תום מיין על ארכיטקטורה כחיבור

אני לא יודע איך קוראים לך. (קול מהקהל: הווארד. הווארד.) הווארד,

תום מיין: הווארד? אני יושב ליד הווארד. אני לא מכיר את הווארד, מן הסתם, והוא אומר, אני מקווה שאתה לא הבא בתור.

(צחוק)

מדהים. מופע מדהים. כאילו מחקתי כל מה שהיה במוח כדי לעקוב אחריו. הרשו לי להתחיל מאיזה שהוא מקום. אני מתעניין -- אני עושה בערך אותו דבר, אבל אני לא מזיז את הגוף. (צחוק) ובמקום ניצול צורות אנושיות לפתח רעיונות של זמן ומרחב, אני עובד בעולם המינרלי. אני עובד עם חומר חסר תנועתיות פחות או יותר. ואני מסדר אותו. ובכן זה גם קצת שונה כי אדריכל לעומת נאמר, להקת מחול זה בסיכומו של דבר משא ומתן בין עולמך הפנימי, ועולמך המושגי, עולם הרעיונות, עולם השאיפות, של המצאות, לבין יחסיהם עם העולם החיצוני עם כל המגבלות, ואומרי הלאו. כי אני מוכרח לאמר, מאז היותי אדריכל אם יש דבר שהיה עקבי ,זה היה שלא ניתן לבצע את זה. לא משנה מה עשיתי, מה אני ניסיתי לעשות, כולם אומרים שזה לא ניתן לביצוע. וזה נמשך לכל אורכה של קשת המציאויות שתפגוש עם רעיונותיך.

ולהיות אדריכל, איכשהו עליך לשאת ולתת בין ימין לבין שמאל, ועליך לשאת ולתת בין המקום המאוד פרטי הזה שבו רעיונות נרקמים לבין העולם החיצון, ושיובן הכל. אני יכול להתחיל מכל מיני מקומות, כי התהליך הזה הוא גם -- נדמה לי -- שונה מאוד מחלק מהמושבים של הבוקר, שבהם היה סוג של חדות, רעיון כה נקי, כמו נגיד האחרון, עם הווארד, שאני חושב שתהליך היצירה באדריכלות, תהליך העיצוב, הוא מאוד עקיף. הוא כמבוך. זה הרעיון של קאלווינו שהדרך המהירה בין שתי נקודות הוא הקו העקיף, לא הישר . ובהחלט חיי היו כחלק מזה. אני אתחיל בכמה מושגים פשוטים של כיצד מארגנים דברים.

אבל בפשטות, מה שאנחנו עושים הוא, לנסות להעניק תובנה לעולם. אנחנו יוצרים עצמים גשמיים, בניינים שהופכים חלק של תהליך היווצרות; הם יוצרים ערים. ודברים אלה הם השתקפות התהליכים, והזמן שבו הם נוצרים. ומה שאני עושה זה לנסות לסנתז את האופן שבו האדם רואה את העולם ואת השטחים ששמישים כחומר יצרני. כי למעשה, כל מה שמעניין אותי, תמיד, כאדריכל, הוא איך יוצרים דברים כי זה מה שאני עושה. נכון? וזה לא מושתת על יסוד מובן מאליו. אין לי שום עניין בכלל בהתווית דבר מה במוחי ולאמר," ככה זה נראה." האמת, מישהו אמר -- יואן, אולי אתה בדברי הפתיחה שלך -- איך שזה מה שעושים אדריכלים -- מישהו אמר שלכך מגיעים אנשי עסקים, שלכך מגיע העולם התאגידי כשברצונם שדברים ייראו בצורה כזאת בקצה הקו? הא. וואו. זה לא עובד אצלי כך בכלל. אין לי בכך שום עניין.

