סטיבן פינקר משרטט על הלוח החלק

לפני שנה דיברתי איתכם על ספר שבדיוק עמדתי לסיים ובינתיים יצא והייתי רוצה לדבר איתכם היום על כמה מהמחלוקות שהספר עורר. הספר נקרא "הלוח החלק", ומבוסס על הרעיון הפופולרי שנפש האדם היא לוח חלק, ושהמבנה שלה נובע מסוציאליזציה, תרבות, הורות, נסיון. רעיון "הלוח החלק" היה בעל השפעה רבה במאה העשרים. הנה מספר ציטוטים המראים זאת: "לאדם אין טבע," מההיסטוריון חוזה אורטגה אי גאסט. "לאדם אין אינסטינקטים," מהאנתרופולוג אשלי מונטגיו. "המוח האנושי מסוגל לבצע מגוון של התנהגויות אך אינו נוטה לאף אחת מהן," מהמדען המנוח סטיבן ג'יי גולד.

יש מספר סיבות להטיל ספק בכך שהנפש האנושית היא לוח חלק, וחלקן נובעות מהיגיון בריא. כפי שאמרו לי אנשים רבים במהלך השנים, כל מי שיש לו יותר מילד אחד יודע שילדים מגיעים לעולם עם מזג מסוים וכישורים מסוימים. לא הכל מגיע מבחוץ. אה, וכל מי שיש לו גם ילד וגם חיית מחמד ודאי שם לב לכך שהילד, כשהוא נחשף לדיבור, רוכש שפה אנושית, בעוד שחיית המחמד לא, כנראה בשל איזה שהוא הבדל מולד ביניהם. וכל מי שהיה בקשר הטרוסקסואלי יודע שמוח של גבר ושל אישה נבדלים. יש גם, אני חושב, ממצאים גוברים מתוך המחקר המדעי על בני אדם שאכן, לא נולדנו לוחות חלקים. אחד מהם, מהאנתרופולוגיה, הוא המחקר על אוניברסלים אנושיים. אם למדתם אנתרופולוגיה, אתם יודעים שאנתרופולוגים נהנים להראות עד כמה אקזוטיות תרבויות אחרות יכולות להיות, ושיש מקומות בעולם בהם, לכאורה, הכל הפוך מהמצב אצלנו. אבל אם, במקום זה, תסתכלו על מה שמשותף לתרבויות העולם, תגלו שיש מערכת עשירה מאוד של התנהגויות ורגשות ודרכים לפירוש העולם שמשותפות לכל 6000 ומשהו התרבויות בעולם. האנתרופולוג דונאלד בראון ניסה לרשום את כולן, החל מאסתטיקה, חיבה ומעמד על פי גיל וכלה בגמילה מהנקה, נשק, שליטה במזג האוויר, הצבע לבן והשקפת עולם.

גם מדעי המוח והגנטיקה מראים יותר ויותר שהמוח הוא מבנה מורכב. זהו מחקר חדש של הנוירוביולוג פול תומפסון ושותפיו שבו באמצעות MRI נמדדה תפוצת החומר האפור, כלומר, השכבה החיצונית של קליפת המוח במדגם גדול של זוגות. הם קודדו את המתאמים בעובי החומר האפור בחלקים שונים של המוח תוך שימוש בתבנית צבעים, לפיה סגול מסמל שאין הבדל, וכל צבע אחר מצביע על מתאם מובהק סטטיסטית. אז זה מה שקורה כשאתה מזווג אנשים באופן מקרי. על פי ההגדרה, שני אנשים הנבחרים באופן מקרי לא יכולים להיות מתואמים בתפוצת החומר האפור בקליפת המוח. זה מה שקורה באנשים החולקים חצי מהדנ"א שלהם - תאומים לא זהים. כפי שאתם רואים, חלקים גדולים במוח אינם סגולים, מה שמראה שאם לאדם אחד יש חתיכה עבה יותר של קליפת מוח באזור אחד, כך גם לתאום הלא זהה שלו. והנה מה שקורה אם לוקחים זוג אנשים החולקים את כל הדנ"א שלהם - כלומר, שיבוטים או תאומים זהים. אפשר לראות אזורים עצומים בקליפת המוח עם מתאמים גדולים מאוד בתפוצת החומר האפור.

