שיאם סנקר: העליה של שיתוף הפעולה בין אדם למחשב

אני אספר לכם על שני משחקי שחמט הראשון התנהל ב-1997 כשגארי קספארוב בן אדם, הפסיד ל-"דיפ בלו" מכונה. עבור רבים זה היה השחר של עידן חדש, שבו האדם יישלט על ידי המכונה אבל, הנה כאן אחנו, 20 שנה מאוחר יותר, והשינוי הגדול כיצד אנו מתייחסים למחשבים הוא ה-אייפד לא האל

המשחק השני היה במסגרת טורניר שח ב-2005, שבו האדם והמכונה יוכלו להיכנס כבני זוג, ולא כיריבים, אם הם יבחרו בכך. בתחילה התוצאות היו צפויות. אפילו מחשב העל הובס על ידי הרב-אמן בעזרת מחשב נייד חלש יחסית ההפתעה הגיעה בסוף. מי זכה? לא רב האמן עם מחשב העל אלא דווקא 2 חובבים אמריקאים שהתמשו בשלושה מחשבים נידים חלשים. יכולתם להדריך ולהפעיל מניפולציות על המחשבים שלהם כדי לחקור לעומק מצבים ספציפיים פעלו ביעילות נגד הידע הנעלה בשחמט של רבי האמן הגדולים וכוחו הנעלה של מחשב העל של היריבים האחרים. זוהי תוצאה מדהימה: אדם ממוצע, מכשירים ממוצעים גוברים על האנשים הטובים ביותר, והמכונה הטובה ביותר. ובכל אופן, זה לא אמור להיות האדם נגד המכונה? במקום זה, זה עניין של שיתוף-פעולה והסוג הנכון של שיתוף פעולה

הקדשנו תשומת לב רבה לחזונו של מרווין מינסקי אודות אינטליגנציה מלאכותית ב-50 השנים האחרונות זה חזון מושך, לבטח, רבים אימצו אותו הוא הפך לאסכולה הדומיננטית במדעי המחשב. אבל כשאנו נכנסים לעידן הגדול של המידע, של מערכות תקשורת של פלטפורמות פתוחות וטכנולוגיה משובצת הייתי רוצה להציע שהגיע הזמן להעריך מחדש חזון אלטרנטיבי שהתפתח בערך באותו זמן. אני מדבר על הסימביוזה בין אדם למחשב של ג'יי סי אר ליקלידר שיותר טוב לכנות אותה "ריבוד אינטיליגנציה".

ליקלידר היה ענק מחשבים שהיתה לו השפעה עמוקה על התפתחות הטכנולוגיה והאינטרנט. החזון שלו היה לאפשר לאדם ולמכונה לשתף פעולה בקבלת החלטות, בפיקוח על מצבים מסובכים ללא התלות הנוקשה בתוכניות קבועות מראש. שימו לב למילה "לשתף פעולה." ליקלידר מעודד אותנו לא לקחת מצנם ולהפכו לדאטה מ"מסע בין כוכבים," אלא לקחת בן-אדם ולעשותו יותר מוכשר. בני אדם הם כה מדהימים--כיצד אנו חושבים, הגישות שאינן חד-ממדיות, היצירתיות שלנו, ההיפותיזות הנישנות, כל אלה הם דברים קשים מאד אם בכלל אפשריים לביצוע על ידי מחשבים. ליקלידר הבין זאת באופן אינטואיטיבי, מתוך התבוננות באנשים לקבוע את המטרות, לנסח את ההיפותיזות, לקבוע את הקריטריונים, ולבצע את ההערכה. כמובן, שבדברים אחרים בני-האדם הם מוגבלים מאד אנחנו נוראים בנושאי קנה מידה, חישוב ונפח. אנחנו דורשים כשרונות ניהול ברמה גבוהה כדי לשמור שלהקת רוק תופיע יחד. ליקלידר חזה מחשבים שעושים את כל העבודה השיגרתית שהיתה נחוצה כדי להכין את הדרך לקבלת תובנות וקבלת החלטות.