אדריכלות היא תחילתה של משהו, כי היא – אם אתה לא מעורב בעקרונות הבסיס, אם אתה לא מעורב במוחלט, תחילת תהליך ההתהוות, הכל קישוט לעוגה. ואני אין שום פסול בקישוט עוגות, אם מישהו עוסק בכך -- זה לא מה שאני מעוניין לעשות. (צחוק) וכך, ביצור דברים, בהקניית הצורה, ביצוב דברים אלה, זה חל בסברה של כיצד מארגנים. והיה לי כבר 30 שנים עניין בסדרה של מורכבויות שבו סדרה של כוחות מיושמים , ולהבין את טבעה של התוצאה הסופית, המייצגת את הבניין עצמו. קיים קשר מתמשך בין המצאות, שהן פרטיות, והמציאות, שהיתה ועודנה חשובה עבורי.

פרוייקט שהשתתף בתערוכה בקופנהגן לפני 10 שנים, אשר היה דיגום של היפוקמפוס -- מחוזות המוח שמתעדים זיכרון לטווח קצר -- והתיעוד לכך, הדמיוני והתיעוד לכך דרך סדרה של רישומים אשר מנסים, פשוטו כמשמעו, לסדר את החוויה. והיה מדובר בללכת קילומטר, לבחון כל קילומטר חפץ כלשהו ולשים אותו בתוך זה.. הרעיון היה שאני יכול ליצור ארגון לא בנוי על בהירות רגילה, אבל בנוי ללא עקביות, שנבנה על אקראיות. ואני התעניינתי מאוד במושג זה של אקראיות כפי שהוא מייצר עבודה אדריכלית וכפי שהוא בהחלט מחבר לרעיון של העיר, הרעיון של צמיחה של העיר, וזה הוביל לרעיונות שונים לארגון. ולאחר מכן זה הוביל לרעיונות רחבים יותר של מבנים שבאים יחד דרך הריבוי של מערכות.

וזה לא כל מערכת אחת שעושה את העבודה. זה הקשר - זה הדינמיקה בין המערכות -- לה יש את הכוח לשינוי ולהמציא ולייצר ארכיטקטורה -- שאחרת לא היתה קיימת. ומערכות אלה יכולות להיות מזוהות, והן יכולות להיות מקובצות. וכמובן, היום, עם הטכנולוגיה של המחשב עם פרוטוטייפינג מהיר, וכו ', יש לנו את המנגנונים להבין ולהגיב למערכות אלה, וכדי לאפשר להם להתאים יחידות הכלה שונות של פונקציונליות כי זה כל מה שאנחנו עושים. אנו אתה מייצר חללים להכיל פעילות אנושית. ומה שמעניין אותי הוא לא עיצוב של זה, אלא קשרי הגומלין של זה כשהוא מגביר את הפעילות. וזה מחבר ישירות לרעיונות ליצירת עיר.

זהו פרויקט שאנחנו רק סיימנו בפננג עבור פרוייקט עיר גדולה מאוד, מאוד שהגיע ישירות מתוך תהליך זה, אשר הוא התוצאה של ריבוי כוחות המפיקים אותו. פרויקט – שוב, תחרות עצומה, עצומה -- על נהר הדסון, ניו יורק שהתבקשנו לעשות לפני שלוש שנים, שמשתמשים בתהליכים האלה. ומה שאתם מביטים בהן, הן האפשרויות שקשורות לדורות של העיר כשאחד מחיל מתודולוגיה המשתמשת במושגים האלה של כוחות מרובים, אשר עוסקים בגודל של הבעיה, המורכבות של הבעיה, כאשר אנו מעצבים ערים באגרגטים גדלים והולכים. כי אחת הבעיות היום כי האגרגציה הכלכלית מניעה את האגרגציה ההתפתחותית, וכשהאגרגציה גדלה אנחנו דורשים תהליכי חקירה מורכבים יותר כדי לפתור בעיות אלה. וזה הוביל אותנו ישירות אל הכפר האולימפי.

