סטיב קייל: מניפסט למען ההשתעשעות, בבולגריה ובכלל

באתי לכאן היום כדי לחולל מהפכה. אבל לפני שאתם מנופפים בנשק או פוצחים בשיר או בוחרים צבע אני רוצה להגדיר למה אני מתכוון ב-"מהפכה" כשאני אומר מהפכה, אני מתכוון לשינוי דרסטי ומרחיק לכת בצורת החשיבה שלנו ובהתנהגות שלנו - בחשיבה שלנו ובהתנהגות שלנו. למה, סטיב, למה אנחנו צריכים מהפכה? אנחנו צריכים מהפכה כי העניינים לא עובדים; פשוט לא עובדים. וזה מאוד מעציב אותי, כי נמאס לי שהעניינים לא עובדים. אתם יודעים, נמאס לי שאנחנו לא מממשים את הפוטנציאל שלנו. נמאס לי מזה שאנחנו מגיעים תמיד במקום האחרון.

ואנחנו במקום האחרון בכל כך הרבה דברים - לדוגמא, בתחום הסוציאלי. אנחנו במקום האחרון באירופה בחדשנות. הנה אנחנו, פה בסוף, ממש בתחתית, מקום אחרון כתרבות שאינה מוקירה חדשנות. אנחנו במקום אחרון בשירותי בריאות, וזה עניין חשוב לתחושה כללית של רווחה. והנה אנחנו כאן, לא רק אחרונים באיחוד האירופי, אלא גם אחרונים באירופה כולה, ממש בתחתית. והכי גרוע - זה התפרסם רק לפני שלושה שבועות, רבים מכם ראו את זה, שבועון "האקונומיסט". אנחנו המקום הכי עצוב בעולם, יחסית לתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש המקום הכי עצוב בעולם. זה בתחום הסוציאלי. בואו נראה בתחום החינוך. איפה דורגנו לפני שלושה שבועות בדו"ח אחר של ה OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי)? אחרונים ב - קריאה, מתמטיקה ומדעים, אחרונים. עסקים: ההבנה הנמוכה ביותר באיחוד האירופי שיזמים מביאים תועלת לחברה. וכתוצאה מכך מה קורה? האחוז הנמוך ביותר של יזמים שמקימים עסקים. וזה חרף העובדה שברור לכולם שעסקים קטנים הם המנוע של הכלכלות. אנחנו אלו שמעסיקים הכי הרבה אנשים, מייצרים הכי הרבה מיסים. ואם המנוע שלנו מקולקל, נחשו מה? מקום אחרון באירופה בתמ"ג לנפש. אחרון. אז, חברים, זה לא מפתיע, ש-62 אחוזים מהבולגרים לא מרגישים אופטימיים לגבי העתיד. אנחנו אומללים, החינוך אצלנו גרוע, ויש אצלנו את העסקים הכי גרועים.

ואלו עובדות, חברים. לא סתם סיפורי מעשיות, אגדות. לא. זו לא איזו קנוניה שרקמתי נגד בולגריה. אלו עובדות. אז אני חושב שזה צריך להיות מאוד מאוד ברור שהמערכת שלנו מקולקלת. החשיבה שלנו, וההתנהגות שלנו, מערכת ההפעלה של ההתנהלות שלנו מקולקלת. אנחנו חייבים שינוי דרסטי בחשיבה שלנו ובהתנהגות שלנו כדי לשנות את פניה של בולגריה לטובה, למעננו, למען חברינו, למען משפחותינו ולמען העתיד. איך זה קרה? בואו נחשוב חיובי עכשיו. אנחנו נהיה חיוביים מעכשיו. איך זה קרה? אני חושב שאנחנו במקום האחרון - וזה הולך להיות דרסטי לחלק מכם - כי אנחנו הופכים את עצמנו לנכים. אנחנו משאירים את עצמנו מאחור בגלל שאנחנו לא מייחסים חשיבות לשעשוע. אמרתי שעשוע, כן.

