שואלים אותי לעתים תכופות מה ההבדל בין העבודה שאני עושה לבין היועצים הרגילים לפנטגון לסוגיות אסטרטגיות ארוכות-טווח. והתשובה שלי היא, שהם לרוב חושבים על עתיד המלחמות בהקשר של "מלחמה". ואילו אני עוסק כבר 15 שנה בנושאים האלו -- ולקח לי כמעט 14 שנים מתוכם על מנת להבין, שאני צריך לחשוב על עתיד המלחמות בהקשר של כל הפעילויות האחרות. כך שאני נוטה להתמחות בתפר שבין מלחמה ושלום. המצגת שאראה לכם מהווה רעיון לספר. ובכן, למעשה הרבה רעיונות. וכיום אני נוסע איתה בעולם, ומדבר די הרבה עם צבאות זרים. כתבתי את החומר במשך שנתיים שעבדתי עבור שם ההגנה, בהן חשבתי על אסטרטגיית על לאומית חדשה עבור ארצות-הברית. אני עומד להציג בעיה, ואנסה לתת לכם פתרון עבורה.
הנה הרעיון המרכזי והשגוי של הפנטגון בשנות ה-90, התאוריה של אסטרטגיות לוחמה א-סימטרית למניעת גישה. למה הוא נקרא כך? כנראה בגלל כל אותיות ה-A בראשי התיבות. זו דרך מתוחכמת להגיד, שאם ארה"ב תצא למלחמה, אנחנו נהיה ענקיים, והאויב יהיה קטן. ואם האויב ינסה להלחם בנו באמצעים מסורתיים וישירים, אנחנו נקרע לו את הצורה. ולכן אף אחד לא מנסה לעשות את זה יותר. פגשתי את הגנרל האחרון מחיל האוויר, שיירט מטוס אויב בקרב. כיום הוא גנרל כוכב-אחד. זהו המרחק העצום שעברנו מאז שפגשנו בחיל-אוויר שמוכן להלחם נגד חיל האוויר שלנו. אבל יכולות כל-כך לא פרופורציונליות יוצרות בעיות -- "הצלחות קטסטרופליות" כפי שהבית הלבן קורא להם.
ואנחנו מנסים להבין אותן, כי אלו באמת יכולות מדהימות. אבל השאלה שצריך לשאול היא מה אפשר לעשות איתן. בסדר? התאוריה של אסטרטגיות לוחמה א-סימטרית למניעת גישה -- היא גיבוב מילים שאנו מוכרים לקונגרס, משום שאם היינו אומרים להם שאנחנו יכולים לקרוע לכולם את הצורה, הם לא יקנו לנו את כל הדברים שאנחנו רוצים. אז אנחנו אומרים "אסטרטגיות לוחמה א-סימטרית למניעת גישה", ועיניהם מזגגות.
ואומרים, "אתם מוכנים לבנות את זה במחוז הבחירה שלי?"
הנה הפרודיה שאני מציג, והיא לא מרשימה במיוחד. בואו נדבר על אזור עימות, נניח מיצרי טיוואן בשנת 2025. באו נדבר על אויב שמוטמע באזור העימות הזה, נניח "שחיית מיליון האיש"
ארה"ב צריכה גישה לאזור העימות הזה באופן מיידי. הם זורקים עלינו אסטרטגיות לוחמה א-סימטרית למניעת גישה. קליפת בננה על הכביש.
סוסים טרויאנים ברשתות המחשבים שלנו חושפים את נקודות התורפה שלנו מיידית. ואנחנו אומרים "סין, הן שלך". הבעיות בתיאור הזה: הוא נסמך בעיקר על תיחום גיאוגראפי, ומתמקד כמעט לחלוטין בשלב הראשון של העימות. אנחנו משחקים עד המחצית, בליגה שמתעקשת לעקוב אחרי התוצאות עד לסוף המשחק. וזאת הבעיה. אנחנו יכולים לנצח בנקודות כל אויב, ואז מכסחים אותנו במחצית השניה -- מה שנקרה לוחמה מהדור הרביעי.
