מאבקה של סונית'ה קרישנן כנגד עבדות מין

אני מספרת לכם על הצורה האיומה ביותר של פגיעה בזכויות אדם, צורת הפשע המאורגן השלישית בגודלה, תעשייה של עשרה מיליארד דולר. אני מספרת לכם על עבדות בעידן המודרני.

הייתי רוצה לספר לכם סיפור של שלושת הילדים האלה, פראניתה, שאהין ואנג'אלי. אימו של פראניתה הייתה אישה שעסקה בזנות, אישה מוזנית. היא נדבקה ב-HIV, ולקראת סוף חייה, כאשר הייתה בשלביה האחרונים של מחלת האיידס, היא לא יכלה יותר לעבוד בזנות, ולכן היא מכרה את פראנית'ה בן הארבע למתווך. שעה שקיבלנו את המידע על כך, הגענו לשם, פראנית'ה כבר נאנס על ידי שלושה גברים.

את הרקע של שאהין אינני יודעת כלל. מצאנו אותה על מסילת רכבת, נאנסה על ידי גברים רבים מאד, אינני יודעת כמה. אבל סימנים לכך על גופה היו שהמעי שלה יצא אל מחוץ לגופה. וכאשר לקחנו אותה אל בית החולים היא הזדקקה לשלושים ושניים תפרים בכדי להחזיר את המעי חזרה אל הגוף שלה. עד עתה איננו יודעים מי הם הוריה ומי היא. כל שאנו יודעים הוא שמאות גברים השתמשו בה באכזריות.

אביה של אנג'אלי, שתיין, מכר את בתו לפורנוגרפיה אתם רואים אל מול עיניכם תמונות של ילדים בני שלוש, ארבע וחמש שנים אשר נסחרו במסגרת תעשייה של ניצול מיני. בארץ הזו, וברחבי העולם, מאות ואלפי ילדים, בני שלוש ובני ארבע בלבד, נמכרים לתוך עבדות מין. אך זוהי לא המטרה היחידה אשר למענה נמכרים בני אדם. הם נמכרים לצורכי אימוץ. הם נמכרים לצורכי סחר אברים. הם נמכרים לצורכי כוח עבודה, כרוכבי גמלים, הכל, מכל וכל.

בעבודתי אני פוגשת בעולם תעשיית הניצול המיני. ואני מספרת לכם סיפורים מתוכו. המסע שלי אל עבודה עם ילדים אלה התחיל כשהייתי נערה. הייתי בת חמש-עשרה כאשר נאנסתי אונס קבוצתי על ידי שמונה גברים. אינני זוכרת את האונס כל כך כמו שאני זוכרת את החלק של הכעס. כן, היו שמונה גברים אשר זיהמו אותי, אנסו אותי, אך זה לא הגיע אל הכרתי. מעולם לא הרגשתי קרבן, אז או עתה. ואולם מה שמוסיף להתקיים, מאז ועד עתה - אני בת ארבעים כיום - הוא הכעס העצום והמזעזע.

שנתיים ימים הוטל עלי נידוי, תוייגתי, בודדתי. זאת בשל היותי קרבן. וזה מה שאנו עושים לכל ניצולי הסחר. אנו, כחברה, לכולנו דוקטורט בביסוס קורבנות ככאלה עוד מגיל חמש עשרה, כאשר התחלתי להביט סביבי, התחלתי להבחין במאות ואלפי נשים וילדים, שנעזבו בתוך מסגרות של עבדות מין, אך בשום אופן ללא הפוגה, זאת משום שלא נתנו להם אפשרות להיכנס.

היכן המסע הזה מתחיל? במרבית המקרים הם מגיעים ממשפחות חסרות אפשרויות, לא רק עניים. תוכלו למצוא גם את מעמד הביניים אשר מגיעים לעיתים להיסחר. נתקלתי בבת של ממונה ב- I.A.S (השירות המנהלי ההודי), שהיתה בת ארבע עשרה, תלמידת כיתה ט', אשר פותתה בשיחה על ידי אדם, וברחה מהבית כי רצתה להיות גיבורה, ואף היא נסחרה. יש לי מאות ואלפי סיפורים על משפחות בעלות אמצעים, וילדים למשפחות בעלות אמצעים, אשר נסחרים.