למקרה שחלקכם שכח מה זה שעשוע, ככה זה נראה. תינוקות משתעשעים, ילדים משתעשעים, מבוגרים משתעשעים. אנחנו לא מייחסים חשיבות להשתעשעות. והאמת - אנחנו מזלזלים בהשתעשעות. ואנחנו מזלזלים בה בשלושה תחומים. בואו נחזור לאותם שלושה תחומים. סוציאלי: 45 שנה של מה? קומוניזם - של העדפת החברה והמדינה על פני האינדיוידואל ואגב כך - רמיסה של היצירתיות, הביטוי האישי והחדשנות. ובמקומם מה אנחנו מעריכים? כי רואים את זה. האופן בו אנחנו מיישמים, מפיקים ומשתמשים בידע מושפע מההקשר החברתי והמוסדי ארגוני, שאמר לנו מה בקומוניזם? להיות רציניים. להיות ממש ממש רציניים. זה נכון. (מחיאות כפיים) תהיו רציניים. אני לא יכול להגיד לכם כמה פעמים נזפו בי בפארק בגלל שהנחתי לילדים שלי לשחק על החול. חס וחלילה שישחקו בחול ויתלכלכו, או אפילו יותר גרוע - במים, זה יהרוג אותם. אמרו לי כבר סבים וסבתות שאסור לתת לילדים לשחק כ"כ הרבה כי החיים הם עניין רציני ואנחנו צריכים להכשיר אותם לרצינות של החיים.

יש בנו יחידת זיכרון (מם) של רצינות שמועברת אלינו. זה גן חברתי שעובר בתורשה. זה גן הרצינות. 45 שנים של זה הן שיצרו מה את מה שאני מכנה "אפקט הסבתא". (צחוק) (מחיאות כפיים) וככה זה עובד: שלב ראשון: האשה אומרת: "אני רוצה תינוק." שלב שני: יש לנו תינוק. יופי! אבל מה קורה אז בשלב השלישי? אני רוצה לחזור לעבודה, או כי אני צריך לקדם את הקריירה או שאני סתם רוצה ללכת לשתות קפה. אז אני אתן את התינוק לסבתא. אבל אסור לשכוח שסבתא כבר נגועה בגן הרצינות מזה 45 שנה. אז מה קורה? היא מעבירה את הוירוס לתינוק, ולוקח המון המון המון זמן - זה עץ סקוויה בתמונה - עד שגן הרצינות הזה ייצא ממערכת ההפעלה שלנו.

מה קורה אז? הוא נכנס לחינוך שם יש לנו מערכת חינוך עתיקה שהשתנתה מעט מאוד ב 100 השנים האחרונות שמאמינה בלימוד בעל פה שינון וסטנדרטיזציה, ומפחיתה מהחשיבות של ביטוי עצמי, חקירה עצמית, הטלת ספקות, יצירתיות והשתעשעות. זאת מערכת מחורבנת. סיפור אמיתי: הלכתי לחפש בית-ספר לבן שלי. הגענו למן בית ספר קטן ויוקרתי כזה והם אומרים לי שהם ילמדו מתמטיקה 10 פעמים בשבוע ומדעים שמונה פעמים בשבוע וקריאה חמש פעמים ביום וכל זה. ואמרתי: "טוב אבל מה עם משחקים והפסקות?" והם אמרו: "הא, לא תהיה אפילו דקה אחת פנויה בלו"ז שלהם." (צחוק) ואמרנו: "הוא בן חמש!" איזה פשע. איזה פשע. וזה באמת פשע שמערכת החינוך שלנו היא כ"כ רצינית כי חינוך זה רציני שאנחנו יוצרים עובדים חסרי דעת, רובוטיים שיתקעו בורג בחור שהכינו להם. אבל תסלחו לי, הבעיות של היום הן לא הבעיות של המהפיכה התעשייתית. אנחנו זקוקים לכושר הסתגלות, היכולת ללמוד להיות יצירתיים וחדשניים. אין לנו צורך בפועלים מכאניים. אבל לא, עכשיו הגן שלנו נכנס לפעולה וגורם לנו לזלזל בחשיבות השעשוע. אנחנו יוצרים עובדים רובוטיים ומתייחסים אליהם כמו אל נכסים להשתמש בהם ואח"כ לזרוק.