הנה האופן שבו אני מעדיף לתאר את המצב. אין שום אזור עימות שצבא ארה"ב לא יכול להבטיח גישה אליו. אמרו שלא נצליח לעשות זאת באפגניסטן, ועשינו זאת בקלות. אמרו שלא נצליח לעשות זאת בעיראק, ועשינו זאת עם 150 חללים בשישה שבועות. עשינו את זה כל-כך מהר, שלא היינו מוכנים לקריסה שלהם. אין אף אחד שאנחנו לא יכולים לנצח. אבל, מה הדבר הנכון לעשות עם הכוח הזה?
אז אין לנו בעיה להבטיח גישה לאזור העימות. אבל יש לנו בעיה לטפל בשלב המעבר - שמגיע באופן טבעי מיד לאחר העימות - וכן ליצור את השלום שמאפשר לנו לעבור הלאה. הבעיה היא שמשרד ההגנה מכסח לך את הצורה בשלב הזה ומשרד החוץ נמצא פה ואומר "בוא לכאן, אנחנו יודעים שאתה יכול לעשות את זה". והמדינה המסכנה הזו רצה מעבר לשפת המצוק, ונופלת למטה כמו בסרטים המצוירים.
כאן לא צריך להשתמש בכוח מכריע, אלא בכוח פרופורציונלי בטכנולוגיות לא קטלניות, כי ביום שבו תירה תחמושת חיה לקהל של נשים וילדים שמפגינים, אתה תאבד חברים מאוד מהר. כאן לא מדובר בהקרנת כוח, אלא בכוח עמידה לאורך זמן, ובפועל מדובר בלגיטימיות בעיני המקומיים. עם מי באים במגע בשלב המעבר?
עם שותפים מקומיים וקואליציות בין-לאומיות. ביקשנו מהודו 17 אלף חיילים לשמירת שלום, ואני מכיר את ההנהגה הבכירה שלהם - הם רצו לתת לנו אותם, אבל אתם יודעים מה הם אמרו לנו? כשזה מגיע לקואליציות, ארה"ב כולה דיבורים. אנחנו לא חושבים שתוכלו לעמוד במשימה. ולכן לא ניתן לכם 17 אלף חיילים לשמירת שלום. ביקשנו מהרוסים 40 אלף, והם אמרו לא. הייתי בסין באוגוסט, ואמרתי להם אתם צריכים 50 אלף שומרי שלום בעיראק, הנפט שלכם בסכנה שם, לא שלנו. וזה נכון - מדובר בנפט שלהם. והסינים אמרו לי "דוקטור ברנט, אתה צודק לחלוטין", "בעולם מושלם, היינו שולחים 50 אלף איש לשם, אבל זה לא עולם מושלם, והממשל שלך לא מקרב אותנו לכזה". יש לנו בעיות בטיפול בהשלכות של הפעולות שלנו.
אין לנו מזל. אנחנו ניצבים מול אויבים שונים בכל אחד מהשלבים. והגיע הזמן שנודה, שאנחנו לא יכולים לבקש מאותו בן 19 להתמודד עם כולם יום אחר יום. זאת משימה קשה מדי. יש לנו יכולת חסרת תקדים למלחמה. אבל את השאר אנחנו לא עושים כל-כך טוב. בכנות, אנחנו יותר טובים מכולם גם שם, אבל עדיין גרועים אבסולוטית. יש לנו שר מלחמה מבריק. אבל אין לנו שר לכל השאר. אם היה לנו, הוא היה עדיין עומד בפני הסנאט, ומעיד על אבו-גרייב [פרשת התעללות בעצירים עיראקיים] הבעיה היא שהוא לא קיים, אין לנו שר לכל השאר. לדעתי יש לנו יכולת חסרת תקדים למלחמה, אני קורא לכוח הזה "ליוויתן" [כוח המדינה ע"פ תומאס הובס] מה שנותר לנו לבנות הוא כוח לכל שאר המשימות. אני קורא להם מנהלי המערכות.