עכשיו, אלה לא רק הבדלים באנטומיה, כמו הצורה של תנוך האוזן שלכם, אלא יש להם השלכות על מחשבה והתנהגות שמומחשים יפה בקריקטורה הזאת של צ'רלס אדאמס: "לאחר שהופרדו בלידה, התאומים מאליפרט נפגשים במקרה." כפי שאפשר לראות, יש כאן שני ממציאים עם המצאות זהות בחיקם, והם נפגשים בחדר ההמתנה של עו"ד לרישום פטנטים. עכשיו, הקריקטורה היא לא מאוד מוגזמת, מכיוון שמחקרים על תאומים זהים שהופרדו בלידתם ואחר כך נבחנו בבגרותם מראים שהם דומים זה לזה באופן מדהים. וזה קורה בכל הזוגות של התאומים הזהים שהופרדו בלידתם ואי פעם נבדקו - אבל הרבה פחות בזוגות של תאומים לא זהים שהופרדו בלידתם. הדוגמא האהובה עלי היא של זוג תאומים, אחד מהם גדל בתור קתולי במשפחה נאצית בגרמניה, והאחר גדל במשפחה יהודית בטרינידד. כשהם נכנסו למעבדה במינסוטה, הם לבשו חולצות זהות בצבע כחול כהה עם כותפות, שניהם אהבו לטבול טוסט עם חמאה בקפה, שניהם שמרו גומיות סביב מפרק כף היד, שניהם הורידו את המים בשירותים לפני ואחרי השימוש, ושניהם אהבו להפתיע אנשים ולגרום להם להיבהל על ידי התעטשות במעליות צפופות. עכשיו - הסיפור הזה נשמע טוב מכדי שיהיה אמיתי, אבל כאשר אתה מעביר מערכת של מבחנים פסיכולוגיים, אתה מקבל את אותה התוצאה - כלומר, תאומים זהים שהופרדו בלידתם מראים דמיון מפתיע למדי.

עכשיו, בהינתן ההיגיון הבריא וגם הנתונים המדעיים המעמידים בספק את רעיון הלוח החלק, מדוע הוא נשאר רעיון כה מושך? ובכן, יש מספר סיבות פוליטיות שקורצות לאנשים. הסיבה העיקרית היא שאם אנחנו לוחות חלקים, אז, על פי הגדרה, אנחנו שווים, משום שאפס שווה אפס שווה אפס. אבל אם משהו רשום על הלוח, אז לחלק מהאנשים יהיה רשום יותר מאשר לאחרים, ולפי קו המחשבה הזה, זה יכול להצדיק אפליה ואי שוויון.

עוד חשש פוליטי של הטבע האנושי הוא שאם אנחנו לוחות חלקים אנחנו יכולים להפוך את האנושות למושלמת - החלום העתיק של הפיכת המין האנושי למושלם באמצעות הנדסה חברתית. בעוד שאם נולדנו עם אינסטינקטים מסוימים, אז יתכן שחלקם ידונו אותנו לאנוכיות, דעות קדומות ואלימות. ובכן, בספר, אני טוען שאלה הם למעשה טיעונים מופרכים. כדי לקצר את הסיפור: ראשית, המושג הוגנות אינו זהה למושג זהות. וכאשר תומאס ג'פרסון כתב בהצהרת העצמאות, "לדידנו ברי כי כל בני האדם נבראו שווים," הוא לא התכוון ש"לדידנו ברי כי כל בני האדם הם שיבוטים." אלא, שכל בני האדם שווים בזכויותיהם, ושיש להתייחס לכל אדם כאל אינדיבידואל, ולא לשפוט אותו לפי הסטטיסטיקה של קבוצות מסוימות אליהן הוא משתייך. בנוסף, אפילו אם אנו נולדים עם דחפים בלתי ראויים, הם לא באופן אוטומטי מובילים להתנהגות בלתי ראויה. זה משום שהמוח האנושי הוא מערכת מורכבת עם הרבה חלקים, וחלק מהם יכול לדכא חלקים אחרים. לדוגמא, יש סיבה מצוינת להאמין שכמעט כל האנשים נולדים עם חוש מוסרי, ושיש לנו יכולות קוגניטיביות המאפשרות לנו ללמוד מלקחי ההיסטוריה. כך שאפילו אם יהיו לאנשים דחפים של אנוכיות וחמדנות, זה לא הדבר היחיד שיש להם בגולגולת, ויש חלקים אחרים במוח שיכולים להתנגד להם.