הייתי בניו יורק ביום שני והצגתי אותו לועדה האולימפית. זכינו בתחרות - מתי זה היה, לפני תשעה חודשים? שוב, השתקפות ישירה באמצעות תהליכים אלו לפתח אורגניזמים מאוד מסובכים, בקנה מידה גדול מאוד. לאחר מכן, גם, היה לעבוד עם אסטרטגיות רחבות. במקרה זה, השתמשנו רק ב 60 מ 240 דונם של אדמה, ו- 180 דונם היו פארק, שיהפוך למורשת של הכפר האולימפי. ויהפוך לפארק השני בגודלו ברבעים, וכו'. מיקומו, כמובן, במרכז מנהטן - הוא בהאנטר פוינט. ואז הרעיונות הרחבים יותר של יצירת ערים מתחילים להשפיע ישירות על אדריכלות, על היסודות המרכיבים את הרעיון הרחב יותר, המבנים עצמם, ולהתחיל להנחות אותנו. אדריכלות בשבילי היתה חקירה של ריבוי כוחות שיכולים לבוא פשוטו כמשמעו מכל מקום. אז אני יכול להתחיל דיון זה בכל מספר של מקומות, בחרתי שלושה או ארבעה לדבר עליהם. וזה נוגע גם לעניין בטריטוריה הרחבה שאדריכלות נוגעת בה. היא ממש מחברת כל דבר במונחי מאגר ידע. אין ממש מקום שהיא לא איכשהו מחוברת אליו.

זהו ג'ים דיין, וזה העדר נוכחות, וכו '. זה הלבוש, העור, ללא הנוכחות של הדמות. הוא הפך סוג של רעיון לרעיון של שטח עבודה, והוא שימש בפרוייקט שבו אנו יכולנו לגלות את פני השטח, וזה היה רעיון פיגורטיבי, שעמד להיות מקופל למעין מרחב מורכב. והרעיון היה הקשר של החלל, אשר היה מורכב מקיפול של התמונה, ואת הדיאלקטיקה או העימות בין הפיגורטיביות, והבהירות של התמונה והמורכבות של המרחב, אשר היו בדו-שיח. והוא גרם לנו לחשוב מחדש על הרעיון הכללי של איך אנחנו עובדים וכיצד אנו עושים דברים, והוא הוביל אותנו לרעיונות שהיו קרובים יותר לעיצוב אופנה כששיטחנו את המשטחים שלנו, ואז חיברנו אותם שוב כשהם עשו שילובים מרחביים. זה היה אב הטיפוס הראשון בקוריאה, מאחר ואנחנו עוסקים במעטפת דינאמית, ולאחר מכן באותו המאפיין של הבד. יש לו זהות חומרית והוא שקוף ונקבובי והוא מאפשר לנו מושג שונה מאוד של מהי מעטפת של בניין. וזה הפך מיד לפרוייקט אחר.

זהו בניין קלטרנס בלוס אנג'לס. ועכשיו אנחנו רואים מאחר והעור והגוף מובדלים. שוב, זהו מושג מאוד מאוד פשוט. אם אתם מסתכלים על מרבית המבנים, מה שאתם מסתכלים עליו זה הבניין, החזית, וזה הבניין. פתאום אנחנו סוג של עוברים משם, וכן אנו מפרידים את העור מהגוף, וזה הולך להוביל לקריטריון ביצועים רחב יותר, אשר אני הולך לדבר עליו עוד דקה. ואתם מתבוננים כיצד הוא משתפל ומבדיל מהגוף. ואז, שוב, הבניין עצמו, מרכז לוס אנג'לס, ממש מול העירייה. וכשהוא נע, הוא לוקח פיסות של האדמה איתו. הוא מתכופף. הוא חלק ממערכת שילוט, אשר היתה חלק מסוג של מסורת של לוס אנג'לס - שילוט דו-ממדי, תלת-ממדי , וכו '. ואז הוא מאפשר לחדור את העבודה עצמה. הוא שקוף, ומאפשר לך להבין, לדעתי, מה המעניין ביותר בכל בניין, וזה תהליכי הבניה שיוצרים אותו.

