סטיב טרוליה מתכנן את הצניחה החופשית הגבוהה בהיסטוריה

אני נרגש מאוד על ההזדמנות שניתנה לי כאן לבוא ולדבר איתכם היום על מה שאני מחשיב כפעלול המרשים ביותר על פני כדור הארץ. או בעצם לא לגמרי על פני כדור הארץ. קפיצה עם מצנח מגבול החלל החיצון ממש. אספר על זה יותר בהמשך.

אבל קודם כל אני רוצה לקחת אתכם לסיבוב הליקופטר מהיר בנושא פעלולים, ותעשיית הפעלולים בסרטים ובטלוויזיה, ולהראות לכם איך הטכנולוגיה התחילה להתממשק עם הכישורים הפיזיים של הפעלולן בצורה שהופכת את הפעלולים לגדולים יותר ולמעשה הופכת אותם לבטוחים יותר מאי-פעם.

אני פעלולן מקצועי מזה 13 שנים. אני אחראי לניהול פעלולים. ובנוסף לביצוע פעלולים אני לעיתים קרובות גם מתכנן אותם. במשך השנים האלו, הבריאות והבטיחות הפכו להיות הכל בעבודה שלי. זה חיוני כיום שכשמכוניות מתנגשות זו בזו לא רק הפעלולן יהיה בטוח, אלא גם הצוות. אנחנו לא יכולים להסתובב כשאנו הורגים צלמים, או פעלולנים. אסור לנו להרוג אף אחד או לפגוע באף אחד בסט הצילומים, או אף עובר אורח. הבטיחות היא הכל. אבל זה לא תמיד היה ככה.

בתקופה הישנה של הסרט האילם -- הרולד לויד, תלוי בצילום המפורסם הזה מזרועות השעון -- רבים מהפעלולנים ביצעו את הפעלולים שלהם בעצמם. הם היו באמת משהו מיוחד. לא היו להם אמצעי בטיחות, לא טכנולוגיה. אמצעי הבטיחות שכן היו להם היו מועטים מאוד. זוהי האשה הפעלולנית הראשונה, רוזי ונגר, בחורה מדהימה, מאוד מאוד חזקה, כמו שאתם יכולים לראות בתמונה. היא באמת סללה את הדרך, בתקופה בה אף אחד לא ביצע פעלולים, במיוחד לא נשים.

הנערץ עלי, גיבור אמיתי שלי, הוא יקימה קנוט. יקימה קנוט הוא זה שיצר באמת את פעלולי הלחימה. הוא עבד עם ג'ון ווין, וברוב קרבות האגרופים שאתם רואים במערבונים, יקימה נלחם שם, או שהיה אחראי על הפעלולים. זוהי תמונה מתוך "Stagecoach", בה יקימה מבצע את אחד הפעלולים המסוכנים ביותר שאי פעם ראיתי. אין אמצעי בטיחות, אין תמיכה מאחור, אין מזרונים, אין ערימות חול על האדמה. אין ספק שזהו אחד מפעלולי הסוסים המסוכנים ביותר שבוצעו.

ואם כבר אנחנו מדברים על פעלולים מסוכנים, ואם נתקדם בזמן לתקופה שלנו, אחד מסוגי הפעלולים המסוכנים ביותר שאנחנו הפעלולנים מבצעים הוא פעלולי אש. לא היינו יכולים לבצע אותם בלי טכנולוגיה. הם מסוכנים במיוחד בגלל שאין מסכה על הפנים שלי כאן. אלו בוצעו בשביל צילומים, אחד לעיתון הסאן, ואחד לעיתון FHM. פעלול מסוכן מאוד, ואתם יכולים לשים לב שזה לא נראה כאילו אני לובש משהו מתחת לחליפה. חליפות האש של פעם, עשויות מצמר עבה ומנופחות, הוחלפו בחומרים מודרניים כמו נומקס, או לאחרונה קרבונקס. חומרים פנטסטיים שמאפשרים לנו לבעור לאורך זמן, להיראות יותר מרשימים, תוך בטיחות מוחלטת. הנה עוד קצת. יש שם בחור עם להביור שתוקף אותי.

אחד הדברים שפעלולן עושה לעיתים קרובות ותראו תמיד בסרטים גדולים הוא להיות מועף באוויר. בעבר היינו משתמשים בטרמפולינות. זה כל מה שהיה. וכאן יש רמפה - משחררים את הקפיץ ועפים באוויר, ומקווים שזה ייראה טוב.