בספר, אני עובר על מחלוקות כמו זו, ועוד מספר נושאים רגישים, תפוחי אדמה לוהטים, כגון אמנות, שיבוט, פשע, רצון חופשי, חינוך, אבולוציה, הבדלים בין המינים, אלוהים, הומוסקסואליות, רצח ילדים, אי שוויון, מרקסיזם, מוסריות, נאציזם, הורות, פוליטיקה, גזע, דת, ניצול משאבים הנדסה חברתית, איום טכנולוגי ומלחמה. ומיותר לציין, קצת מסוכן להתמודד עם הנושאים האלה. כשכתבתי את הטיוטא הראשונה של הספר, העברתי אותה למספר קולגות לקבל הערות, והנה כמה מהתגובות שקיבלתי: "כדאי שתתקין מצלמת אבטחה לבית שלך." "אל תצפה לקבל עוד פרסים, הצעות עבודה או תפקידים בארגונים אקדמיים." "תגיד למו"ל שישמיט את מקום המגורים מהביוגרפיה של המחבר." "יש לך קביעות?" ...

אז, הספר יצא באוקטובר, ושום דבר נורא לא קרה. אני - בהחלט היתה סיבה להיות לחוץ, והיו רגעים בהם באמת הרגשתי לחוץ, בהכירי את ההיסטוריה של מה שקרה לאנשים שאימצו עמדות שהן במחלוקת או גילו ממצאים מדאיגים במדעי ההתנהגות. יש הרבה מקרים, על חלקם אני מספר בספר, של אנשים שהושמצו, הוגדרו כנאצים, נפגעו פיזית, אוימו בתביעות פליליות על כך שהם גילו במקרה או הציגו ממצאים השנויים במחלוקת ואתה אף פעם לא יודע מתי תגיע לאחת המלכודות האלה. הדוגמא האהובה עלי היא של זוג פסיכולוגים שערכו מחקר על איטרי יד ימין, שמאליים ופרסמו חלק מהממצאים שהראו ששמאליים הם, בממוצע, יותר נוטים למחלות, יותר נוטים לתאונות, ובעלי תוחלת חיים קצרה יותר. דרך אגב, לא ברור היום אם אכן זאת הכללה מדויקת, אבל בזמנו הנתונים תמכו בטענות. ובכן, מהר מאוד הם הותקפו במכתבים נזעמים, איומי מוות, חרם של הנושא במספר כתבי עת מדעיים, על ידי איטרים זועמים ותומכיהם, והם ממש פחדו לפתוח את הדואר שלהם בגלל הארס וההכפשות שהם עוררו שלא בכוונה.

טוב, הלילה עוד צעיר, אבל הספר כבר יצא לפני חצי שנה, ושום דבר נורא לא קרה. אף אחת מההשלכות המקצועיות הרות האסון לא התרחשה לא גורשתי מהעיר קיימברידג'. אבל רציתי לדבר על שני נושאים בעייתיים שעוררו את התגובה הכי חזקה בכשמונים הביקורות שנכתבו על הלוח החלק. אני אעלה את הרשימה לכמה שניות, ונראה אם תוכלו לנחש מהם השניים... להערכתי שניים מהנושאים האלה עוררו בערך 90 אחוזים מהתגובות בביקורות ובראיונות הרדיו. זה לא אלימות ומלחמה, זה לא גזע, זה לא מגדר, זה לא מרקסיזם, זה לא נאציזם. הם: אמנויות והורות. אז תנו לי לספר לכם מה עורר תגובות כה נזעמות, ואני אתן לכם להחליט אם הטענות הן באמת כל כך מזעזעות.