אני חושב שהמצב הקיים מדגיש היעדר תוכנית וסט כללים שלם וגלובלי להתמודד עם מדינות סוררות, "שפשטו את הרגל" פוליטית. יש לנו תוכנית כזו להתמודדות עם מדינות שפשטו את הרגל כלכלית. זו התוכנית לפשיטת רגל של קרן המטבע הבין-לאומית. אנחנו מתווכחים לגביה בכל פעם שאנחנו משתמשים בה. ארגנטינה השתמשה בה, ושברה הרבה כללים. אבל כשהם סיימו את התהליך אמרנו "זה בסדר, אל תדאגו לגבי זה ". יש בה שקיפות, ומידה מסוימת של ודאות. והיא נותנת הרגשה של תוצאה בטוחה (כלשהי). אין לנו תוכנית כזו להתמודד עם מדינות שפשטו את הרגל פוליטית, שבפועל, כולם היו רוצים שייעלמו. כמו סדאם, כמו מוגבה [נשיא זימבבואה], כמו קים ג'ונג איל [מנהיג צפון קוריאה]. מנהיגים שהרגו מאות אלפים או מיליונים. כמו רבע מיליון המתים נכון להיום בסודאן.
אין תיראה מערכת שלמה שכזו, מ-א ועד ת'? אני אפריד בין מה שאני קורא לו החלק הקדמי, והחלק האחורי. ובואו נקרא לקו האדום הזה... משהו כמו "המשימה הושלמה"
[צחוק] [מתייחס לכרזה ע"ג נושאת מטוסים עם סיום המלחמה בעיראק
על אף ש"הבוץ העיראקי" החל לאחר ש"המשימה הושלמה"]
מה שקיים היום בתחילת השרשרת, הוא חבר מושבעים בדמות מועצת הביטחון של האו"ם. מה הם יכולים לעשות? הם יכולים להגיש כתב אישום נגדך. הם יכולים לדון בזה, לכתוב את זה על דף נייר, להכניס אותו למעטפה ולשלוח אותה אליך. ולהגיד באופן חד משמעי: "אתה מוכן בבקשה להפסיק?"
תרחיש כזה מביא למעל לארבעה מליון מתים במרכז אפריקה בשנות ה-90. למעל ל-250 אלף מתים בסודאן ב-15 החודשים האחרונים. כולנו נצטרך לענות לנכדים שלנו כשישאלו "מה עשית על מנת למנוע את השואה באפריקה?". וכדאי שתהיה לכם תשובה בשבילם. אין לנו שום מנגנון שיכול לתרגם את הרצון הזה לפעולה.
מה שכן יש לנו הוא כוח הליוויתן של ארה"ב, שאומר "אתה רוצה להפיל את הבחור ההוא? אני אוריד אותו בשבילך," "אני אעשה את זה ביום שלישי; זה יעלה לך 20 מיליארד דולר".
אבל בתנאי אחד, ברגע שאין לי יותר אויבים להרוג, אני עוזב מיידית את האזור. זוהי דוקטרינת פאוול [ניסח אותה כשהיה רמטכ"ל]. הרחק במורד התהליך עומד בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה. הם רק מחכים לשפוט את הרעים; הם מטפלים במילושוביץ' עכשיו.
מה חסר בתהליך? תפקיד מוגדר שאחראי להוציא את הרצון את הפועל. מפני שכיום אין לנו גוף כזה, בכל פעם שאנחנו בתרחיש דומה, אנחנו צריכים להביא את עצמנו למצב של "איום מיידי" כדי לפעול. לא עמדנו בפני איום מיידי מאז משבר הטילים בקובה ב-1962. אבל אנחנו עדיין משתמשים במונחים מהעבר, על מנת להפחיד את עצמנו לעשות משהו. כי אנחנו דמוקרטיה, וזה מה שדרוש. ואם זה לא עובד, אנחנו צועקים "יש לו אקדח!", בזמן שאנחנו מסתערים.
ואז אנחנו עומדים מעל הגופה ומסתכלים, ומוצאים משהו כמו מצית סיגריות ישן, ואומרים "טוב, היה ממש חשוך...".
היי, צרפת, אולי את רוצה לעשות את זה? וצרפת אומרת "לא, אבל אני אשמח להעביר עליך ביקורת לאחר מכן".