איך נראה מקום עבודה טיפוסי בבולגריה? אוטוקרטי תעשה מה שאני אומר כי אני השף. אני הבוס ואני יודע יותר טוב ממך. אין אמון - אתה מן הסתם עבריין, אז אני אתקין מצלמות. (צחוק) פיקוח - אתה מן הסתם אידיוט, אז אני אבנה מיליון תהליכים קטנים שתוכל לפעול במסגרתם כדי שלא תצא מהקופסא. והם מגבילים - אל תשתמש בסלולרי שלך, אל תשתמש בלפטופ שלך, אל תגלוש באינטרנט, אל תתחבר ל IM זה משום מה לא מקצועי ולא טוב. ובסוף היום, זה מקום עבודה לא מספק. כי אתה תחת פיקוח, מגבילים אותך, אתה לא מוערך. ואתה לא נהנה. בתחום הסוציאלי, בחינוך ובעסקים, לא מבינים את החשיבות שבהשתעשעות. וזו הסיבה שאנחנו במקום האחרון, כי אנחנו לא מבינים את חשיבות ההשתעשעות.

ואתם יכולים להגיד: "סטיב, זה מגוחך. איזה רעיון דבילי. לא יכול להיות שהסיבה היא השתעשעות. סתם להשתעשע, זה דבר טיפשי." יש בנו הרי את גן הרצינות. אז אני אומר לכם שלא. ואני אוכיח לכם את זה בחלק הבא של הנאום - ההשתעשעות היא הקטליזטור, היא המהפכה, שאנחנו יכולים להשתמש בה כדי לשנות את פניה של בולגריה לטובה. ההשתעשעות: המוח שלנו מובנה מטבעו להשתעשעות. האבולוציה בררה, לפני מיליוני שנים, את תכונת השעשוע בחיות ובבני אדם. ואתם יודעים מה? האבולוציה עושה עבודה מאוד מאוד טובה בלנפות תכונות שאינן מועילות לנו ובוחרת תכונות שנותנות לנו יתרון תחרותי. הטבע לא טיפש, והוא הצביע בעד השתעשעות בכל ממלכת החיות. למשל נמלים, נמלים משתעשעות. אולי לא ידעתם את זה, אבל כשהן משתעשעות הן לומדות את הסדר החברתי ואת הדינמיקה של הדברים. חולדות משתעשעות, אבל זה משהו שאולי לא ידעתם חולדות שמשתעשעות יותר הן בעלות מוח גדול יותר. והן טובות יותר בלמידת משימות חדשות מיומנויות. חתלתולים משתעשעים. טוב את זה כולנו יודעים. אבל מה שאולי לא ידעתם זה שחתלתולים שמונעים מהם את השעשוע אינם מסוגלים ליצור קשרים חברתיים. הם עדיין יכולים לצוד, אבל לא יכולים להיות חברתיים. דובים משתעשעים. אבל מה שאולי לא ידעתם זה שדובים שמשתעשעים יותר שורדים לאורך יותר זמן. לא הדובים שלומדים לדוג דגים יותר טוב שורדים, אלא אלו שמשתעשעים יותר.

ומחקר מעניין אחרון, התגלה שקיים מתאם בין השתעשעות וגודל המוח. ככל שמשתעשעים יותר, ככה המוחות גדולים יותר. דולפינים, מוח יחסית גדול, משתעשעים הרבה. אבל מי לדעתכם עם המוח הגדול ביותר הוא גם המשתעשע הראשי? אנחנו, בני האדם. ילדים משתעשעים, אנחנו משתעשעים - אנשים מכל לאום, מכל גזע, מכל צבע, בכל דת, זה משהו אוניברסלי - אנחנו משתעשעים. ולא רק ילדים, גם מבוגרים.