בשקט, בלי הרבה מהומה, גישה זו יצרה נצחונות מעבר לשחמט. קיפול חלבונים, נושא שחולק את התרחבות המדהימה של שחמט - קיימות יותר דרכים לקיפול חלבונים מאשר יש אטומים ביקום. זוהי בעיה של משתנת עולם עם השלכות עצומות עבור היכולת שלנו להבין ולטפל במחלה. ועבור משימה זו, כוח גס של מחשב-על פשוט אינו מספיק. פולדיט, משחק שנוצר על-ידי מדעני מחשב, מדגים את הערך של הגישה. חובבים שאינם אנשים טכניים, ואינם ביולוגים משחקים במשחק וידאו שבו הם באופן חזותי מסדרים מחדש את המבנה של החלבונים, תוך מתן אפשרות למחשב לנהל את הכוחות האטומים ואינטראקציות שמזהות בעיות מבניות. גישה זו היכתה את מחשבי העל ב-50% מהזמן והישוותה 30 אחוז מהזמן. לפולדיט היתה לאחרונה תגלית מדעית בולטת וחשובה על-ידי פיענוח המבנה של ווירוס הקוף מייסון-פייזר. פרוטאז שהתחמק מהגדרה מעל 10 שנים נפתר על ידי שלושה שחקנים בתקופה של ימים, אולי ההתקדמות מדעית הגדולה הראשונה שהגיעה ממשחק וידאו.

בשנה שעברה, באתר של מגדלי התאומים, אנדרטת 9/11 נפתחה. היא מציגה את שמות של אלפי הקורבנות כשהם משתמשים באמצעות רעיון יפה בשם "קירבה משמעותית". היא מציבה את השמות אחד ליד השני בהתבסס על הקשרים שביניהם: חברים, משפחות, חברים לעבודה. כאשר אתם שמים את כל זה יחד , זהו ממש אתגר חישבו: 3,500 קורבנות, 1,800, בקשות קירבה, החשיבות של המפרט הפיזי הכולל והאסתטיקה הסופית. כאשר זה דווח לראשונה במדיה, ניתן מלוא הקרדיט עבור מבצע כזה לאלגוריתם מ"לוקאל פרוג'קס" חברת עיצוב פרוייקטים מקומיים מהעיר ניו-יורק. האמת מעט יותר מגוונת. בעוד נעשה שימוש באלגוריתם כדי לפתח את המסגרת הבסיסית, בני אדם השתמשו במסגרת בסיסית זו כדי לעצב את התוצאה הסופית. כך, שבמקרה זה, המחשב העריך מיליוני פריסות אפשריות, ניהל מערכת מורכבת של יחסי קירבה, ועקב אחרי קבוצה גדולה מאוד של מידות ומשתנים, כשהוא מאפשר לבני-האדם להתמקד על העיצוב והאפשרויות של הקומפוזיציות. כך שככל שאתם מסתכלים יותר סביבכם, אתם רואים את חזונו של ליקלידר בכל מקום. בין אם זה יש המציאות המרובדת שלכם באייפון או בג'י פי אס שבמכוניתכם, סימביוזה של אדם-מחשב מקנה לנו יותר יכולת.

כך, שאם רוצים לשפר סימביוזת אדם-מחשב, מה ניתן לעשות? אפשר להתחיל מתכנון שישלב את האדם לתוך התהליך. במקום לחשוב על מה שהמחשב יעשה כדי לפתור את הבעיה, לתכנן את הפיתרון סביב מה שהאדם יעשה גם כן. כאשר תעשו זאת, תבינו עד מהרה שביליתם את כל זמנכם בממשק בין אדם למכונה, באופן ספציפי בתכנון סילוק החיכוך שבאינטראקציה. למעשה, חיכוך זה חשוב יותר מאשר כוחו של האדם, או כוחה של המכונה בקביעת היכולת הכוללת. זו הסיבה ששני חובבים עם מספר מחשבים נישאים ניצחו בקלות מחשב-על ורב-אמן. מה שקספרוב קורא לו תהליך הוא תוצר-לוואי של חיכוך. ככל שהתהליך טוב יותר, כך יש פחות החיכוך. וצמצום החיכוך יתברר כמשתנה המכריע.

או קבלו דוגמה נוספת: מידע רב. כל אינטראקציה שיש לנו בעולם נרשמת על ידי מערך הולך וגדל של חיישנים: הטלפון שלך, כרטיס האשראי שלך, המחשב שלך. התוצאה היא הרבה מידע, וזה למעשה נותן לנו ההזדמנות להבין יותר לעומק את המצב האנושי. הדגש העיקרי של רוב הגישות למידע רב מתמקד על, "כיצד ניתן לאחסן נתונים אלה? כיצד מחפשים נתונים אלה? כיצד אני מעבד נתונים אלה?" אלו שאלות הכרחיות אך לא מספיקות. מה שחיוני הוא לא איך להבין כיצד לחשב, אלא מה לחשב כיצד באפשרותך לכפות את האינטואיציה האנושית על מידע בקנה מידה זה?

