שירין נשת: אומנות בגלות

הסיפור שאני רוצה לחלוק אתכם היום הוא האתגר שלי כאמנית איראנית, כאישה אמנית איראנית, כאישה אמנית איראנית שחיה בגלות. ובכן, יש לזה יתרונות וחסרונות. מהצד השלילי, נראה שפוליטיקה לא פוסחת על אנשים כמוני. כל אמן איראני, בצורה זו או אחרת, הוא אמן פוליטי. הפוליטיקה הגדירה את חיינו. אם אתם חיים באיראן, אתם ניצבים בפני צנזורה, הטרדה, מעצר, עינויים -- לעיתים, הוצאה להורג. אם אתם חיים מחוץ לאיראן, כמוני אתם ניצבים מול חיים בגלות -- כאב הכמיהה וההפרדה מהיקרים לך ומהמשפחה שלך. עקב כך, אנחנו לא מוצאים את המרחב המוסרי, הרגשי, הפסיכולוגי והפוליטי להפריד את עצמנו ממציאות האחריות החברתית.

למרבה התמיהה, אומנית כמוני מוצאת את עצמה גם בתפקיד הקול, הדוברת של בני עמי, גם אם אין לי, למעשה, גישה למדינה שלי. בנוסף, אנשים כמוני אנחנו נלחמים בשני קרבות בחזיתות שונות. אנחנו ביקורתיים כלפי המערב, התפיסה של המערב לגבי הזהות שלנו -- לגבי התדמית שנבנתה לנו, לגבי הנשים שלנו, לגבי הפוליטיקה שלנו, לגבי הדת שלנו. אנחנו שם בשביל להתגאות ולהתעקש על כבוד. ובו זמנית, אנחנו נלחמים בעוד קרב. זהו המשטר שלנו, הממשלה שלנו -- הממשלה האכזרית שלנו, שביצעה כל פשע על מנת להישאר בשלטון. האמנים שלנו בסכנה. אנחנו במצב של סכנה. אנחנו מהווים איום על המערך של הממשלה.

אבל למרבה האירוניה, המצב הזה העצים את כולנו, משום שכאמנים, אנחנו נחשבים מרכזיים לשיח התרבותי, פוליטי והתרבותי של איראן. אנחנו שם בשביל לנסוך השראה, לגרות, לנייד, להביא תקווה לעמנו. אנחנו הכתבים של עמנו, ואנחנו מתקשרים לעולם החיצוני. אמנות היא כלי הנשק שלנו. תרבות היא צורת התנגדות. לפעמים אני מקנאת באמני המערב על חופש הביטוי שלהם -- על זה שהם יכולים להרחיק את עצמם מסוגיית הפוליטיקה -- מהעובדה שהם משרתים רק קהל אחד, בעיקר את התרבות המערבית. אבל אני גם מודאגת לגבי המערב בגלל שלעיתים קרובות במדינה הזו, בעולם המערבי הזה שיש לנו, התרבות בסכנה שתהפוך לצורת בידור. אנשי העם שלנו תלויים באמנים שלנו, והתרבות היא מעבר לתקשורת.

המסע שלי כאמנית התחיל ממקום אישי מאוד. לא התחלתי כדי לתת פרשנות פוליטית על המדינה שלי. התמונה הראשונה שאתם רואים לפניכם היא למעשה כשחזרתי לאיראן לראשונה אחרי הפרדה של 12 שנים טובות. זה היה אחרי המהפיכה האיסלאמית של 1979. בזמן שנעדרתי מאיראן, המהפיכה האיסלאמית חלה על איראן והמירה את המדינה לחלוטין מהתרבות הפרסית לתרבות איסלאמית. באתי בעיקר בשביל להתאחד עם משפחתי ולהתחבר מחדש בדרך שבה מצאתי את מקומי בחברה. אך במקום זאת, מצאתי מדינה שהיא אידיאולוגית לחלוטין ושכבר לא זיהיתי. מעבר לכך, התחלתי להתעניין מאוד, בעוד שניצבתי בפני ההתלבטויות והשאלות האישיות שלי עצמי, התחלתי להתעניין בלמידת המהפיכה האיסלאמית -- איך למעשה, היא שינתה בצורה שלא תיאמן את חיי הנשים האיראניות. עניין הנשים האיראניות עניין אותי מאוד, באופן שבו נשות איראן, מבחינה היסטורית, גילמו את השינוי הפוליטי. כך שבמידה מסוימת, על ידי למידת אישה, ניתן לראות את המבנה והאידיאולוגיה של המדינה.

אז יצרתי קבוצת עבודה שמיד ניצבה מול השאלות האישיות שלי בחיים, ועם זאת היא הביאה את עבודתי לשיח יותר רחב -- נושא מות הקדושים, הסוגייה של אלו העומדים מרצון בנקודת המפגש הזו של אלוהים, אמונה, אך אלימות ופשע ואכזריות. בשבילי, זה הפך לחשוב מאוד. ועדיין, הייתה לי עמדה חריגה לגבי זה. הייתי זרה שחזרה לאיראן כדי למצוא את מקומי, אבל לא הייתי בעמדה שאפשרה לי להיות ביקורתית כלפי הממשלה או האידיאולוגיה של המהפיכה האיסלאמית. זה השתנה באיטיות כשמצאתי את קולי וגיליתי דברים שלא ידעתי שאני אגלה. אז האומנות שלי הפכה לקצת יותר ביקורתית. הסכין שלי השתחזה קצת. ונפלתי לחיים בגלות. אני אמנית נודה. אני עובדת במרוקו, בטורקיה, במקסיקו. אני הולכת לכל מקום להעמיד פנים שזאת איראן.

