סטיבן פינקר, על מיתוס האלימות

תמונות כאלה, ממחנה הריכוז אושוויץ, נצרבו בתודעתנו במהלך המאה העשרים והיקנו לנו הבנה חדשה מי אנחנו, מהיכן באנו ובאיזו תקופה אנו חיים. במהלך המאה ה-20 היינו עדים לזוועות סטלין, היטלר, מאו, פול פוט, רואנדה והשמדות-עם נוספות, ואף שהמאה ה-21 היא רק בת 7 שנים, כבר הספקנו להיות עדים לרצח-עם מתמשך בדארפור ולזוועות היומיום של עירק. זה הביא להבנה רווחת מסוימת לגבי מצבנו, דהיינו, שהעידן המודרני הביא לאלימות נוראה, ושייתכן כי העמים הילידיים חיו בהרמוניה

והתרחקותנו ממנה סיכנה אותנו. הנה דוגמה ממדור הדעות של ה'בוסטון גלוב' בחג ההודיה לפני שנתיים, והכותב אמר, "חיי האינדיאנים היו קשים, אך לא היו להם בעיות תעסוקה, ההרמוניה הקהילתית היתה חזקה, לא השתמשו בסמים מסוכנים, כמעט ולא היתה פשיעה, המלחמות בין השבטים היו בעיקר טקסיות, ונדיר שהסתיימו בהרג ללא אבחנה" כולכם מכירים אידיליה מתקתקה זו. אנו מלמדים אותה לילדינו ושומעים אותה בטלוויזיה ובסיפורים. הכותרת המקורית של מפגש זה היתה, "כל מה שידוע לך הוא מוטעה", ואני אוכיח שחלק מסוים זה בהבנה הרווחת הוא מוטעה. ולמעשה אבותינו היו אלימים בהרבה מאיתנו, שהאלימות נמצאת בירידה מזה זמן רב מאד, ושכיום, קרוב לוודאי שאנו חיים בעידן השליו ביותר

בתולדות המין שלנו. נכון שכיום, בימי דארפור ועירק, משפט כזה מתקבל כמשהו שבין הזיה לתועבה, אך אני אנסה לשכנע אתכם שזו התמונה הנכונה. הירידה באלימות היא תופעה פרקטלית. אפשר לראותה על פני אלפי שנים, על פני מאות, עשרות שנים ושנים, אף שנראה שהיתה נקודת התהפכות בתחילת עידן התבונה במאה ה-16. רואים זאת בכל העולם, למרות שלא בצורה אחידה. זה בולט במיוחד במערב, החל מאנגליה והולנד בערך בתקופת ההשכלה.

הבה ואקח אתכם למסע על פני כמה כפולות של עשר - מסקאלת המילניום ועד סקאלת השנה- כדי לשכנע אתכם. עד לפני 10,000 שנה, כל בני האדם חיו כציידים-מלקטים, ללא יישובי קבע או מימשל. וזה המצב שבדרך כלל רואים בו הרמוניה קדמונית. אבל הארכיאולוג לורנס קילי, שבחן את שיעור האבדות בקרב הציידים-המלקטים של ימינו - המקור הטוב ביותר שיש לנו כעדות לדרך חיים זו - הוכיח

מסקנה שונה למדי. הנה גרף שהוא שרטט, המראה את אחוז תמותת הזכרים עקב מלחמות במספר חברות של מחפשי מזון או ציידים-מלקטים. הקווים האדומים מציינים את סבירות מותו של אדם מידי אדם אחר, בניגוד למוות מסיבות טבעיות, במגוון חברות חיפוש-מזון ברמות גיניאה החדשה וביערות הגשם של האמזונס. והם נעים מסיכוי של כמעט 60% שאדם ימות מידי אדם אחר, ועד - במקרה של גבוסי, סיכוי של 15% בלבד. הקו הכחול הזעיר משמאל למטה מציין את הסטטיסטיקה המקבילה בארה"ב ובאירופה במאה ה-20, וכולל את כל המיתות בשתי מלחמות העולם. אילו נשמר שיעור התמותה במלחמות שבטים במשך המאה ה-20, היו שני מיליארד מיתות