מונח מגניב: נאוטניה - שימור תכונת ההשתעשעות ותכונות של צעירים בפרטים הבוגרים. ומי הנאוטניים הראשיים? בני האדם. אנחנו משתעשעים בספורט. אנחנו עושים את זה בשביל הכיף, או כמתחרים אולימפיים, או כמקצוענים. אנחנו מנגנים בכלי נגינה. אנחנו רוקדים, מתנשקים, אנחנו שרים. אנחנו סתם משתטים. הטבע תכנן אותנו להשתעשעות. מינקות ועד זיקנה. אנחנו מתוכננים לעשות את זה בלי הרף - להשתעשע ולהשתעשע הרבה ולא להפסיק. יש בכך תועלת עצומה. בדיוק כפי שלבעלי חיים יש בכך תועלת, כך גם לבני האדם. לדוגמא, הוכח שיש בכך כדי לעודד גדילה טבעית באמיגדלה, באזור שאחראי על הרגשות. הוכח שזה משפר התפתחות בקליפת המוח הקדם חזיתית שם מתבצע חלק גדול מהפעילות הקוגניטיבית. כתוצאה מכך מה קורה? אנחנו מפתחים יותר בגרות רגשית אם אנחנו משתעשעים יותר. מפתחים יכולת קבלת החלטות טובה יותר אם אנחנו משתעשעים יותר.

ואלו, חברים, הן עובדות. לא פיקציה, לא סיפורי סבתא, לא מעשיות. זה מדע חד וברור. אלו התועלות שבהשתעשעות. זוהי זכות אבות גנטית שיש בנו, כמו ההליכה, הדיבור, הראייה. ואם אנחנו הופכים את עצמינו לנכים בעניין ההשתעשעות, אנחנו מטילים מומים בעצמינו ממש כמו לו היה מדובר בכל זכות אבות אחרת. אנחנו עוצרים את עצמינו מלהתקדם. תרגיל קצר לרגע: עצמו את עיניכם ונסו לדמיין עולם ללא שעשוע. דמיינו עולם ללא תאטרון, ללא אומנות בלי שירה, בלי ריקוד, בלי כדורגל, בלי פוטבול, בלי צחוק. איך נראה עולם כזה? די עגום. מאוד מדוכדך.

ועכשיו דמיינו את מקום העבודה שלכם. מקום מהנה? עליז? או אולי מקום העבודה של החברים שלכם - אנחנו כאן אנשים שחושבים קדימה. האם שם מהנה? עליז? או שמבאס שם? האם זה מקום אוטוקרטי, מפקח, מגביל וחסר אמון ולא מספק? יש לנו מין קונספציה כזו שההפך מהשתעשעות זה עבודה. אנחנו אפילו מרגישים רגשות אשם אם רואים אותנו משתעשעים בעבודה. "אוי, העמיתים שלי ראו אותי צוחק, הם יחשבו שבטח אין לי עבודה," או "אוי, אני צריך להסתתר שהבוס לא יראה אותי. הוא יחשוב שאני לא עובד קשה." אבל יש לי חדשות בשבילכם: החשיבה שלנו מוטעית.

ההפך של שעשוע הוא לא עבודה. ההפך של שעשוע הוא דכאון , דכאון. למעשה, השתעשעות משפרת את העבודה שלנו. בדיוק כפי שיש תועלת לבני האדם ולחיות, כך יש תועלת להשתעשעות גם במקום העבודה. למשל, זה מעורר יצירתיות. היא מגבירה את הפתיחות שלנו לשינויים. משפרת את היכולת שלנו ללמוד. נותנת תחושה של תכלית ושליטה - שני גורמי מוטיבציה מובילים שמעלים את הפרודוקטיביות, וזה באמצעות ההשתעשעות. אז לפני שאתם חושבים על השתעשעות כסתם משהו לא רציני, בהשתעשעות אין הכוונה לקלות דעת. אתם יודעים, ספורטאי מקצועי שנהנה מגלישת סקי, מתייחס לזה ברצינות, אבל הוא אוהב את זה. הוא נהנה, הוא בגרוב, הוא זורם. רופא יכול להיות רציני, אבל צחוק הוא עדיין תרופה מצוינת. החשיבה שלנו מוטעית. אנחנו לא צריכים להרגיש רגשות אשמה. אנחנו צריכים להלל את ההשתעשעות.