בוא נתחיל עם האמנויות. מתוך כל האוניברסלים האנושיים שהצגתי לפני מספר שקופיות נמצאת אמנות. אין אף חברה שאי פעם נתגלתה בפינה הכי מרוחקת בעולם שלא היה לה משהו שאנחנו היינו מחשיבים כאמנות. נראה שאמנות ויזואלית - קישוט משטחים וגוף - היא אוניברסלית במין האנושי. סיפור סיפורים, מוזיקה, ריקוד, שירה - נמצאים בכל התרבויות, ורבים מהמוטיבים והנושאים שמעניקים לנו הנאה באמנויות יכולים להימצא בכל החברות האנושיות: העדפה לצורות סימטריות, שימוש בחזרה ווריאציות, אפילו דברים ספציפיים כמו העובדה שבשירה בכל רחבי העולם, יש שורות שאורכן קרוב מאוד לשלוש שניות, מופרדות על ידי הפסקות. מצד שני, במחצית השנייה של המאה העשרים, שומעים הרבה שהאמנויות במגמת ירידה. ויש לי אוסף של בערך 10 או 15 כותרות ממגזינים אינטלקטואליים המצרות על כך שבזמננו האמנויות נמצאות בהידרדרות. אני אתן לכם כמה ציטטות מייצגות: "ניתן לטעון בביטחון מסוים כי תקופה זו היא תקופה של הידרדרות, שהסטנדרטים של התרבות שלנו נמוכים מאשר היו לפני 50 שנה, ושהעדויות להידרדרות הזו ניכרות בכל תחום בפעילות האנושית." זה ציטוט של ת"ס אליוט, מלפני קצת יותר מחמישים שנה. והנה אחד עדכני יותר: "האפשרות לשמור על תרבות גבוהה בימינו הופכת להיות יותר ויותר בעייתית. חנויות ספרים רציניות מאבדות את הזיכיון שלהן, תיאטראות שלא למטרת רווח שורדות בעיקר על ידי מסחור הרפרטואר שלהם, תזמורות סימפוניות מצמצמות את תכניותיהן, הטלוויזיה הציבורית מגבירה את תלותה בשידורים חוזרים של קומדיות בריטיות, תחנות רדיו של מוזיקה קלאסית הולכות ומתמעטות, מוזיאונים נזקקים לתצוגות שוברות קופות, המחול גוסס." זה מרוברט ברושטיין, הבמאי והמבקר המפורסם בעיתון "ניו רפובליק", מלפני חמש שנים בערך.

ובכן, למעשה, האמנויות לא נמצאות בהידרדרות. אני לא חושב שזה יפתיע אף אחד בחדר הזה, אבל לפי כל קנה מידה הם מעולם לא פרחו יותר. יש, כמובן, צורות חדשות לגמרי של אמנות ומדיה, שעל רבים מכם שמעתם בימים האחרונים. לפי כל קנה מידה כלכלי, הדרישה לאמנות, על כל גווניה מרקיעה שחקים, כפי שניתן לראות ממחירם של כרטיסי האופרה, ממספר הספרים הנמכרים, ממספר הספרים היוצאים לאור, מספר מחזות הזמר החדשים, מספר האלבומים החדשים וכן הלאה. גרעין האמת היחיד בתלונה שהאמנות נמצאת בירידה מגיע משלושה תחומים. (1) אחד מהם הוא באמנות העילית מאז שנות השלושים למשל, סוג היצירות שבוצעו על ידי תזמורות סימפוניות מרכזיות, בהן רוב הרפרטואר הוא מלפני 1930, או היצירות המוצגות בגלריות המרכזיות ובמוזיאונים יוקרתיים. (2) בביקורת וניתוח הספרות, בערך לפני 40 או 50 שנה, מבקרים ספרותיים היו סוג של גיבורי תרבות. עכשיו הם סוג של בדיחה לאומית. (3) והפקולטות למדעי הרוח והאמנויות באוניברסיטאות, שלפי מדדים רבים בהחלט נמצאים בירידה, סטודנטים מתרחקים מהם, אוניברסיטאות מפסיקות להשקיע באמנויות ובמדעי הרוח.