שוב, אנחנו מתחילים על-ידי תכנון הכנסת האדם לתהליך. כאשר "פיי-פאל" החלה את דרכה כעסק, האתגר הגדול ביותר שלהם היה לא, "כיצד שולחים כסף הלוך ושוב באינטרנט?" אלא היה, "כיצד עושים זאת מבלי להיות מרומים על-ידי פשע מאורגן?" מדוע כל כך מאתגר? כי בעוד שמחשבים יכולים ללמוד לאתר ולזהות הונאות שמבוססות על דפוסים, הם לא יכולים ללמוד לעשות זאת בהתבסס על תבניות שהם לא ראו לפני כן, ולארגון פשע יש הרבה מן המשותף עם קהל זה: אנשים מבריקים, עזי-רוח ורבי תושייה, חדורים ברוח יזמות — (צחוק) — והבדל עצום, וחשוב אחד: המטרה. וכך בעוד שמחשבים לבדם יכולים לתפוס הכל פרט לפיקחות שבהונאות, לתפוס את הפיקחים ביותר עושה את ההבדל בין הצלחה לכישלון.

יש מחלקה שלמה של בעיות כמו זו, אחדות מהן עם יריבים סתגלתנים. הם לעתים רחוקות, אם בכלל, מציגים תבנית שחוזרת על עצמה שמוכרת למחשבים. במקום זה, יש כמה רכיבים אינהרנטים של חדשנות או שיבוש, ובמידה גוברת והולכת בעיות אלו נקברות בתוך ים של נתונים.

לדוגמה, טרור. המחבלים תמיד מסגלים עצמם בדרכים קטנות וגדולות לנסיבות חדשות, ולמרות מה שאתם רואים בטלוויזיה, התאמות אלו, וזיהויין, הן אנושיות מיסודן. המחשבים לא מזהים דפוסים והתנהגויות חדשות, אבל בני-האדם כן. בני אדם, באמצעות טכנולוגיה, ניסויים ווהיפותיזות, מחפשים את התובנה על ידי כך שהם מבקשים ממכונות לעשות דברים עבורם. אוסמה בין לאדן לא נתפס על ידי בינה מלאכותית. הוא נתפס על ידי אנשים דבקים במטרה, מבריקים ובעלי תושיה בשותפות עם טכנולוגיות שונות.

ככל שזה נשמע מפתה, אינך יכול באופן אלגוריתמי לכרות מידע בדרך אל התשובה. אין לחצן "מצא מחבל" וככל שאנו מצליבים יותר מידע ממגוון רחב של מקורות לרוחב מגוון רחב של תבניות מידע במערכות שונות לגמרי, כך כריית הנתונים תהיה פחות יעילה. במקום זה, אנשים יצטרכו להסתכל על המידע ולחפש תובנה, וכפי שליקלידר חזה לפני זמן רב, המפתח לתוצאות מצוינות כאן נמצא בסוג הנכון של שיתוף פעולה, וכפי שקספרוב הבין, פירוש הדבר הוא צמצום החיכוך בממשק.

כעת גישה זו מאפשרת דברים כמו סריקת כל הנתונים הזמינים ממקורות שונים מאוד, זיהוי קשרי גומלין עיקריים ולרכז אותם במקום אחד, משהו שהיה כמעט בלתי אפשרי לעשות לפני כן. בעיני אחדים, יש לכך השלכות מבהילות בנושאים של חרות פרטית ואזרחית בעיני אחרים זה מנבא תקופה של יותר הגנות על חרויות פרטיות ואזרחיות, אבל חרויות פרטיות ואזרחיות הינן בעלות חשיבות בסיסית. בזה חייבים להודות, ולא ניתן לטאטא אותן הצידה, אפילו עם הטובות שבכוונות.

אז בואו ונבחן בעזרת כמה דוגמאות. את ההשפעה שהיתה לטכנולוגיות שנבנו לאחרונה כדי להריץ סימביוזת אדם-מחשב.

באוקטובר, 2007, ארצות הברית וכוחות הקואליציה פשטו על בית מוגן של אל קאעידה בעיר סינז'אר על הגבול הסורי של עיראק. הם מצאו אוצר של אוסף מסמכים: 700 סקיצות ביוגרפיות של לוחמים זרים. לוחמים זרים אלה עזבו את משפחותיהם במפרץ, בלבנט, ובצפון אפריקה כדי להצטרף לאל-קאעידה בעיראק. רשומות אלו היו טפסים של משאבי אנוש. הלוחמים הזרים מילאו אותם כשהצטרפו לארגון. מתברר כי אל קאעידה, גם היא, אינה נטולת בירוקרטיה. (צחוק) הם ענו על שאלות כמו, "מי גייס אותך?" "מהי עיר מולדתך?" "איזו תעסוקה אתה מחפש?"