ולא 100 מיליון. עדיין ברמת המילניום, ניתן להתבונן בדרך החיים של תרבויות קדומות כגון אלו שתוארו בתנ"ך. ובמקור-לכאורה זה של ערכינו המוסריים ניתן למצוא תיאורים של מה צפוי במלחמה, כמו קטע זה מתוך 'במדבר' ל"א: "ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה' את משה, ויהרגו כל זכר. ויאמר אליהם משה, החייתם כל נקבה? ועתה, הירגו כל זכר בטף, וכל אישה יודעת-איש למשכב זכר הרוגו, וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב-זכר החיו לכם." במלים אחרות, הירגו את הגברים, הירגו את הילדים, ואם תמצאו בתולות שימרו אותן בחיים כדי שתוכלו לאנוס אותן. תוכלו למצוא בתנ"ך 4 או 5 קטעים כאלה. בתנ"ך ניתן גם לראות שעונש המוות היה העונש המקובל על פשעים כגון הומוסקסואליות, ניאוף, חילול השם, עבודת אלילים, התחצפות להורים - [צחוק] והרמת מקלות בשבת. אז בואו ונגדיל את העדשה בסדר-גודל אחד ונתבונן בסקאלת המאות. אף שאין לנו נתונים סטטיסטיים של המלחמות מימי הביניים ועד לעידן המודרני, אנו יודעים לפי ההיסטוריה הרגילה - העדות נמצאת כל הזמן מתחת לאפינו, שהיתה ירידה בצורות האלימות המותרות מבחינה חברתית. לדוגמה,

ההיסטוריה של כל חברה תגלה שכריתת איברים ועינויים היוו צורות ענישה שגרתיות על פשע. הפרת-חוק הנענשת בימינו בקנס, היתה מביאה באותם ימים לכריתת לשונכם או אוזניכם, לעקירת עיניכם, לכריתת יד וכן הלאה. היו כמה צורות עתירות-דמיון של עונש מוות סדיסטי: שריפה על המוקד, שפיכת מעיים, שבירה על גבי גלגל, משיכה ותלישה בעזרת סוסים וכן הלאה. עונש המוות הוטל על שורה ארוכה של פשעים לא-אלימים: מתיחת ביקורת על המלך, גניבת ככר לחם. כמובן שהעבדות היתה השיטה המועדפת לחסכון בעבודה, ואכזריות היתה צורת בידור מקובלת. אולי הדוגמה הכי ברורה היא שריפת חתולים, שבה היו קושרים חתול על גבי במה ומנמיכים אותה לתוך מדורה, כשהצופים צורחים וצוחקים, בעוד החתול המיילל מכאבים נשרף למוות. מה עם רצח אחד-על-אחד?

ובכן, כאן יש סטטיסטיקות טובות, מפני שרשויות רבות תיעדו את גורמי המוות. והקרימינולוג מנואל אייזנר סרק את כל הרשומות ההיסטוריות של אירופה כדי למצוא את שיעורי הרציחות בכל כפר, עיירה, עיר ומחוז שיכול היה למצוא, והוסיף לכך נתונים לאומיים, כשמדינות החלו לנהל סטטיסטיקה. הוא שרטט זאת ע"ג סולם לוגריתמי, החל ממאה מיתות למאה אלף איש לשנה, שהיה בערך שיעור הרציחות בימי הביניים. והגרף צולל עד פחות מרצח אחד ל-100,000 איש לשנה ב-7 או 8 ארצות אירופיות. אחר יש עלייה קלה בשנות ה-60. אלה שאמרו שהרוק'נ'רול יוביל לירידה בערכי המוסר, היה קורטוב של אמת בדבריהם. אך היתה ירידה לפחות בשני סדרי-גודל ברציחות, מימי הביניים ועד היום, והתפנית אירעה בתחילת המאה השש-עשרה.