מה שצריך במורד התהליך הוא גוף בעל השפעה, אני קורא לו כוח מנהלי המערכות. היינו צריכים להזרים רבע מיליון חיילים לתוך עיראק, מיידית על הזנב של הכוח הלוחם שכבש את בגדד. מה היינו משיגים בכך? לא הייתה ביזה, הצבא העיראקי לא היה בורח, אמצעי הלחימה והתחמושת לא היו נגנבים, מוקטאדה אל סאדר לא היה קם -- הייתי שובר לו את העצמות, לא הייתה תנועת התנגדות. תשאלו כל אחד שהיה בעיראק בששת החודשים הראשונים. היו לנו שישה חודשים לעמוד על הרגליים ולבצע את העבודה. ובזבזנו את הזמן במשך שישה חודשים. ואז הם פנו נגדנו. למה? פשוט נמאס להם לחכות. הם ראו מה עשינו לסדאם, ואמרו, "אתם כל-כך חזקים, תוכלו להחיות את המדינה הזו," "אתם ארצות הברית".
מה שאנחנו צריכים הוא קרן בין-לאומית לשיקום. סבסטיאן מאלאבי כתב מאמר נהדר על הנושא בוושינגטון פוסט. במודל דומה לקרן המטבע הבין-לאומי. במקום להעביר את האחריות ממדינה למדינה בכל פעם. מי האחראי לשלב הזה? ב-G20 [קבוצת 20 המדינות המפותחות]. תבדקו מה סדר היום של ה-G20 מאז 11 לספטמבר, כולו עוסק בנושאי ביטחון. הקבוצה תחליט מראש איך הכסף יושקע, בדיוק כמו בקרן המטבע הבין לאומית. אתה יכול להצביע בהתאם לכמה כסף השקעת בסל. הנה האתגר שאני מציע למשרד ההגנה. אתה צריך לבנות את הכוח הזה, ולהטמיע אותו. אתה חייב לעבוד עם השותפים שלך, ולצבור הצלחות, ותקבל מערכת עובדת. אומרים לי שזאת משימה קשה מדי. אבל עברנו את כל ששת השלבים האלו בעימותים בבלקן. עשינו את זה בדיוק ככה. אני מדבר על מיסוד התהליך, והגברת השקיפות שלו. אתם רוצים לטפל במוגבה? אתם רוצים לטפל בקים גונג' איל, שהרג כשני מיליון איש? אתם רוצים לראות אותו הולך? אתם רוצים מערכת טובה יותר? למה לצבא האמריקני אכפת מכל זה? הצבא מצוי במשבר זהות מאז סוף המלחמה הקרה. אני רוצה לדבר על ההבדלים שבין המציאות לרצון, ואני יכול לדבר עליו כי אני לא חלק מהמערכת הפוליטית.
אני רוצה לדבר על שנת 1990. החומה נופלת בברלין, ואנחנו עושים את סופה במדבר [המלחמה בעיראק]. מתחיל להיווצר קרע בין אלו בצבא שרואים עתיד שיש להם בו מקום, לבין אלו שהעתיד מאיים על קיומם. כמו כוח הצוללות האסטרטגיות לדוגמה, שהצי הסובייטי מתפוגג לנגד עיניהם בין לילה. איפה אתה?
אז חלק מהצבא מתחיל לעבור מהמציאות לעבר הרצון שלו, ויוצר שפה מיוחדת משלו לתיאור המסע לעבר גילוי ומימוש עצמי.
אבל הם היו זקוקים לאויב מפחיד וסקסי להלחם בו. ואם אין כזה בנמצא, צריך להמציא אחד - סין, בוגרת ובשלה, עומדת להיות פצצה.