דוגמה מהירה מהעולם התאגידי. FedEx, מוטו פשוט: אנשים, שירות, רווח. אם תתייחס לאנשים שלך כמו לאנשים, אם היחס שלך אליהם יהיה נפלא, הם יהיו מרוצים יותר, מלאי סיפוק, עם תחושה של שליטה ותכלית. ומה קורה? הם נותנים שירות טוב יותר - לא גרוע יותר, אלא טוב יותר. וכשלקוחות מתקשרים לקבל שירות והם מתנהלים מול אנשים שמחים שמסוגלים לקבל החלטות והם מלאי סיפוק, איך מרגישים הלקוחות? הם מרגישים נפלא. ומה לקוחות שמרגישים נפלא עושים? קונים עוד מהשירות שאתה מספק, והם מספרים לעוד חברים שלהם, מה שמוביל לעוד רווח. אנשים, שירות, רווח. השתעשעות מעלה פרודוקטיביות, לא מפחיתה.

ואתם בטח תגידו, "יופי, זה אולי עובד ב FedEx אי שם בארה"ב, אבל זה לא יכול להצליח בבולגריה. אין סיכוי. אנחנו שונים." אבל זה כן עובד בבולגריה, חברים. שתי סיבות. אחת - השתעשעות זה עניין אוניברסלי. אין איזה משהו מוזר בבולגרים שבגללו אנחנו לא יכולים להשתעשע. מלבד גן הרצינות שאנחנו צריכים להעיף מאיתנו. שתיים - אני ניסיתי את זה. ניסיתי את זה ב - Sciant. כשהגעתי לשם, מספר הלקוחות המרוצים היה אפס. אפילו לא לקוח אחד היה מוכן להפנות אחרים אלינו. שאלתי את כולם. הרווח שלנו היה שולי (באמת שאלתי) היה לנו רווח שולי, ובעלי עניין לא מרוצים. באמצעות כמה שינויים בסיסיים, שינויים כגון הגברת השקיפות, שינויים כגון עידוד הכוונה עצמית ושיתוף פעולה, עידוד שיתוף הפעולה, לא אוטוקרטיה, דברים כמו התמקדות בתוצאה לא מעניין אותי מתי אתה מגיע לעבודה בבוקר. לא מעניין מתי אתה הולך. מעניין אותי רק שהלקוחות שלך והצוות שלך מרוצים. ואתה מאורגן בעניין הזה. למה שיהיה אכפת לי אם אתה מגיע לעבודה ב 09:00? בגדול - לעודד הנאה. באמצעות ההנאה ויצירת אווירה טובה הצלחנו לשנות את Sciant מקצה לקצה ובתוך שלוש שנים קצרות - נשמע הרבה זמן, אבל שינוי לוקח זמן - כל לקוח, מאפס לקוחות לכל הלקוחות, הפנו אלינו, רווח מעל הממוצע בתעשייה, ובעלי עניין מרוצים. ואתם יכולים להגיד, "מאיפה אתה יודע שהם מרוצים?" ובכן זכינו, בכל שנה שהשתתפנו, באחד הדירוגים של המעסיק הטוב ביותר בעסקים קטנים. ניתוח בלתי תלוי של מידע שמסרו עובדים באופן אנונימי בסקרים. זה יכול לעבוד, וזה עובד גם בבולגריה. אין שום דבר שעוצר בעדינו, מלבד המנטליות שלנו לגבי ההשתעשעות.