אבל עכשיו יש לנו טכנולוגיה. הדבר הזה נקרא "איל אוויר". הוא דבר די מפחיד לפעלולן המתחיל, כי הוא יכול לשבור את רגליך מאוד מהר אם תנחת עליו בצורה לא נכונה. הוא עובד עם חנקן דחוס. זהו המצב המורם. כשדורכים עליו, באמצעות שלט רחוק או בתגובה ללחץ של הרגל, הוא יורה אתכם, בתלות בלחץ הגז, בין שניים לעשרה מטרים. הייתי יכול, אם הייתי רוצה, לירות את עצמי לתוך היציע. מה שאני בטוח שלא הייתם רוצים. לא היום לפחות.

פעלולי מכוניות הוא עוד תחום בו ההתפתחויות בטכנולוגיה ובהנדסה הפכו את החיים שלנו לקלים יותר, ובטוחים יותר. אנחנו יכולים לעשות פעלולי מכוניות גדולים יותר מאי פעם. להידרס זה אף פעם לא קל. זה פעלול ותיק, קשה, קשוח ופיזי. אבל יש לנו ריפוד, וחומרים סופגי-זעזועים פנטסטיים כמו סורבוטן. חומרים שעוזרים לנו, כשאנחנו נפגעים, כמו כאן, לא להיפצע יותר מדי.

התמונה בפינה הימנית-תחתונה כאן היא של עבודת התרסקויות שערכתי עם בובות דמה שמראה איך פעלולים עובדים בתנאים שונים. בדקנו גם שבירה של תמרורי רחוב. יש חברה שמייצרת עמודי לטיקס: זוהי רשת, דמויית סריג, שמתמוטטת כשפוגעים בה. המכונית משמאל התנגשה בעמוד מתכת. אתם לא יכולים לראות מכאן, אבל המנוע נכנס לתוך בובת הנהג. הם עשו זאת בשלט רחוק. אני נהגתי במכונית השנייה ב90 קמ"ש, בדיוק אותה המהירות, ובבירור יצאתי מזה בריא ושלם.

הפיכת מכוניות היא תחום אחר בו אנו משתמשים בטכנולוגיה. פעם היינו משתמשים ברמפות, ולפעמים אנחנו עדיין עושים זאת. אבל עכשיו יש לנו תותחי חנקן דחוס. אתם יכולים לראות, בדיוק מתחת למכוניות, שיש מוט שחור על הרצפה ליד הגלגל של המכונית השנייה. זוהי הבוכנה שנורתה לרצפה. אנחנו יכולים להפוך משאיות, קרונות, אוטובוסים, כל דבר עם תותח חנקן חזק מספיק.

זאת עבודה אדירה, באמת. אנחנו עושים כל כך הרבה כיף! (צחוק) אתם צריכים לשמוע כמה משיחות הטלפון שאני מנהל מהבלוטות' שלי בחנות. "טוב, אנחנו יכולים להפוך את האוטובוס, אנחנו יכולים לגרום לו להתלקח בלהבות, ומה לגבי, אתה יודע, פיצוץ גדול." אנשים מסתכלים עלי ככה... (צחוק) אני די שוכח כמה מוזרות השיחות האלו יכולות להישמע.

הדבר הבא שאני רוצה להראות לכם הוא משהו שדנלופ ביקשו ממני לעשות מוקדם יותר השנה, בתוכנית "Fifth Gear Show" בערוץ חמש. נסיעה בלופ שלם, הגדול ביותר בעולם. רק אדם אחד ביצע את זה אי פעם. בימים הישנים הפעלולן היה ניגש לבעיה כך, "בואו ניכנס לזה הכי מהר שאפשר. 90 קמ"ש. בואו פשוט נלך על זה. נדחוף את הגז ישר לרצפה." טוב, אם תעשו את זה, תמותו.

הלכנו לאוניברסיטת קמברידג', האוניברסיטה האחרת, ודיברנו עם דוקטור להנדסה מכנית שם, פיזיקאי שלימד אותנו שזה צריך להיות בדיוק 60 קמ"ש. אפילו ככה ספגתי 7 כוחות ג'י, ואיבדתי את ההכרה קצת בדרך פנימה. זאת נפילה ארוכה, אם אתה עושה טעות. במקרה הזה זה היה מספיק מדויק. אז הנה שוב, המדע עוזר לנו. וההנדסה גם כן. ההתאמות והשינויים ברכב ובגלגלים.