ושאר הצבא נגרר למטה לתוך הבוץ לאורך כל שנות ה-90. ומפתח מונח מאוד משפיל לתיאור הפעילות שלו, "מבצעים אחרים שאינם מלחמה". אני שואל אתכם, מי מתגייס לצבא לבצע דברים אחרים שאינם מלחמה? למעשה, רוב המתגייסים. ג'סיקה לינץ לא תכננה להשיב אש [חיילת אספקה שנחטפה בעיראק]. רוב החיילים לא יאחזו בנשק. אני טוען שהמנוח הזה הוא קוד בצבא שאומר: "אנחנו. לא. רוצים. לעשות. את. זה." הם העבירו את שנות ה-90 בפעילות בתפר המלוכלך בין החלקים הגלובליים בעולם לאלו שלא גלובליים. תפר בין מה שאני קורא לו הליבה והפער. ממשל קלינטון לא היה מעוניין לנהל את זה. במשך שמונה שנים, לאחר שקלקלו את היחסים כבר ביום הראשון, בטיפול בנושא ההומוסקסואלים בצבא ביום הכניסה לנשיאות. מהלך חכם ללא ספק.
כך שנותרנו לבד במשך שמונה שנים. ומה עשינו עם עצמנו במשך שמונה שנים? קנינו צבא אחד, ופעלנו עם צבא אחר. וזה כמו החולה שהולך לרופא ואומר, "דוקטור, זה כואב כשאני עושה ככה".
והרופא אומר, "אז תפסיק לעשות את זה, אידיוט".
העברתי תדריך בפנטגון בתחילת שנות ה-90. ואמרתי "אתם קונים צבא אחד, ופועלים עם אחר". וזאת טעות שתחזור להתנקם בכם. "פנטגון רע!".
והם אמרו לי "דוקטור ברנט, אתה צודק לחלוטין, תוכל לבוא בשנה הבאה ולהזכיר לנו שוב?"
יש שטוענים שה-11 לספטמבר סגר את הפער, ניער את החולמים של המהפכה בחשיבה הצבאית הוציא אותם מהניתוח ההיסטורי מ-30 אלף רגל, וגרר אותם לתוך הבוץ. אתם רוצים אויב מרושת? בבקשה, יש לי אחד: הוא בכל מקום - לכו תמצאו אותו. ומעלה את ה-מווטוא -- כך אנחנו מבטאים את ראשי התיבות, מבוץ מלוכלך לאסטרטגיית על. כי רק ככה נוכל להתגבר על הפער.
יש כאלו שמחברים את שתי הגישות ביחד, וקוראים לשילוב "אימפריה", אבל אני חושב ש"אימפריה" היא רעיון מטופש. אימפריה עוסקת באכיפה של חוקים בין-לאומיים מינימליים - כלומר מה שאסור לך לעשות, וגם באכיפה של חוקים מקסימליים - כלומר מה שאתה חייב לעשות. זה לא תואם לשיטת השלטון שלנו, או לאיך שאנו מתנהלים מול העולם. אני מעדיף את המונח "מנהלי המערכות". אנחנו אוכפים סט כללים מינימלי, על אלו שרוצים להשתתף בכלכלה העולמית. הכללים מגדירים דברים מסוימים שאסור לך לעשות. מה ההשפעה של זה על המחשבה שלנו על עתיד המלחמות? זה הניתוח שמקנה לי הרבה אויבים בפנטגון, אבל גם חברים. לכל אחד יש דעה שונה.
אם נסתכל על הקמת האומה שלנו, באופן היסטורי, הגנה עסקה בשמירה על המדינה, וביטחון עסק בכל השאר. כבר בחוקה שלנו קיימת ההפרדה לשני כוחות שונים, עם שני תפקידים שונים. גייס צבא כשאתה זקוק לו, ותפעל צי באופן שוטף למגע היום-יומי עם העולם. משרד למלחמה, ומשרד לכל השאר. מקל גדול פה, שרביט פה. כוח שיפרק אותך, כוח שידבר אתך. ב-1947 איחדנו את שני הכוחות האלו לתוך משרד ההגנה. ההיגיון שלנו היה, שאנחנו מצויים במצב נפיץ מול ברית המועצות, והמשמעות של תקיפה כנגד ארצות הברית עלולה להיות סוף העולם. חיברנו את ההגנה הלאומית לביטחון הבין-לאומי. עם פתיל השהיה של 7 דקות. עכשיו אנו עומדים בפני בעיה שונה. הם יכולים להרוג 3 מיליון איש בשיקאגו מחר, ועדיין לא נשגר טילים גרעיניים. וזה מה שמפחיד בכל העניין.