עכשיו אני יוצרת סרטים. בשנה שעברה סיימתי סרט שנקרא "נשים ללא גברים". "נשים ללא גברים" חוזר להיסטוריה, אבל לחלק אחר של ההיסטוריה האיראנית שלנו. הוא הולך ל 1953 כשהסי.אי.איי האמריקאי ישם הפיכה והורידו מנהיג שנבחר באופן דמוקרטי, דוקטור מוסאדק. הספר נכתב ע"י אישה איראנית, שהרנוש פרסיפור. זהו רומן קסום ומפוכח. הספר הזה מוחרם, והיא ריצתה חמש שנים בכלא. האובססיה שלי לספר הזה והסיבה שהפכתי אותו לסרט, היא בגלל שהוא התייחס מיד לשאלת ההויה הנשית באופן מסורתי, היסטורי באיראן -- והשאלה של ארבע נשים שכולן מחפשות רעיון של שינוי, חופש ודמוקרטיה -- בזמן שמדינת איראן, באותו האופן, כמו דמות נוספת, גם נאבקה עבור רעיון של חופש ודמוקרטיה ועצמאות מההתערבויות הזרות.

יצרתי את הסרט הזה כי הרגשתי שחשוב שהוא ידבר למערביים על ההיסטוריה שלנו כמדינה. שנראה שכולכם זוכרים את איראן אחרי המהפיכה האיסלאמית. שאיראן הייתה פעם חברה חילונית, והייתה לנו דמוקרטיה, והדמוקרטיה הזו נגזלה מאיתנו על ידי הממשל האמריקאי, על ידי הממשל הבריטי. הסרט הזה מדבר גם לעם האיראני בכך שהוא מבקש מהם לחזור להיסטוריה שלהם ולהסתכל על עצמם לפני שהם התאסלמו כל כך -- בדרך בה הסתכלנו, בדרך בה ניגנו מוסיקה, בדרך בה היו לנו חיי רוח. ויותר מכל, בדרך בה נאבקנו עבור דמוקרטיה. אלה למעשה כמה תצלומים מהסרט שלי. אלה כמה מתמונות ההפיכה. ויצרנו את הסרט הזה בקזבלנקה, שיחזרנו את כל התמונות.

הסרט הזה ניסה למצוא איזון בין לספר סיפור פוליטי, אבל גם סיפור נשי. אכן, בהיותי אמנית חזותית, אני מעוניינת בראש ובראשונה ליצור אומנות -- ליצור אומנות שמתעלה מעל פוליטיקה, דת, סוגיית הפמיניזם, ולהפוך ליצירת אומנות חשובה, נצחית ואוניברסלית. האתגר שעומד בפניי הוא איך לעשות זאת -- איך לספר סיפור פוליטי ע"י סיפור משל איך לקדם אתכם עם הרגשות שלכם, אבל גם לגרום לראש שלכם לעבוד. אלה חלק מהתמונות ומהדמויות של הסרט. עכשיו מגיעה התנועה הירוקה -- בקיץ 2009, כשהסרט שלי יצא לאקרנים -- ההתקוממות מתחילה ברחובות טהרן.

מה שאירוני בצורה שלא תיאמן הוא התקופה שבה ניסינו להציג את הסרט, הזעקה לדמוקרטיה והצדק החברתי, חוזר על עצמו עכשיו שוב בטהרן. התנועה הירוקה עוררה השראה בעולם באופן משמעותי. היא הביאה הרבה תשומת לב לכל האיראנים ההם שדוגלים בזכויות אדם בסיסיות ונאבקים עבור דמוקרטיה. מה שהיה משמעותי בשבילי היה, שוב, נוכחותן של הנשים. הן מעוררות השראה לחלוטין עבורי. אם במהפיכה האיסלאמית, התמונות של הנשים המתוארות היו כנועות ולא היה להן קול, עכשיו ראינו מושג חדש של פמיניזם ברחובות טהרן -- נשים משכילות, חושבות קדימה, לא מסורתיות, חופשיות מינית, נועזות, ופמיניסטיות ברצינות. הנשים האלה והבחורים הצעירים האלה איחדו איראנים מסביב לעולם, מבפנים ומבחוץ.

אז גיליתי למה אני מקבלת כל כך הרבה השראה מנשים איראניות. שבכל הנסיבות, הן בחנו את הגבולות. הן התעמתו עם הרשויות. הן עברו על כל כלל בדרך הקטנה ביותר והגדולה ביותר. ופעם נוספת, הן הוכיחו את עצמן. אני עומדת פה כדי להגיד שנשים איראניות מצאו קול חדש, והקול שלהן נותן לי את הקול שלי. וזה כבוד גדול להיות אישה איראנית ואמנית איראנית, גם אם אני צריכה לפעול במערב רק לבינתיים.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)