נפילות גבוהות, אלו פעלולים מיושנים. מה שמעניין בנפילות גבוהות, הוא שלמרות שאנחנו משתמשים במזרוני אוויר, וחלק מהמזרונים הם, אתם יודעים, די מתוחכמים, הם מתוכננים כך שאתה לא מחליק מהצד כמו שהיה פעם, אם אתה נוחת בצורה לא נכונה. אז הם הרבה יותר בטוחים. אבל בסופו של דבר, זאת פיסת ציוד מאוד בסיסית. זאת טירת שעשועים מתנפחת עם רצועות בצדדים שמאפשרות לאוויר לברוח. זה כל מה שזה, טירת שעשועים מתנפחת. זאת הסיבה היחידה שאנחנו עושים את זה. אתם רואים, העבודה הזאת היא כולה כיף. אחד הדברים המעניינים הוא שאנחנו עדיין משתמשים בקופסאות קרטון. השתמשו בהן לפני המון שנים, ואנחנו עדיין משתמשים בהן. וזה מעניין בגלל שזאת כמעט חזרה לאחור. הן מעולות לתפיסה שלך, עד לגובה מסוים.

ומצד שני האמנות הפיזית, הביצוע הפיזי של הפעלולן, התממשק עם הרמה הגבוהה ביותר של טכנולוגיה ומיחשוב. לא קופסת הקרטון, אלא המסך הירוק. זהו צילום מהסרט "שליחות קטלנית". שני פעלולנים מבצעים פעלול שלדעתי הוא די קל. זו קפיצה מעשרה מטרים, לתוך מים, די פשוט. עם המסך הירוק אנחנו יכולים לשים כל רקע בעולם מאחוריהם, נע או קבוע, ואני מבטיח לכם, בימינו אתם לא תוכלו לראות את החיבור. זהו צנחן עם צנחן אחר שעושים בדיוק את אותו הדבר. בבטיחות המוחלטת של האולפן, אך עם המסך הירוק, אנחנו יכולים לשתול תמונה נעה שצילם צנחן אמיתי, ולהוסיף את השמיים הנעים, ואת העננים שחולפים ביעף.

טבעות וכבלי האטה. אנחנו משתמשים בהם הרבה. אנחנו מעיפים אנשים על כבלים, למשל כך. הבחור הזה לא צונח. הוא מועף באוויר כמו עפיפון, או מונע מסביב כמו עפיפון.

וזהו ניסיון לשבירת שיא גינס. הם ביקשו ממני לפתוח את חגיגות 50 השנים שלהם ב2004. ושוב, הטכנולוגיה איפשרה לי לבצע את הגלישה המהירה ביותר אי פעם מגובה 100 מטרים, ולעצור מספר מטרים מהקרקע, בלי להמיס את החבל בגלל החיכוך, בגלל הסגסוגות בהן השתמשתי במכשיר הירידה. המקום הוא סנטר פוינט בלונדון. כל רחוב אוקספורד ודרך טוטנהאם קורט נאלמו דום.

פעלולי הליקופטר הם תמיד כיף, להיות תלויים מחוץ להם, או כל דבר אחר. והנה פעלולים אוויריים. שום פעלול אווירי לא היה אותו הדבר בלי צניחה חופשית. מה שמביא אותנו, בצורה די נחמדה, לסיבה האמיתית שבגללה אני כאן היום. פרוייקט "קפיצת חלל".

ב1960, ג'וזף קיטנגר מחיל האוויר של ארה"ב עשה את אחד הדברים המדהימים ביותר. הוא קפץ מ30,000 מטרים, 31,000 מטרים אם להיות מדויק. והוא עשה זאת כדי לבדוק מערכות גובה לטייסים צבאיים בכלי טייס שעלו עד ל24,000 מטרים בערך. והייתי רוצה להראות לכם קצת תמונות של מה שהוא עשה אז. ועד כמה הוא היה אמיץ אז, ואני מזכיר לכם שזה היה ב1960.