אז איך אפשר לחבר את הביטחון הלאומי של ארצות הברית, עם הביטחון הבין-לאומי, לעיצוב עולם נוח יותר עבורנו, ולשים את עקרונות הפעלת הכוח הגלובלי שלנו בהקשר העולמי הנכון? כי מה שהתרחש בינתיים הוא הפיצול שתיארתי, שהתחיל לפני יותר מעשור בסוף המלחמה הקרה. בואו נבנה את המשרד לכל השאר. יש שטוענים שה-11 בספטמבר כבר עשה את זה עבורנו. עכשיו יש לנו "משחק בית", ו"משחק חוץ".
המשרד לביטחון פנים הוא גלולת פלסבו אסטרטגית. הוא יהפוך להיות משרד החקלאות של המאה ה-21. מב"ת (משרד לבטחון בתעבורה) - מיליונים בוהים ותוהים.
תגידו תודה שרוברט ריד לא דחף את הפצצה ההיא עמוק לתחת שלו.
כי אז כולנו היינו הומוסקסואלים.
אני תמכתי במלחמה בעיראק. סדאם היה רע, ועם הרשאות קודמות. זה לא שהיינו צריכים לתפוס אותו הורג מישהו בשעת המעשה על מנת לעצור אותו. היה ברור לי שנכסח להם את הצורה במלחמה עם כוח הליוויתן, וידעתי שיהיו לנו בעיות משמעותיות עם השלב הבא. אבל אני יודע שהפנטגון לא משתנה עד שהוא לא חווה כישלון על בשרו. למה אני מתכוון בשני הכוחות הנפרדים האלו?
זה כוח הליוויתן שתומאס הובס תיאר. אני אוהב את הכוח הזה, ואני לא רוצה לראות אותו נעלם. הכוח הזה, בצירוף הכוח הגרעיני שלנו מונע מלחמה טוטאלית. וזה הצבא ששאר העולם רוצה שנבנה. זה הצבא שאני מדבר עליו עם כל הצבאות הזרים שאני פוגש.
מה המשמעות של כל זה? המשמעות היא שצריך להפסיק להעמיד פנים, שאותו ילד בין 19 יכול לבצע את שתי המשימות המאוד שונות האלו. לעבור מאחת לשניה מבוקר ועד ערב, ואז שוב למחרת מבוקר ועד ערב. מחלק סיוע ביד אחת, ויורה בשניה. מחלק סיוע, ויורה. זה יותר מדי. בני ה-19 מתעייפים מהמעבר ממשימה אחת לשניה.
אין בעיה לאמן בן 19 למשימות של הכוח בצד שמאל. אבל למשימות של הכוח בצד ימין צריך מישהו כמו שוטר בן 40. צריך הרבה ניסיון. מה המשמעות בנוגע לפעילות בשטח?
ההתנהלות תהיה כזו: כוח מנהלי המערכות לעולם לא חוזר הביתה, הוא עושה את רוב העבודה. כוח הליוויתן מתפרץ רק כשהוא נדרש, אבל תמיד מלווה בהבטחה לעם האמריקני, לאומה שלך ולעולם. כשאתה משתמש בכוח הליוויתן, אתה מבטיח שמייד אחריו עומד להגיע תגבור ומאמץ אדיר של כוח מנהלי המערכת. אל תתכנן איך לנצח במלחמה מבלי להתכונן לנצח בשלום.
הבדלים נוספים: עבור כוח הליוויתן, שותפים מסורתיים הם בריטניה, והקולוניות שלה לשעבר.
להזכירכם, זאת הגדרה שגם כוללת אותנו. ובכוח השני, מגוון רחב יותר של שותפים. ארגונים בין לאומיים, ארגונים לא ממשלתיים, ארגונים התנדבותיים פרטיים, חברות, וכו'. אי אפשר להתעלם מכל אלו. בכוח הליוויתן, הדגש הוא על שת"פ בין זרועות הצבא. פה אנחנו מעבר לכך. אנחנו צריכים שיתוף פעולה בין סוכנויות הממשל. משימה שקונדוליסה רייס הייתה ממונה עליה. ואני נדהם מהעובדה שאף אחד לא שאל אותה על הנושא כשהיא מונתה לתפקיד.