וזה כנראה סוג הטריטוריה האינטנסיבי ביותר של העבודה, אשר לא מאוכלס, מאחר ואדריכלות תמיד הכי מעניינת במנגנון מסוים כאשר היא מופרדת משימושיות, וזה תחום שמאפשר את זה. והעור מתחיל להפוך לחומרים אחרים. אנו משתמשים באור כחומר בניין במקרה זה. אנחנו עובדים עם קית סונייר בניו יורק, ואנו עושים את החדר החיצוני הגדול הזה, שאפשרי בלוס אנג'לס, שהוא מאוד משקף את העירוני, סביבות עירוניות בת זמננו שתמצאו בשיבויה או במקסיקו סיטי או סאו פאולו, ועוד., שקשורים להפעלת העיר לטווח זמן ארוך. וזה היה חלק מהרעיון המטרה העירונית של פרוייקט זה בלוס אנג'לס.

ושוב, כל זה קידם שקיפות. ותמונה אשר עשויה להיות הקרובה ביותר מדברת על השימוש באור כחומר, אור זה הופך ממש לחומר בניין. ובכן, זה מיד הופך למשהו הרבה יותר רחב, וכן כטווח. שוב, אנחנו מסתכלים בסקיצה מוקדמת בה אני הבנתי כעת כי העור יכול להיות מעבר בין הקרקע לבין המגדל. זהו בניין בסן פרנסיסקו שנמצא בבנייה. ועכשיו זה הפך למשהו רחב בהרבה כבעיה, וזה נוגע לביצועים. זה יהיה הבניין הראשון בארצות הברית שלקח- ובכן, אינני יכול לומר שהוא הוציא את מיזוג אויר. הוא היברידי. רציתי דבר טהור, ולא יכול לקבל אותו. הסיבה לכך היא היחס הלא נכון, למעשה, ההיברידיות היא כנראה יותר מעניינת.

אבל הוצאנו את המיזוג מהמגדל. יש קצת מיזוג אויר שנשאר בבסיס, אבל העור זז כעת על הידראוליקה. הוא דוחק אויר באמצעות כוח ונטורי אם אין רוח. היא משתנה ללא הרף. הוצאנו את המיזוג. דבר ענק, ענק. חצי מיליון דולר הפרש בשנה. 10 כאלה – הוא כמעט 80 אלף מטרים רבועים -- 75 אלף מטר מרובע -- 10 כאלה יכולים לתת חשמל לססוליטו -- ההפרש של זה. אז עכשיו מה שאנחנו רואים, כשהפרוייקטים גדלים, כשהם מתממשקים עם בעיות רחבות יותר, שהם מרחיבים את היכולות מבחינת הביצועים שלהם. ובכן, אני יכול גם להתחיל כאן. אנחנו יכולים לדבר על הקשר בהקשר ביולוגי יותר בין הבניין לקרקע.

ובכן, המחקר שלנו – הדור שלי בטוח, אנשים הולכים לבית הספר בשנות בסוף השישים- עשה שינוי החוצה מהפוקוס הפנימי של ארכיטקטורה, כשמביטים בארכיטקטורה בתחום שלה, אנחנו הושפענו הרבה יותר מהקולנוע, על-ידי מה שקרה בעולם האמנות, וכו '. זהו, כמובן, מיכאל הייזר. וכשראיתי את זה, תחילה בתמונה, ולאחר מכן בביקור, זה שינה לחלוטין את הדרך בה חשבתי לאחר נקודה זו. הבנתי כי בניינים באמת יכולים להיות ריבוד של פני השטח של כדור הארץ, וזה שינה לחלוטין את הרעיון של שטח בנייה במובן הבסיסי ביותר. ואז – ובכן,שהוא כנראה הסתכל על זה - זה נאסקה; הם מלפני 700 שנים –הפסלים הכי מדהימים בגודל ארבעה קילומטר. הם פשוט לגמרי מדהימים. וזה הוביל אותנו לחשוב לגמרי מחדש איך אנו מציירים, איך אנחנו עובדים.

זהו השרטוט הראשון של בית ספר תיכון בפומונה -- ובכן, מה שזה לא יהיה, מודל, סוג של רעיון קונספטואלי. וזה שינוי צורה של כדור הארץ כדי להפוך אותו ניתן לישוב. אז זה מכניס 18,000 מ"ר של דברים שגורמים לתיכון לעבוד על פני השטח של כדור הארץ זה. שם היא מעוצב כמו שהיה לחתיכת עבודה. והנה הוא, שוב, כשהוא מתחיל להתברר טקטונית, ואז הנה בית הספר. וכמובן, אנחנו מעוניינים להשתתף עם החינוך. בהחלט אין לי עניין בהפקת בניין אשר מתאים רק פונקציה של X, Y ו- Z. מה שמעניין אותי זה איך רעיונות אלה משתתפים בתהליך החינוכי של אנשים צעירים. זה דורש מעין מושג חקירה כי זה מערכת שמפותחת לא פיסולית.