אז הנה כמה צעדים שאנחנו יכולים לנקוט בהם - לסיכום - כדי לעשות עם ההשתעשעות את המהפכה הזו. קודם כול, אתם חייבים להאמין לי. אם אתם לא מאמינים לי פשוט תלכו הביתה ותחשבו על זה עוד קצת או משהו. שנית, אם אין בכם את תחושת השעשוע, אתם צריכים לגלות אותה מחדש. מה שזה היה בילדותכם שגרם לכם ליהנות, או שנהניתם ממנו לפני שישה חודשים, אבל עכשיו משזכיתם לקידום אתם כבר לא יכולים ליהנות ממנו, כי אתם מרגישים שאתם חייבים להיות רציניים, תגלו אותו מחדש. לא משנה לי אם זה טיפוס הרים או קריאת ספרים, או משחקים, תגלו את זה מחדש. כי אתם המנהיגים, מובילי החדשות, מובילים בחשיבה. אתם אלו שצריכים לחזור למשרד או לדבר עם חברים ולהצית את להבת השינוי במהפכת ההשתעשעות. אתם חייבים, ואם אתם לא תרגישו את זה, העמיתים שלכם, העובדים שלכם, גם לא ירגישו את זה. אתם חייבים לחזור ולומר, "אני מתכוון לסמוך עליך" רעיון משונה. אני קיבלתי אותך לעבודה. אני אמור לסמוך עליך. אני אתן לך להחליט החלטות. אני אעצים אותך, ואני אאציל סמכויות עד לדרגים הנמוכים ביותר, במקום לגבוהים יותר. אני אעודד ביקורת בונה. אני אתן לך לערער על סמכויות, כי דווקא דרך קריאת תיגר על האופן שבו נעשו הדברים מאז ומעולם אנחנו יכולים לצאת מהבור שאנחנו נמצאים בו ולהביא פתרונות חדשניים לבעיות של היום.

אנחנו לא תמיד צודקים כמנהיגים. אנחנו נעקור את הפחד מהשורש הפחד הוא האויב של השעשוע. ואנחנו נעשה דברים כמו למחוק לחלוטין את המגבלות. תנו להם להשתמש בטלפון הנייד לשיחות אישיות - אלוהים ישמור. תנו להם לגלוש באינטרנט. תנו להם להתחבר לצ'טים. תנו להם לצאת לארוחות צהריים ארוכות. זמן ארוחת הצהריים הוא כמו ההפסקה בבית הספר. זה הזמן שבו אתה יוצא לעולם ואתה מטעין מחדש את המוח, פוגש חברים, שותה בירה, אוכל קצת, מדבר, יש סינרגיה של רעיונות שאולי לא היו לך קודם. תניחו להם לעשות את זה. תנו להם את החופש הזה. ובאופן כללי - תניחו להם להשתעשע. תנו להם ליהנות במקום העבודה. חלק כל כך גדול מחיינו עובר עלינו במקום העבודה, ומה זה אמור להיות? מקום של עבודת פרך, שבעוד 20 שנה מהיום, תתעורר ותגיד "זה הכול? זה כל מה שזה היה?" לא מתקבל על הדעת. (צחוק)

אז לסיכום, אנחנו צריכים שינוי דרסטי בחשיבה ובהתנהגות, אבל אנחנו לא צריכים מהפכת פועלים. אנחנו לא צריכים מהפכת פועלים. מה שאנחנו צריכים זה התקוממות של אנשים שמשתעשעים. מה שאנחנו צריכים זה התקוממות של אנשים שמשתעשעים. מה שאנחנו צריכים זה התקוממות של אנשים שמשתעשעים. ברצינות, אנחנו צריכים לחבור יחד היום הוא תחילתה של ההתקוממות. אבל מה שאתם צריכים לעשות זה להצית את אש המהפכה. אתם צריכים לצאת ולחלוק את הרעיונות שלכם ואת סיפורי ההצלחה שלכם על מה שהצליח על זריקת המרץ לחיים שלנו, לבתי הספר שלנו, ולעבודה שלנו דרך ההשתעשעות. על איך ההשתעשעות מייצרת תחושה של הבטחה והגשמה עצמית; על איך השתעשעות מקדמת חדשנות ופרודוקטיביות; ובסופו של דבר, איך השתעשעות יוצרת משמעות. כי לא נוכל לעשות את זה לבד. אנחנו חייבים לעשות את זה ביחד. וביחד, אם נעשה את זה ונחלוק את הרעיון הזה על ההשתעשעות, אנחנו יכולים לשנות את פניה של בולגריה לטובה.

תודה.

(מחיאות כפיים)