הסלוגן של כוח הליוויתן - "הצבא של אבא שלך". אני רוצה אותם צעירים, גברים, לא נשואים, ועצבניים.
מנהלי המערכות הם "הצבא שלך אמא שלך". הם כל מה שהצבא "הגברי" שונא. מאוזן מגדרית, אנשים מבוגרים יותר, משכילים, ונשואים עם ילדים. הכוח בצד שמאל - יורה או עוזב. הכוח בצד ימין - עובר בין מטלות. הכוח בצד שמאל מכבד את ההגבלות החוקתיות על השימוש בכוח בתחומי ארצות הברית. הכוח בצד ימין מתעלם מהן. זה הכוח שהמשמר הלאומי עומד להפוך אליו. הכוח בצד שמאל חסין בפני תביעות מבית הדין הבין לאומי לפשעי מלחמה. כוח מנהלי המערכות חייב להיות חשוף להן. הגדרות שונות למרכזיות רשתות. כוח אחד הורס רשתות, כוח שני מקים אותן. וצריך לנהל את הלחימה כאן באופן שיאפשר את העבודה בחלק הזה.
האם אנחנו צריכים תקציב גדול יותר? האם אנחנו צריכים גיוס חובה על מנת להוציא את התוכנית אל הפועל? לחלוטין לא. מעריצי התאוריה של המהפכה בעניינים צבאיים אומרים במשך שנים שאפשר לנהל מלחמה מהר יותר, זול יותר, קטן יותר, ועדיין באותה יעילות. ואני אומר, "מצוין, התקציב של מנהלי המערכות ייצא מהעודפים שלכם".
והנה הנקודה המשמעותית. אנחנו עומדים להקים את כוח מנהלי המערכות בתוך הצבא, אבל בסופו של יום, אנחנו נהפוך אותו לאזרחי, ככל הנראה שני שליש ממנו. להפוך אותו לחוצה סוכנויות ובין לאומי. הוא יתחיל בתוך הפנטגון, אבל עם הזמן הוא יחצה את הנהר [המפריד בין הפנטגון לבנייני הממשל בבירה]
הייתי על ראש ההר, וראיתי את הארץ המובטחת. אולי לא אחיה מספיק על מנת להביא אתכם לשם בעצמי, אבל זה עומד לקרות. יהיה לנו משרד לעניינים אחרים. עבור התפר שבין מלחמה ושלום.
שקופית אחרונה. מי מקבל חסות על הילדים? בשלב הזה כל הנחתים בקהל נהיים מתוחים. [צחוק] ועכשיו הם מתכננים לכסח לי את הצורה אחרי ההרצאה.
תקראו את מקס בון. הרקע ההיסטורי של הנחתים הוא מלחמות קטנות ונשק קל. הנחתים הם כמו כלב הטרייר שלי. הם קמים בכל בוקר, רוצים לחפור בור, ומחפשים מישהו להרוג.
אני לא רוצה שהנחתים שלי יחלקו סיוע. אני רוצה שהם יהיו נחתים. הם מה שמבדיל בין כוח מנהלי המערכות, לכוח של חננות. זה מה שמבדיל ביניהם לבין האו"ם. אם תירו עליהם, הנחתים יגיעו אליכם ויהרגו אתכם.
בחיל הים, צוללות התקיפה האסטרטגיות עוברות לכאן, ספינות למים רדודים עוברות לשם, ובעתיד הן יהיו עד כדי כך קטנות.