האנשים הללו מרומים, מאולצים בעל כרחם. 99.9 אחוז מהם מתנגדים להכנס אל תוך הזנות. חלקם משלמים על כך את המחיר. הם נהרגים; אנו כלל לא שומעים עליהם. הם אנשים חסרי קול, וחסרי שם. אך האחרים, אשר נכנעים לתוך זה, עוברים ענויים יום יומיים. כיוון שהגברים שמגיעים אליהם הם לא גברים שרוצים להפוך אותך לחברה שלהם, או רוצים להקים איתך משפחה. הגברים הללו יקנו אותך לשעה, ליום, ישתמשו בך, וישליכו אותך.

כל אחת מהבנות שהצלתי - הצלתי יותר מ-3,200 בנות - כל אחת מהן מספרת לי סיפור אחד זהה... (מחיאות כפיים) סיפור אחד על גבר אחד, לפחות, ששם אבקת צ'ילי בתוך הנרתיק שלה, גבר אחד לוקח סיגרייה ומכבה עליה, גבר אחד מצליף בה. אנו חיים בקרב אותם גברים: הם האחים שלנו, האבות שלנו, דודים, בני דודים, מקיפים את כולנו. ואנו שותקים לגביהם.

אנו חושבים שזה כסף מהיר. אנו חושבים שזה קיצור דרך. אנו חושבים שהיא אוהבת לעשות את מה שהיא עושה. אבל ההטבות שהיא מקבלת הן זיהומים מסוגים שונים, מחלות מין מדבקות, HIV-איידס, עגבת, זיבה, מה שתרצו. התמכרות לחומרים ממכרים, סמים, כל דבר כזה תחת השמש. ויום אחד היא תתייאש ממך וממני, כי אין לנו אפשרויות בעבורה. ומכאן תתחיל להתייחס בשוויון נפש לניצולה שלה. היא תאמין: "כן, זהו זה. זוהי המהות שלי והגורל שלי". וזה בעצם טבעי, להיאנס מאה פעמים ביום. וזה לא טבעי לחיות מוגנת. זה לא טבעי להשתקם.

בתחום הדברים האלה אני עובדת. בתחום הזה אני מצילה ילדים. הצלתי ילדים כה צעירים, בגיל שלוש שנים והצלתי נשים מבוגרות בגיל ארבעים. כאשר אני מצילה אותם, אחד מהאתגרים הגדולים שהיו לי היה מאין להתחיל. כי היו רבים מהם אשר כבר היו נגועים בנגיף ה-HIV. שליש מהאנשים שאני מצילה חיוביים בבדיקת נגיף HIV. ולפיכך האתגר שלי היה להבין כיצד אני יכולה לחלץ את הכוח מתוך הכאב. ובעבורי, אני עצמי הייתי הנסיון הטוב ביותר שלי. בהבנה של נפשי, הבנה של כאבי שלי, הבידוד שעברתי, היה המורה הטוב ביותר שלי. שכן מה שעשינו עם אותם בנות היה להבין את הפוטנציאל שבהן.

אתם רואים לפניכם בחורה שהתלמדה כרתכית. היא עובדת עבור חברה גדולה, בסדנא בעיר הַייְדֶרְאַבַּד יוצרת רהיטים. היא מרוויחה 12,000 רופי (כאלף שקלים) היא בחורה שאינה יודעת קרוא וכתוב, התלמידה התמקצעה כרתכית. מדוע רתכות ומדוע לא מחשבים? חשנו, שאחד הדברים שהיו לנערות הללו הוא מידה כבירה של אומץ, אין להן פארדה (בגד צניעות) בתוך גופן, חיג'אב (כיסוי ראש) בתוך עצמן; הן פרצו את המחסום הזה. ולפיכך, הן יכלו להילחם בעולם שבו השליטה גברית, בקלות יתרה, וללא תחושת מבוכה בשל כך.