זה נקרא "פרויקט אקסלסיור". היו שלוש קפיצות, בהתחלה הם זרקו כמה בובות דמה. זה הבלון, כדור פורח גדול מלא בגז. הוא בצורה הזאת כי ההליום צריך להתרחב אחר כך. הכדור הפורח שלי יתרחב פי 500, וייראה כמו דלעת גדולה כשהוא יגיע למעלה. אלו הן הבובות שנזרקות מגובה 30,000 מטרים. והנה המצלמה שמוצמדת אליהם. אתם יכולים לראות בבירור את עקמומיות כדור הארץ מהגובה הזה. ואני מתכנן לקפוץ מ37,000 מטרים. 37 קילומטרים, או 22 מיילים. בסביבה הזאת יש ואקום כמעט מוחלט. שזה מינוס 50 מעלות. כך שזה מקום עויין מאוד למי שנמצא בו.

זהו ג'ו קיטנגר בעצמו. אני מזכיר לכם, גבירותי ורבותי, אנחנו מדברים על 1960. הוא לא ידע אם הוא יחיה או ימות. הוא אדם אמיץ בצורה קיצונית. דיברתי איתו בטלפון לפני מספר חודשים. הוא אדם נפלא וצנוע. הוא שלח לי אימייל שאומר "אם אתה מצליח להרים את הפרוייקט הזה אני מאחל לך את כל ההצלחה שאפשר. והוא חתם "נחיתה שמחה". אני חשבתי שזה מאוד חביב. הוא בן יותר מ80 וחי בפלורידה. אדם מופלא. זה הוא בחליפת לחץ.

אחד מהאתגרים בהגעה לגובה הוא שכשאתה מגיע ל9,000 מטרים -- זה אדיר, נכון? -- כשאתה מגיע ל9,000 מטרים אתה יכול להשתמש רק בחמצן. ובין 9,000 לקרוב ל15,000 מטרים אתה צריך לקבל אוויר דחוס, ולכן אתה חייב ללבוש חליפת ג'י. זה הוא במכנסי ג'ינס ישנים של זמר רוק, דוחפים אותו פנימה, עם המכנסיים האלה. אתה צריך חליפת לחץ. אתה צריך מערכת נשימה בלחץ עם חליפת ג'י שלוחצת עליך, שעוזרת לך לשאוף אוויר פנימה ועוזרת לך לנשוף אותו.

מעל ל15,000 מטרים אתה חייב חליפת חלל, חליפת לחץ. ב30,000 מטרים אף כלי טייס רגיל לא יכול לטוס. אפילו לא מטוס סילון. צריך משהו שמונע ע"י רקטות, או את אחד מהדברים האלו, כדור פורח ענקי. לקח לי הרבה זמן, שנים, למצוא את צוות הכדורים הפורחים המתאים שיבנה לי בלון שיכול לעשות את העבודה הזאת. מצאתי את הצוות הזה באמריקה. הוא עשוי מפוליאתילן, כך שהוא מאוד דק. יהיו לנו שני בלונים לכל אחת מקפיצות הניסיון שלי ושני בלונים לקפיצה הראשית, כי הם ידועים לשמצה בכך שהם נקרעים עם ההמראה. הם פשוט כל כך עדינים.

זוהי הקפיצה החוצה. הוא כתב על זה, "המדרגה הגבוהה ביותר בעולם". איך זה אמור להרגיש? אני מתרגש ומפחד. שני הרגשות בו זמנית, ובמידה שווה. וזאת המצלמה שהיתה עליו כשהוא קפץ לפני שמצנח הבלימה שלו נפתח וייצב אותו. מצנח בלימה הוא פשוט מצנח קטן יותר שמאפשר לך לשמור על הפנים כלפי מטה. אתם יכולים לראות אותם כאן, נפתחים. אלו מצנחי הבלימה. היו לו שלושה כאלו. עשיתי די הרבה מחקר על הנושא. בעוד שנייה תוכלו לראות אותו כשהוא נוחת לקרקע.

רק כדי לתת לכם פרספקטיבה על הכדור הפורח, הנקודות השחורות הקטנות הן אנשים. הוא בגובה מאות מטרים. הוא עצום. וכאן, בניו מקסיקו, זהו מוזיאון חיל האוויר של ארה"ב. הם הכינו בובה שלו. כך בדיוק זה נראה. תא הנוסעים שלי יהיה פשוט יותר. זאת פשוט קופסה עם שלושה צדדים.