אני קורא לזה צי אבק חכם. אני אומר לקצינים צעירים שהם יפקדו על 500 ספינות בקריירה שלהם. אבל החדשות הרעות הן שלא יהיה בהן אף אדם. נושאות מטוסים הולכות לשני הכיוונים, כי הן נכס גמיש. אפשר לראות את התבנית - כוחות סיוע אווירי קרוב, בדיוק כמו נושאות מטוסים. שיריון הולך לכאן. הסוד האפל של חיל האוויר - אי אפשר לנצח רק על ידי הפצצות אוויריות. צריך גם את כל חיילי צבא היבשה בשטח על מנת לנצח את השלום. שינסקי צדק כשהוא אמר את זה [בעבר - מפקד צבא היבשה]. חיל האוויר - תובלה אסטרטגית הולכת לשני הכיוונים. מפציצים ומטוסי קרב הולכים לכאן. פיקוד הכוחות המיוחדים בטמפה, פלורידה. כל מי שיורה באנשים, הולך לפה. המחלקה לעניינים אזרחיים, אותו ילד ממזר, הולכת לפה. חוזרת לצבא היבשה. בנוגע לכוחות המיוחדים שיורים באנשים, עבורם אין תקופות רגיעה - הם תמיד פעילים. הם נוחתים, עושים מה שהם עושים, ונעלמים. אתה רואה אותי עכשיו, אבל אל תדבר על זה אחר-כך.
אני רוצה שלוחצי ההדק יהיו קלים על ההדק. אני רוצה שנוהלי הפתיחה באש שלהם יהיו חופשיים ככל שניתן. כי כשהאירוע בשיקאגו יימנע, זה עם ה-3 מיליון מתים, אירוע שיעוות את המערכת הפוליטית שלנו לבלי היכר, אלו יהיו החבר'ה שיהרגו את המחבלים. אז עדיף שהם יעשו כמה טעויות פה ושם, מאשר שאירוע כזה יקרה.
אנשי המילואים. אנשי המילואים והמשמר הלאומי הם מנהלי מערכות במובהק. איך נשכנע אותם לעבוד עבור הגוף הזה? רוב הכבאים בארצות הברית כבר עושים את זה בחינם. כסף הוא לא העניין פה. העניין הוא להיות כנה וישיר עם האנשים והנשים האלו.
נקודה אחרונה - קהילת המודיעין. "השרירים" והסוכנויות הצבאיות הולכים לכאן. מה שאמור היה להיות ה-CIA, שקוף, פתוח ועוסק במחקר, עובר לפה. המידע הדרוש לעבודה הזאת הוא לא סודי. לא סודי בכלל. היה מאמר מצוין בניו-יורקר. על איך עובדים צעירים בעיראק, בני 19-25 לימדו אחד את השני לבצע עבודת ניהול מערכות בחדרי צ'ט באינטרנט. אמרו להם "אל-קעידה עלול לצותת לכם", והם ענו "אבל אל-קעידה כבר יודע את כל זה".
קחו את המתנות שביד שמאל. אלו משקפי השמש שלא מפחידות אנשים - דברים פשוטים. צנזורים ואחראים על שקיפות הולכים לשני הכיוונים.
You can share this video by copying this HTML to your clipboard and pasting into your blog or web page. This video will play with subtitles.
You either have JavaScript turned off or have an old version of the Adobe Flash Player. To view this rating widget you
need to get the latest Flash player.
If your browser allows only "trusted sites" to execute Javascript, you should add the "googleapis.com" domain to your whitelist to allow our Flash detection to work properly.
Got an idea, question, or debate inspired by this talk? Start a TED Conversation.
תומאס ברנט, מומחה לסוגיות ביטחון בין-לאומי, פורס בהרצאה מרעננת בכנותה תוכנית הגיונית ופשוטה לבנייה מחדש של צבא ארה"ב בעידן שאחרי המלחמה הקרה באופן - על ידי פיצולו לשניים.
Strategic planner Thomas Barnett has advised US leaders on national security since the end of the Cold War. His bold ideas about the future of warfare and the military are spelled out in his best-selling book The Pentagon's New Map. Full bio »
Translated into Hebrew by Yaron Assa
Reviewed by Michael Swerdlik
Comments? Please email the translators above.
19:44 Posted: May 2007
Views 793,841 | Comments 227
29:42 Posted: Sep 2007
Views 480,367 | Comments 156
22:45 Posted: Oct 2006
Views 1,344,623 | Comments 460
Just follow the guidelines outlined under our Creative Commons license.
This comment will be attributed to . Not ? Sign Out.