הבה נרד לסקאלת העשרות. לפי ארגונים לא-ממשלתיים המנהלים סטטיסטיקות כאלה, מאז 1945 באירופה ובאמריקות יש ירידה חדה במלחמות פנימיות, במהומות אתניות ופוגרומים עם אבדות ובהפיכות צבאיות, אפילו בדרום אפריקה. בכל העולם יש ירידה תלולה במיתות במלחמות פנימיות. הקווים הצהובים כאן מראים את מספרי המיתות למלחמה מ-1950 ועד היום. וכפי שאתם רואים, שיעור המיתות יורד מ-65,000 מיתות לקונפליקט לשנה ב-1950 לפחות מ-2,000 מיתות לקונפליקט לשנה בעשור הנוכחי, נורא ככל שהוא. גם ברמת השנה נראית ירידה באלימות. מאז תום המלחמה הקרה יש פחות מלחמות אזרחים, והשמדות-עם. למעשה, ירידה של 90% מאז השיאים של אחרי מלח"ע השניה ואף היפוך של העלייה של שנות ה-60 ברציחות ובפשעים אלימים. זה מגיע מסטטיסטיקות הפשיעה של ה-אף.בי.איי. אתם רואים רמת אלימות נמוכה למדי בשנות ה-50 וה-60, אחר זה עולה במשך מס' עשורים ומתחיל בירידה תלולה החל משנות ה-90, כך שזה חזר כמעט לרמה שנהנינו ממנה ב-1960. הנשיא קלינטון, אם אתה נוכח כאן, תודה לך. [צחוק]

אז השאלה היא: מדוע כה הרבה אנשים כה טועים לגבי דבר כה חשוב? לדעתי יש מספר סיבות. האחת, דיווח טוב יותר. סוכנות "אסושייאטד פרס" מתעדת מלחמות שמתרחשות על פני כדור הארץ, טוב יותר מאשר הנזירים של המאה ה-16. ישנה אשליה קוגניטיבית: אנו, הפסיכולוגים הקוגניטיביים, יודעים שככל שקל יותר להיזכר בדוגמאות ספציפיות של משהו, גדלה הסבירות שאנו מייחסים לו. מה שאנו קוראים בעיתון בלוויית צילומים מבחילים נצרב בזכרון יותר מדיווחים על הרבה יותר אנשים שמתים במיטותיהם מזקנה. יש דינמיקה בבורסות הדעות והסנגוריה: איש מעולם לא הצליח למשוך צופים, תומכים ותורמים בכך שאמר: נראה שפני הדברים רק הולכים ומשתפרים. [צחוק]

ישנה אשמה בנוגע ליחסנו לעמים ילידיים בחיים האינטלקטואליים המודרניים, ואי-מוכנות להודות שיכול להיות משהו טוב בתרבות המערבית. וכמובן, שינוי הסטנדרטים שלנו יכול להקדים את השינוי בהתנהגות. אחת הסיבות לירידה באלימות היא שלאנשים נמאס מהטבח והאכזריות של תקופתם. נראה שתהליך זה נמשך, אך אם הוא מקדים את ההתנהגות בסטנדרטים של היום, הדברים תמיד נראים יותר ברבריים מאשר היו נראים בסטנדרטים היסטוריים. אז היום אנו מתרגשים, ובצדק, כשקומץ רוצחים מוצאים להורג בזריקת רעל בטקסס, אחרי ערעור שנמשך 15 שנה. איננו לוקחים בחשבון שלפני מאתיים שנה היו שורפים אותם על המוקד בגלל שמתחו ביקורת על המלך, אחרי משפט שנמשך 10 דקות, ושזה למעשה התרחש כל הזמן. אנו רואים בעונש המוות עדות לכמה נמוך יכולה התנהגותנו לרדת, ולא כמה גבוה עלו הסטנדרטים שלנו.