הכשרנו בנות כנגריות, כעובדות בניין, כמאבטחות, כנהגות מונית. וכל אחת מהן מצטיינת בתחום אותו בחרה, מרוויחות אמון בעצמן, משיגות מחדש את כבודן הסגולי, ונוטעות תקווה בחייהן. הבנות הללו עובדות בחברות הבנייה גדולות כמו חברת ראם-קי, כעובדות בניין, במשרה מלאה.

מה היה האתגר שלי? האתגר שלי לא היה סוחרי המין שהכו אותי. הוכיתי יותר מארבעה עשר פעמים בחיי. איבדתי את השמיעה באוזן ימין. איבדתי אנשים מהצוות שלי שנרצחו במסגרת תפקידי ההצלה שלהם. האתגר הגדול ביותר שלי הוא החברה. אתם ואני. האתגר הגדול שלי הוא האטימות שלכם מלקבל את הקורבנות כחלק מאיתנו.

חברה שלי, שהיא תומכת גדולה, שרוצה רק את הטוב ביותר עבורי, נהגה לתת לי מדי חודש אלפיים רופי עבור ירקות. כאשר חלתה אימה היא אמרה, "סונית'ה, יש לך כל כך הרבה קשרים. תוכלי להשיג מישהי לעבוד אצלי בבית, מישהי שתוכל לטפל באימי?" והנה שתיקה ארוכה. והיא מפטירה, "לא אחת מהבנות שלנו".

אחד הנושאים הכי אופנתיים הוא סחר בבני אדם, באולם ההרצאות הנפלא הזה. נושא נחמד מאד בשביל דיונים, על השיח בנושא, עשיית סרטים וכל זה. אבל זה לא נחמד להביא אותם אל הבית שלנו. זה לא נחמד לתת להם עבודה במפעלים שלנו, בחברות שלנו. זה לא נחמד לתת לילדים שלנו ללמוד עם הילדים שלהם. פה הסובלנות מסתיימת. זהו האתגר הגדול ביותר שלי.

אם אני כאן היום, אני כאן לא רק כסונית'ה קרישנן. אני הקול של הקורבנות והניצולים של סחר בבני אדם. הם זקוקים לחמלה שלכם. הם זקוקים לאמפתיה שלכם. הם זקוקים וזקוקות, יותר מכל דבר אחר, לקבלה שלכם.

פעמים רבות שאני משוחחת עם אנשים, אני מקפידה תמיד לומר להם דבר אחד: אל תספר לי על מאה סיבות שבעטיין אתה לא יכול להגיב לבעיה הזו. התוכל למצוא את אותה דרך אחת שבה כן תוכל להגיב לבעיה? וזה בדיוק הסיבה שאני כאן, מחפשת את התמיכה שלכם, תובעת את התמיכה שלכם, מבקשת את התמיכה שלכם. התוכלו לנפץ את תרבות השתיקה? התוכלו לספר ולו לשני אנשים את הסיפור הזה? ספרו להם את הסיפור הזה. שכנעו אותם לספר זאת לשני אנשים נוספים.

אינני מבקשת מכם להפוך להיות מהטמה גנדי או מרטין לותר קינג, או מדהה פטקארס (לוחמת חברתית בהודו), או משהו כזה. אני מבקשת ממכם, בתוך מגבלות עולמכם, האם תוכלו לפתוח את ראשכם? האם תוכלו לפתוח את לבכם? האם תוכלו להחזיק גם את האנשים האלה? כי גם הם חלק מאיתנו. גם הם חלק מן העולם. אני מבקשת מכם, עבור הילדים האלה, הפנים האלה שאתם רואים, הם כבר אינם. הם מתו מאיידס לפני שנה. אני מבקשת מכם לעזור להם, ולהכיר בהם כבני אדם, לא כנדבנות, לא כמעשה של צדקה, אלא כבני אדם הזכאים לתמיכה של כולנו. אני מבקשת מכם זאת, שכן לשום ילד, שום בן אנוש, לא מגיע לעבור את מה שהילדים הללו עברו. תודה לכם. (מחיאות כפיים)