זהו רעיון שהחל מהדיון הראשון שלי. זה נוגע להיגיון רחב, עקבי, והיגיון יכול להיות מובן כשמאכלסים את הבניין. ויש - לפחות, נעשה ניסיון ליצור רושם מאוד ברור של בניין המחבר לארץ באופן שונה מאוד מכיוון שאני מעוניין בגישה מאוד דידקטית לבעיה, כמו שאפשר להבין את זה. הפרוייקט השני שבדיוק הסתיים בלוס אנג'לס המשתמש בחלק מאותם הרעיונות. הוא משתמש בנוף כרעיון מרכזי. לאחר מכן, שוב, אנחנו עושים את המטה של NOAA- הסוכנות הלאומית לאוקיאנוגרפיה ואטמוספרה -- מחוץ לוושינגטון במרילנד. וכך הם רואים את העולם. יש להם 22 לוויינים שעפים מעלינו בגובה של בערך 160 קילומטר, והאתר באדום.

ומה שאנחנו באמת רוצים לעשות - ובכן, האדריכלים, אם ישנם אדריכלים שם בחוץ, זוהי בקתת לאוגייר; זוהי הבקתה הפרימיטיבית אשר קיימת במשך זמן כה רב -- ומה שרצינו לעשות הוא באמת לבנות את זה כי הם רואים את עצמם בתור המטפלים של העולם, ורצינו שהם יסתכלו למטה על הלווינים שלהם, כיצד הם רואים את האתר שלהם, אתר32 הדונם, ורצינו שלא ישאר כלום. רצינו שהוא ישאר ירוק. יש למעשה שלושה שדות בייסבול על זה עכשיו, והם הולכים להישאר שם. שמנו חתיכה אחת ישירות בכיוון צפון-דרום, שמחזיקה את צלחות הלווין בקצוות, כן? ואז מייד מתחת לזה העיבוד, ומעלית המשימה, וחדר בקרת המשימה, וכל החללים הם תת קרקעים. ומה שאתה רואים היא נושאת מטוסים שמונחית ביצועים על-ידי חרוט צלחות הלווין. והבניין עצמו מאוכלס בחלקו התחתון, מחולק על ידי שורה של מגרשים, וזה עשרים דונם של שטח אופקי ללא הפרעה, למשרדים הניהוליים שלהם. ואז זה, בתורו, גרם לנו להסתכל בפרויקטים בקנה מידה גדול יותר היכן שהמושג הזה של ממשק בניית נוף הופך לרקמת חיבור.

תחרות הבירה החדשה עבור ברלין, לפני ארבע שנים. שוב, אנחנו רק סיימנו את ה ECB -- למעשה קופ הימלבלאו בווינה בדיוק זכה בפרויקט הזה, שם הבניין הופרד לתוך סדרה של אלמנטי נוף שהפך להיות חלק מרקמת החיבור של פארק, אשר מקביל לנהר, ומפתח רעיונות של המבנים עצמם והופך לחלק ממארג החיבור- מארג הנופש החברתי, התרבותי והנופי של העיר. והבניין לא נראה עוד כדבר אוטונומי, אלא משהו שקשור לגמרי לעיר הזאת, ולמקום הזה בזמן הזה.