ובכן, מדוע באמת ירדה האלימות? איש לא יודע לבטח, אך קראתי ארבעה הסברים, שבכולם לדעתי יש שמץ סבירות. הראשון: אולי תומס הובס הבין זאת. הוא זה שאמר שהחיים בטבע היו "בודדים, עלובים, נאלחים, גסים וקצרים." ולטענתו, לא בגלל שבבני האדם חבוי איזה צמא קדמוני לדם, או אינסטינקט תוקפני או ציווי טריטוריאלי, אלא עקב הלוגיקה של האנרכיה. במצב של אנרכיה יש פיתוי מתמיד לפלוש אל שכניך כאמצעי-מנע, בטרם יפלשו הם אליך. מאוחר יותר, תומס שלינג הציג את הדוגמה של בעל-הבית ששומע רשרוש במרתף. כאמריקאי טוב, הוא מחזיק אקדח בשידה שלצד המיטה. הוא שולף אותו ויורד במדרגות. והוא כמובן מגלה פורץ ובידו אקדח. כל אחד מהם חושב, אינני באמת רוצה להרוג אותו, אבל הוא עומד להרוג אותי. אולי כדאי לי לירות בו לפני שיירה בי, במיוחד כי אפילו אם הוא לא רוצה להרוג אותי, הוא בטח מפחד שאהרוג אותו לפני שיהרוג אותי." וכן הלאה. במיוחד עמי ציידים-מלקטים חווים שרשרת מחשבות זו, ולרוב יפשטו על שכניהם מחשש שאלה יפשטו עליהם ראשונים.

אז דרך אחת להתמודד עם בעיה זו היא ע"י הרתעה: אינך תוקף ראשון, אך יש לך מדיניות מוצהרת וידועה לפיה תגיב בפראות אם תותקף. הפגם היחיד במדיניות זו הוא הסיכון שבחשיפת הבלוף, ולכן היא תפעל רק אם היא אמינה. לשם כך עליך לנקום כל עלבון וליישב כל חשבון, מה שיוצר מעגל של נקמות-דם. החיים הופכים לפרק מה"סופרנו'ס". הפתרון של הובס, ה-"לוויתן", הוא שהסמכות לשימוש לגיטימי באלימות מוקנה לרשות דמוקרטית יחידה - הלוויתן - ומצב כזה עשוי להקטין את הפיתוי לתקוף, מפני שכל סוג של תוקפנות ייענש, ובאפס כדאיות. זה עשוי לבטל את הפיתוי לפלוש כאמצעי-מנע מחשש שתותקף קודם. ואת ההכרח להחזיק אצבע על ההדק לצורך נקמה, ושימור אמינות איום ההרתעה שלך. ולכן זה עשוי להוביל למצב של שלום. אייזנר, ששרטט את גרף הרציחות שלא הצלחתם לראות בשקופית הקודמת- טען שתזמון הירידה בשיעור הרציחות באירופה חל עם הגידול במדינות בעלות המשטר המרכזי. יש בכך משום תמיכה בתיאוריית הלוויתן. תומכת בכך גם העובדה שאנו רואים כיום התפרצויות של אלימות באזורי אנרכיה: במדינות שכשלו, באימפריות שקרסו, באזורי גבול, בארגוני מאפיה, בחבורות רחוב וכדומה.

ההסבר השני הוא שבהרבה תקופות ומקומות רווחה התחושה שהחיים הם זולים. בעבר, כשהסבל והמוות בטרם-עת היו נפוצים, היו פחות נקיפות מצפון לגבי גרימתם לזולת. וככל שהטכנולוגיה והיעילות הכלכלית עשו את החיים לארוכים ונעימים יותר, ערכם באופן כללי עולה. זה היה טיעון של המדען הפוליטי ג'יימס פיין.

הסבר שלישי פונה אל המושג "משחק סכום לא-אפס", והוא פותח בספר "אין-אפס" ע"י העיתונאי רוברט רייט. רייט מצביע על כך שבנסיבות מסוימות, שיתוף פעולה והעדר אלימות עשויים לתרום לשני הצדדים המשתתפים, כמו ברווחי-מסחר, כששני הצדדים סוחרים בעודפיהם ושניהם מרוויחים, או כששני הצדדים מניחים את נשקם ומתחלקים ברווחי השלום כתוצאה מכך שהם לא צריכים להילחם כל הזמן. רייט טוען שהטכנולוגיה הגדילה את מספרם של משחקי סכום-חיובי בהם אנשים נוטים לקחת חלק בכך שהיא מאפשרת לסחור במוצרים, שירותים ורעיונות על פני מרחקים גדולים ובין קבוצות גדולות של בני אדם. התוצאה היא שערכו של הזולת רב יותר כחי מאשר כמת, והאלימות פוחתת מסיבות אנוכיות. כפי שרייט מנסח זאת, "אחת הסיבות הרבות מדוע לדעתי אל לנו להפציץ את היפנים, היא שהם בנו את המכונית המשפחתית שלי." [צחוק]