בשאלה אחרונה זו, נחשפה תובנה מפתיעה. הרוב הגדול של הלוחמים זרים ביקשו להיות מחבלים מתאבדים ולמות מות קדושים- חשוב ביותר, מאז 2003 ל- 2007 בערך, היו בעיראק 1,382, פיגועי התאבדות, מקור עיקריי לאי יציבות. ניתוח נתונים אלה היה קשה. המקור היו גליונות נייר בערבית שהיה צריך לסרוק ולתרגם. החיכוך בתהליך לא איפשר לקבל תוצאות משמעותיות במסגרת זמן תפעולי באמצעות בני-האדם, מסמכי Pdf ונחישות בלבד. החוקרים נאלצו להתאמץ כדי להתעלות במחשבתם האנושית עם הטכנולוגיה כדי לצלול עמוק יותר, כדי לחקור השערות שאינן מובנות מאליהן, ולמעשה, צצו תובנות. עשרים אחוז של הלוחמים הזרים היו מלוב. 50 אחוז מאלה היו מעיר אחת בלוב, חשוב עד מאוד מפני שבסטטיסטיקה הקודמת המספר היה שלושה אחוזים. זה סייע להתמקד בדמות שחשיבותה עולה באל קאעידה, אבו יחיא אל-ליבי, איש דת בכיר בקבוצת הלחימה האסלאמית הלובית. במרץ 2007, הוא נשא נאום, שלאחריו היה פרץ ההשתתפות בקרב לוחמים זרים לובים.

אולי החכם ביותר, אבל, הפחות מובן מאליו, על-ידי היפוך הנתונים , החוקרים יכלו לחקור לעומק רשתות תיאום בסוריה שהיו אחראיות בסופו של דבר לקבלה, והובלה של לוחמים זרים אל הגבול. אלו היו רשתות של שכירי-חרב, לא אידיאולוגים, שהיו בעסקי התיאום למטרות רווח. לדוגמה, הם חייבו לוחמים זרים סעודים באופן משמעותי יותר מאשר את הלובים, בכסף שאחרת הלך לאל קאעידה. אולי היריב היה משבש את הרשת שלהם אם הם הו יודעים שהם מרמים אנשי ג'יהאד עתידיים.

בינואר, 2010, פגעה בהאיטי רעידת אדמה הרסנית של 7.0 , רעידת האדמה הקטלנית השלישית בכל הזמנים, שהותירה מיליון אנשים, 10 אחוזים מהאוכלוסייה, ללא קורת גג. היבט אחד, קטן לכאורה, של המאמץ הכולל נעשה בהדרגה חשוב כשמשלוחי מזון ומים, החלו להתגלגל. ינואר ופברואר הם חודשי יובש בהאיטי, אולם רבים מהמחנות פיתחו מים עומדים. המוסד היחיד עם ידע נרחב בנושא הצפת נהרות בהאיטי נהרס כליל ברעידת אדמה, יחד האנשים בתוכו. כך שהשאלה היא, אילו מחנות נמצאים בסיכון, כמה אנשים יש במחנות אלה, מהו ציר הזמן עבור שטפונות, ובאין די משאבים ותשתיות, כיצד נקבע סדרי עדיפויות למיקום מחדש? הנתונים היה מאוד שונים. לצבא ארצות הברית היה ידע נרחב רק עבור קטע קטן של המדינה. היה מידע מקוון מכנס סיכון סביבתי מ- 2006, ללא שום נתונים גאו-מרחביים אחרים. המטרה האנושית כאן היתה לזהות מחנות לשם העברתם למיקום חדש שמבוססת על צורכי עדיפות. על המחשב היה לשלב כמות אדירה של מידע גיאו-מרחבי, מידע ממדיה חברתית ומידע מארגוני סיוע כדי לענות על שאלה זו. על-ידי יישום תהליך-על, שבמקרים אחרים היה משימה ל-40 אנשים במשך שלושה חודשים של פעילות הפך למשימה פשוטה עבור שלושה אנשים ב- 40 שעות,

כל אלה ניצחונות לסימביוזת אדם-מחשב.

אנחנו רחוקים כעת יותר מ- 50 שנה מחזונו לעתיד של ליקלידר, והנתונים מציעים שעלינו להיות די נלהבים בשל העובדה שבהתמודדות עם הבעיות הקשות ביותר של המאה הזו, אדם ומחשב משתפים פעולה יחד. תודה. (מחיאות כפיים) (מחיאות כפיים)