ערכתי הרבה אימונים. הנה אני במרוקו, בהרי האטלס, בשנה שעברה מתאמן למספר קפיצות מגובה. כך הנוף ייראה. ב27,000 מטרים. אתם עשויים לחשוב עכשיו שזה רק מסע תענוגות, חיפוש ריגושים. רק הפעלול הגדול בעולם. אבל יש כאן קצת יותר מזה.

כשחיפשתי חליפת חלל מתאימה נכנסתי לתחום טכנולוגי שלא ציפיתי להיתקל בו כשחשבתי לעשות את זה. יצרתי קשר עם חברה בארה"ב שמייצרת חליפות בשביל נאסא. זאת חליפה עכשווית. זה אני בשנה שעברה עם המהנדס הראשי שלהם. החליפה הזאת תעלה לי בערך מיליון וחצי דולרים, והיא שוקלת כ140 ק"ג, כך שאי אפשר לבצע בה צניחה חופשית. בשלב הזה הייתי תקוע. ב15 השנים האחרונות ניסיתי למצוא חליפת חלל שתהיה מסוגלת לעשות את העבודה הזאת, או מישהו שיוכל להכין אחת.

משהו מהפכני קרה לפני זמן מה, באותה החברה. זהו אב-הטיפוס של המצנח. הם כבר הכינו לי אחד מותאם במיוחד. זה המצנח היחיד מסוגו בעולם, וזאת החליפה היחידה מסוגה בעולם. היא יוצרה ע"י בחור רוסי שתכנן את רוב החליפות ב18 השנים האחרונות לסובייטים. הוא עזב את החברה כי הוא ראה, כמו אנשים אחרים בתעשיית חליפות החלל, ביקוש הולך וגובר לחליפות חלל בשביל תיירות חלל.

אם אתם נמצאים במטוס בגובה 9,000 מטרים והלחץ בתא יורד, אתם יכולים לקבל חמצן. אם אתם ב30,000 מטרים אתם מתים. תוך 6 שניות אתם מאבדים את ההכרה, ותוך 10 אתם מתים. הדם שלכם מתחיל לרתוח. זה נקרא אידוי. הגוף מתנפח. זה נורא. אז אנחנו מצפים -- זה לא כל כך כיף. אנחנו מצפים, ואחרים מצפים, שאולי הFAA, או הCAA יגידו, "אתה צריך לשים מישהו בחליפה שאינה מנופחת, שמחוברת לכלי הטיס. כך שהם יהיו נינוחים, שתהיה להם יכולת ראייה טובה, כמו עם מסכת הפנים הגדולה הזאת. ואז אם התא מאבד לחץ כשכלי הטיס יורד למטה, בכל מקרה חירום, כולם יהיו בסדר.

אני רוצה להביא לכאן את קוסטה, אם הוא נמצא. להראות לכם את החליפה היחידה מסוגה בעולם. אני הייתי אמור ללבוש אותה אבל חשבתי לתת לקוסטה, העוזר הנפלא שלי, לעשות את זה. תודה רבה. הוא חתיך מאוד. תודה לך קוסטה. זהו סט תקשורת שתוכלו לראות על הרבה מחליפות החלל. זאת חליפה דו-שכבתית. בחליפות של נאסא יש 13 שכבות. זאת חליפה מאוד קלה, היא שוקלת בערך 7 ק"ג, שזה כמעט כלום. מתוכננת במיוחד בשבילי.

זהו אב-טיפוס פועל. אני אשתמש בו לכל הקפיצות. קוסטה, תוכל לתת סיבוב קטן? תודה רבה לך. וזה לא נראה מאוד שונה כשזה מנופח. כמו שאתם יכולים לראות בתמונה כאן למטה.

אפילו עשיתי איתה צניחה בתוך מנהרת רוח. המשמעות היא שאני יכול להתאמן על כל מה שאני צריך, בביטחון מלא, לפני שאני קופץ החוצה ממשהו. תודה רבה לקוסטה. (מחיאות כפיים)

גבירותי ורבותי, זה בערך כל מה שהיה לי להגיד. כרגע המשימה שלי נמצאת במצב בו אנחנו עדיין צריכים נותן חסות ראשי. אני בטוח שנמצא אחד. זה כזה אתגר אדיר. ואני מקווה שתסכימו איתי, שזה הפעלול הגדול ביותר על פני כדור הארץ. תודה רבה על זמנכם. (מחיאות כפיים)