ההסבר הרביעי תומצת בכותרת של ספר ששמו "המעגל המתרחב", מאת הפילוסוף פיטר סינגר, הטוען שהאבולוציה הנחילה לבני האדם תחושה של אמפתיה: יכולת להתייחס לאינטרסים של אחרים כברי-השוואה לאלה שלך. למרבה הצער אנו מלכתחילה מיישמים זאת רק למעגל צר מאד של חברים ומשפחה. האנשים שמחוץ למעגל זה זוכים ליחס של תת-בני אנוש, וניתן לנצלם מבלי להיענש על כך. אך במשך ההיסטוריה, המעגל התרחב. ניתן לראות ברשומות ההיסטוריות שהוא מתרחב מהכפר, לחמולה, לשבט, למדינה, אל גזעים אחרים, לשני המינים, ובדבריו של סינגר עצמו, זהו דבר שעלינו להרחיב ולהחיל על גזעים מרגישים נוספים. השאלה היא, אם כך קרה, מה הניע התרחבות זו?

יש מספר אפשרויות. מעגלים גדלים של הדדיות, במובן בו צידד רוברט רייט. הלוגיקה של כלל הזהב: ככל שאתה חושב על אחרים ובא עימם במגע, אתה מבין כמה תלושה היא העדפת האינטרסים שלך על אלה שלהם, במיוחד לא אם ברצונך שהם יקשיבו לך. אינך יכול לומר, "האינטרסים שלי מיוחדים לעומת אלה שלך", כמו שאינך יכול לומר: "המקום עליו אני עומד הוא חלק ייחודי של היקום רק מכיוון שבמקרה אני עומד עליו כרגע." זה אולי מונע ע"י קוסמופוליטיות: ע"י היסטוריות ועיתונות וזכרונות וסיפורת מציאותית ונסיעות והשכלה, המאפשרים לך להקרין עצמך לתוך חיי אחרים שייתכן שבעבר התייחסת אליהם כאל תת-אנוש, וגם להבין את ארעיות מיקומך-שלך בחיים; תחושה של "שם הייתי אלמלא הגורל."

תהיינה הסיבות אשר תהיינה, לירידה באלימות יש השלכות מעמיקות. היא צריכה לאלץ אותנו לשאול לא רק מדוע יש מלחמה, אלא גם מדוע יש שלום? לא רק "איפה טעינו?", אלא גם "מה עשינו נכון?" מפני שאכן עשינו משהו נכון, ואין ספק שמוטב לגלות מהו. תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]

כריס אנדרסון: אהבתי את ההרצאה. לדעתי רבים כאן היו אומרים שההרחבה של - מה שדיברת עליו, מה שפיטר סינגר דיבר עליו, מונע גם רק ע"י הטכנולוגיה ע"י ראייה טובה יותר של הזולת ותחושה שהעולם נעשה לפיכך קטן יותר. האם יש בכך שמץ אמת?

ס"פ: הרבה מאד. זה מתאים גם לתיאוריה של רייט, שזה מאפשר לנו ליהנות מיתרונות שיתוף הפעולה במעגלים הולכים וגדלים. אבל לדעתי זה גם עוזר לנו לדמיין מה משמע להיות מישהו אחר. לדעתי, כשקוראים על העינויים המחרידים של ימי הביניים, חושבים, איך הם יכלו בכלל לעשות זאת? איך הם יכלו שלא לחוש הזדהות עם האיש שאת מעיו שפכו? אבל ברור, שמבחינתם הוא היה סתם יצור חייזרי שאין לו רגשות כמותם. כל דבר, לדעתי, שמקל לדמיין את החלפת המקומות עם הזולת, משמעו התגברות ההתחשבות המוסרית שלך באותו אדם.

כ"א: הלוואי שכל אילי התקשורת ישמעו הרצאה זו מתישהו בשנה הבאה. לדעתי זה באמת חשוב. תודה רבה.

ס"פ: לעונג לי.