אז, הנה האבחנה שלי. הם לא ביקשו ממני, אבל גם הם מודים שהם זקוקים לעזרה. ולטענתי, זה לא מקרה שהירידה הזאת, לכאורה, באמנויות העילית ובביקורת חלה באותה נקודת זמן בהיסטוריה שבה ישנה הכחשה רחבת היקף של טבע האדם. אפשר למצוא ציטטה מפורסמת, אם תחפשו ברשת תמצאו אותה בעשרות סילבוסים לאנגלית: "בדצמבר 1910, או בערך, טבע האדם השתנה." זוהי פראפראזה על ציטטה של וירג'יניה וולף, ויש מחלוקת מסוימת לגבי כוונתה. אבל ברור מאוד, כשמסתכלים על הסילבוסים האלה, שהיום משתמשים בציטטה כדרך לומר שכל הדרכים שבהן העריכו אמנות שעמדו על מקומן מאות או אלפי שנים, הושלכו הצידה במאה העשרים. היופי וההנאה שבאמנות, כנראה אוניברסל אנושי, החלו להיחשב כסכריניים, או קיטש, או ממוסחרים. לברנט ניומן היתה ציטטה מפורסמת שהדחף של האמנות המודרנית היא הרצון להרוס יופי, שנחשב לבורגני או המוני. והנה רק דוגמא אחת אני מתכוון, זאת כנראה דוגמא מייצגת של תיאור ויזואלי של דמות נקבית מהמאה ה-15. הנה דוגמא מייצגת של תיאור דמות נקבית במאה ה-20. וכפי שאתם רואים, משהו השתנה בדרך בה אמנויות העילית פונות לחושים.

אכן, בתנועת המודרניזם והפוסט-מודרניזם, היתה אמנות ויזואלית ללא יופי, ספרות ללא נרטיב ועלילה, שירה ללא מקצב וחריזה, ארכיטקטורה ותכנון ללא קישוטים, קנה מידה אנושי, חללים ירוקים ותאורה טבעית, מוזיקה ללא מלודיה ומקצב, וביקורת ללא בהירות, תשומת לב לאסתטיקה ותובנה על המצב האנושי. אתן לכם דוגמא שתגבה את האמירה האחרונה הזאת. אחת החוקרות המפורסמות כיום בתחום הספרות האנגלית היא הפרופסור ג'ודית בטלר מאוניברסיטת ברקלי. והנה דוגמא של אחד הניתוחים שלה: "המעבר מתיאור סטרוקטורליסטי בו ממון נתפס כמבנה יחסים חברתיים בדרכים הומולוגיות באופן יחסי לנקודת מבט של הגמוניה בה יחסי כוחות נתונים לחזרה, התכנסות והבעה מחודשת העלה את השאלה של זמניות למחשבה על מבנה, וסימן מעבר ממבנה התיאוריה האלטוסריאנית המתייחסת לטוטאליות מבנית כאל אובייקטים תיאורטיים..." טוב, אתם מבינים את הרעיון. דרך אגב, זה משפט אחד, אפשר לפרק אותו לפסוקיות. אז, הטענה בלוח החלק היתה שאמנות העילית והביקורת במאה ה-20, למרות שלא האמנויות באופן כללי, בזו ליופי, הנאה, בהירות, תובנה וסגנון. אנשים נרתעים מאמנות העילית ומהביקורת. איזו חידה - מעניין למה? אז, זאת כנראה הפכה להיות הטענה הכי מעוררת מחלוקת בספר. מישהו שאל אותי אם הכנסתי אותה פנימה כדי להסיט את האש מהדיונים על מגדר ונאציזם וגזע וכן הלאה. אני לא אגיב על כך. אבל זה בטוח עורר תגובות אנרגטיות מהרבה פרופסורים באוניברסיטאות.

הנושא החם השני הוא הורות. ונקודת הפתיחה לדיון הזה היא העובדה שכולנו קיבלנו עצות מתעשיית ההורות. אז הנה ציטטה מייצגת מאם בצרה: "אני מוצפת בעצות להורות. אני אמורה לבצע הרבה פעילות גופנית עם הילדים שלי כדי להרגיל אותם לכושר גופני כדי שהם יגדלו להיות מבוגרים בריאים. ואני אמורה לשחק איתם במשחקי חשיבה כדי שהם יגדלו להיות חכמים. ויש כל מיני סוגים של משחקים - חימר לזריזות ידיים, משחקי מילים לשיפור הקריאה, משחקים של מוטוריקה גסה ועדינה, כאילו עליי להקדיש את כל חיי כדי להבין במה לשחק עם הילדים שלי." אני חושב שכל מי שהיה לאחרונה הורה יכול להזדהות עם האם הזאת.