ופרויקט אשר מומש באוסטריה, בנק הופר, אשר שוב משתמש ברעיון זה של חיבור טיפולוגיה, מבנים מסורתיים, ומורפולוגיה, או קשרי הגומלין בין התפתחות הקרקע כרעיון, לקומפלקס, שהוא פיסת עיר שבו אנו יכולים לראות חלק ממנו הוא מילולית רק מרובד כך, תנועה זו של האדמה שהיא רעיון מאוד פשוט של רק הרמתו מעלה, ואכלוסו, וחלקים אחרים הם הרבה יותר אנרגטיים וחזקים. ואם מדברים על העוצמה במונחים של התנגשויות מסוג האירועים שהם יוצרים שקשורים להרכבת סדרה של מערכות, ואז חלק ממנו הוא בתוך האדמה, חלקו מתרומם ממול. נכנסים למבנה כשהוא מתרומם מהאדמה, והופך לחלק מהרעיון. ולאחר מכן העור -- הקצוות של זה -- כולם מקדמים את הדינמיות, התנועה של המבנה כסדרה של תנועות סייסמיות, תזוזות גאולוגיות. כן?

וזה יוצר מרחב לאירועים ואז נשבר במקומות אשר מאפשרים להציץ לתוך הפנים, והחללים הפנימיים האלה, שוב, הם קידום השקיפות למקום העבודה, שזה עניין מתמשך אצלנו. ולאחר מכן, שוב,בדרך יותר מסורתית, זה מגורי סטודנטים לתואר שני בטורונטו, וזה נוגע מאוד לקשר הגומלין של בניין כשהוא יוצר רקמת חיבור אל העיר. הרעיון המרכזי היה השער, שבו נשבר האתר, והמבנה תופש הן את המרחב הציבורי והן את המרחב הפרטי. - זה הטריטוריה הזו של - זה הדבר הזה. ביקרתי באתר פעמים רבות, וכולם, סוג של - אפשר לראות זאת ממרחק שני קילומטרים משם; זהו המרכז המדויק של הרחוב, והרעיון כולו הוא להתחבר לציבור, להתחבר למבנים כחלק מהרקמה הציבורית של העיר.

לבסוף, אחד הפרויקטים המעניינים ביותר - הוא בית המשפט. ועל זה אני רוצה לדבר -- זה בית המשפט העליון, כמובן -- וכן, גם, אני מתמודד עם מייקל הוגאן, נשיא בית המשפט העליון אורגון. לא יכולנו להמשיך מבלי לבצע משא ומתן זה בין הערכים שלו ויחסי הגומלין של הדמות איתה אתה עובד ואיך הוא מבין את בית המשפט, כי אני מציג לו, כמובן, קורבוזיה בסווי, אשר ב1928, שזה תחילת האדריכלות המודרנית. ובכן, אז אנחנו מגיעים לתמונה זו. וזה איפה שהתחיל הפרויקט. מפני שאני עומד, אני מתעניין בתופעה שמתחוללת כאן. ובאמת מה שאנחנו מדברים עליו הוא בניית מציאות.

ואני בחור שממש מתעניין בהבנת המהות של המציאות הבנוייה ההיא כי אין דבר כזה טבע יותר. הטבע נעלם. הטבע במובן של המאה ה-19, בסדר? הטבע הוא רק מבנה תרבותי היום, נכון? אנחנו בונים אותו, ואנחנו בונים את הרעיונות האלה. ולאחר מכן כמובן, זה, המושל שלנו כרגע. ובילינו זמן מה עם קונאן, תאמינו או לא, וזה הוביל אותנו, מעין,להבדלים בין העולמות שלנו מנקודת מבט משפטית, אמנותית, אדריכלית. וזה הכריח אותנו לדבר על מושגים של איך אנחנו עובדים, ואת הדינמיקה של זה, ומהם המקורות האחרים של העבודה. וזה הוביל אותנו לפרוייקט, היכל המשפט, שהוא בהחלט חלק ממשא ומתן בין מסורת וחלקים של בית המשפט המסורתי. תמצא מדרגות שהן באורך זהה לאלו שבבית המשפט העליון. הנה פיאנו נובילה, שהוא מכשיר שהיה בשימוש ברנסאנס. בתי המשפט נעשו ממנו. העור הוא סדרה זו של שכבות שמשקפות אפילו אבן כפרית, אבל שהוטבעו עם שברי החוקה, אשר היו חלק מהתהליך הקטן, כולם על אדן שמגדיר אותו מהקהילה. תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)