייפון, את הבלקברי אבל ליצור תחום שבו הסקרנות שלהם יכולה לגדול. ובין אם זה בהבעה של פסל יווני שמזכיר לכם חבר, או כלב שמחרבן בפינת הגובלן, או, אם לשוב למורה שלי פייטרו דמויות מרקדות אלו שבאמת שואבות לתוכן את היין, ודמות ערומה זו שבקדמת היצירה משמאל. וואו, היא התגלמות מדהימה של מיניות נעורים. ברגע זו מתוך הידענות שלנו נוכל לספר לכם שזהו בקכאנאל, אבל אם נמלא את תפקידנו נאמנה, והשארתם את העגה המקצועית בדלת הראשית, האמינו באינסטינקט שלכם. אתם יודעים שזו אורגייה. תודה. (מחיאות כפיים) (מחיאות כפיים)