אז, הנה כמה עובדות מפכחות על הורות. רוב מחקרי ההורות עליהם מבוססות העצות האלה הם חסרי ערך. הם חסרי ערך משום שהם לא מנטרלים את השפעת התורשה. הם מודדים את המתאם בין מה שההורים עושים, לבין איך הילדים גדלים להיות ומסיקים קשר סיבתי: שההורות עיצבה את הילד. להורים שמדברים הרבה לילדיהם גדלים ילדים רהוטים בדיבור, להורים שמכים את ילדיהם גדלים ילדים אלימים, וכן הלאה. ורק מחקרים בודדים שולטים באפשרות שההורים מעבירים הלאה גנים שמגבירים את היכולת של הילד להיות רהוט או אלים, וכן הלאה. עד שלא יחזרו על המחקרים הללו עם ילדים מאומצים, שם ההורים מספקים סביבה לילדיהם אבל לא גנים, אין לנו דרך לדעת אם המסקנות הללו תקפות.

מחקרים השולטים בתורשה מעלים מספר ממצאים פוקחי עיניים. היזכרו בתאומים מאליפרט: הופרדו בילדותם ואז נפגשים במשרד הפטנטים - זה מאוד דומה. ובכן, מה היה קורה אילו התאומים מאליפרט היו גדלים יחד? אתם אולי חושבים, טוב, אז הם בטח היו עוד יותר דומים, כי הם שותפים לא רק לאותם גנים, אלא גם לאותה סביבה. זה היה גורם להם להיות סופר-דומים, נכון? אז זהו, שלא. תאומים זהים, או כל אחים המופרדים בלידתם, לא פחות דומים זה לזה מאשר אילו היו גדלים יחד. כל מה שקורה לך בבית מסוים במשך כל אותן שנים נראה שלא משאיר חותם קבוע על האישיות או האינטלקט שלך. ממצא משלים, ממחקרים מסוג שונה לגמרי, הוא שאחים מאומצים הגדלים יחד תמונת הראי של תאומים זהים הגדלים בנפרד, הם חולקים את אותם הורים, אותו בית אותה השכונה, אבל הם לא חולקים את הגנים שלהם - והם גדלים להיות שונים לגמרי. אוקיי, שני גופי מחקר שונים עם ממצא דומה.

מה שהוא מרמז הוא שילדים מעוצבים לא על ידי הוריהם בטווח הארוך אלא באופן חלקי - רק באופן חלקי - על ידי הגנים שלהם, באופן חלקי על ידי התרבות שלהם - התרבות של המדינה שלהם בכלל, והתרבות של הילדים, משמע קבוצת השווים - כפי ששמענו מג'יל סוביול היום, זה מה שחשוב לילדים - ובמידה רבה מאוד, רבה מזו שרוב האנשים מוכנים להודות, על ידי מקריות: חיווט מקרי של המוח ברחם, חוויות מקריות במהלך החיים.

אז תנו לי לסכם עם הערה שתחזיר אותנו חזרה לנושא של בחירה. אני חושב שהמדע של הטבע האנושי - גנטיקה התנהגותית, פסיכולוגיה אבולוציונית, מדעי המוח, מדע הקוגניציה - עומדים, יותר ויותר בשנים הקרובות, להפוך על פניהן מספר דוגמות, קריירות ואמונות פוליטיות עמוקות. וזה מעמיד אותנו בפני בחירה. הבחירה היא אם חלק מהעובדות בקשר לבני אדם, או נושאים, צריכים להיחשב לטאבו, ידע אסור שאין לחקור אותו, כי שום טוב לא יצא מכך, או שמא אנו צריכים לחקור אותם ביושר. לי יש תשובה משלי לשאלה הזאת, המגיעה מאמן גדול של המאה ה-19, אנטון צ'כוב, שאמר, "האדם יהיה טוב יותר כאשר תראה לו מה אופיו." ואני חושב שלא ניתן להציג את הטיעון הזה באופן משכנע יותר. תודה רבה. (מחיאות כפיים)