רכיבות התקווה של שמעון שוקן

אופני הרים בישראל זה דבר שאני עושה עם הרבה תשוקה ומחויבות. וכאשר אני על האופניים שלי, אני מרגיש שאני מחובר עם היופי המדהים של ישראל, ואני מרגיש שאני מאוחד עם ההיסטוריה של הארץ והחוק התנ"כי. וגם עבורי, רכיבה על אופניים זה אמצעי העצמה. כאשר אני מגיע לפסגה של הר תלול באמצע שום מקום, אני מרגיש צעיר, בלתי מנוצח, אין סופי. זה כמו שאני מתחבר עם קצת מורשת או קצת אנרגיה הרבה יותר גדולה ממני עצמי. אתם יכולים לראות רוכבים עמיתים בקצה התמונה, מסתכלים עלי עם קצת דאגה. והנה עוד תמונה שלהם. לצערי, אני לא יכול להראות את הפנים שלהם, וכן איני יכול לגלות את שמותיהם האמיתיים, וזה בגלל שעמיתי הרוכבים הם נערים עבריינים, שעברו עברות קשות, שנמצאים בבתי כלא ומעונות סגורים בערך 20 דקות נסיעה מכאן. ובכן, כמו כל דבר בישראל. ואני רכבתי עם הילדים האלה פעם בשבוע, כל יום שלישי, גשם או שמש, במשך 4 השנים האחרונות. ועד עכשיו, הם נהפכו למרכיב מאד גדול בחיי.

הסיפור הזה החל לפני 4 שנים. המעון הסגור בו הם שוהים נמצא בדיוק באמצע אחד מהטיולים הקבועים שלי, והוא מוקף בגדרות תייל ושערים חשמליים ושומרים חמושים. אז באחת הרכיבות האלה, הצלחתי להכנס למתחם והלכתי לראות את מנהל המעון. אמרתי למנהל שאני רוצה להקים מועדון רכיבת אופני הרים במקום הזה ובעקרון אני רוצה לקחת את הילדים מכאן לשם. ואמרתי לו "בוא נמצא דרך שאוכל לקחת החוצה 10 ילדים פעם בשבוע לרכב איתם בשטח, בארץ". מנהל המעון היה די משועשע, הוא כנראה חשב שאני קצת מטורלל. ואמר לי, "המקום הזה הוא מעון סגור. החברה האלה עברו עברות קשות. הם אמורים להיות נעולים מאחורי סורג ובריח. הם אינם אמורים להיות חופשיים בחוץ". אבל עדיין, התחלנו לדבר על זה, ודבר אחד הוביל לאחר. ואני לא יכול לראות את עצמי נכנס לכלא בניו ג'רזי ומציע הצעה שכזאת, אבל בגלל שזאת ישראל, מנהל המעון גרם לזה לקרות. וכך חודשיים אחר כך, מצאנו את עצמנו בחוץ -- אני, עשרה עבריינים צעירים, ובחור נהדר בשם רז שהפך להיות חבר מאד טוב שלי והשותף שלי בפרויקט הזה.

ובמשך השבועות הבאים, היה לי את העונג העצום להציג לילדים האלה לעולם של חופש מוחלט, עולם המורכב ממראות נהדרים כמו אלה -- כל מה שאתם רואים פה הוא כמובן בישראל -- וכן מפגשים מטווח קצר עם כל מיני יצורים קטנים הבאים בכל מיני גדלים, צבעים וצורות וכן הלאה. למרות כל ההדר הזה, ההתחלה היתה מאד מתסכלת. כל מכשול קטן, כל עליה קלה, גרמה לחברה האלה לעצור במקום ולוותר. אז היו לנו המון מקרים כאלה. גיליתי שהיה להם מאד קשה להתמודד עם תסכול וקשיים -- לא בגלל שהם לא היו מסוגלים פיזית. אבל זו היתה סיבה אחת שהם הגיעו לאן שהגיעו. ואני גם נהייתי יותר ויותר מתוסכל, בגלל שאני הייתי שם, לא רק כדי להיות איתם, אבל גם כדי לרכוב וליצור קבוצה. ולא ידעתי מה לעשות.

הרשו לי לתת לכם דוגמה. ירדנו במורד גבעה עם אדמה סלעית, והצמיג הקדמי של אלכס נתקע באחד החריצים האלה כאן. אז הוא התרסק, והוא קצת נפצע, אבל זה לא מנע ממנו לקפוץ והוא החל לקפוץ על האופניים שלו למעלה ולמטה ולקלל באלימות. ואז הוא זרק את הקסדה שלו באוויר. תיק הגב שלו עף בקשת לכיוון השני. ואז הוא רץ לעץ הקרוב ומתחיל לשבור ענפים ולזרוק אבנים ולקלל כמו שלא שמעתי מעולם. ואני פשוט עומד שם, מביט על הסצנה בחוסר אמונה מוחלט, בלי לדעת מה לעשות. אני רגיל לאלגוריתמים ומבני נתונים ותלמידים בעלי מוטיבציה גבוהה, ושום דבר ברקע שלי לא הכין אותי להתמודד עם צעיר עצבני ואלים באמצע שום מקום. אתם חייבים להבין שמקרים כאלה לא קרו במקומות נוחים. הם קרו במקומות כמו זה במדבר יהודה, 20 ק"מ מהכביש הקרוב ביותר. ומה שאתם לא רואים בתמונה הזאת שבין הרוכבים האלה שם, יש נער היושב על סלע, ואומר "אני לא זז מכאן. תשכח מזה. נמאס לי" ובכן, זוהי בעיה בגלל שבדרך כזאת או אחרת, אתם צריכים לגרום לבחור לזוז בגלל שיתחיל להחשיך בקרוב ולהיות מסוכן.

לקח לי מספר מקרים כאלה כדי להבין מה אני צריך לעשות. בהתחלה זה היה אסון. ניסיתי במילים קשות ואיומים זה לא הביא אותי לשום מקום. זה מה שהיה להם כל החיים. בשלב מסוים גיליתי, שילד כזה נכנס להתקף, הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות זה להשאר קרוב ככל האפשר לילד הזה, זה קשה, בגלל שמה שאתם רוצים באמת לעשות זה להתרחק. אבל זה מה שהיה לו כל החיים, אנשים מתרחקים ממנו. אז מה שאתם צריכים לעשות זה להישאר קרוב ולנסות לגעת ולטפוח על כתפו או לתת לו חתיכת שוקולד. אז הייתי אומר "אלכס, אני יודע שזה נורא קשה. למה לא תנוח כמה דקות ואז נמשיך". עוף מפה, יא מניאק, פסיכופט. למה אתה מביא אותנו למקום המחורבן הזה?" והייתי אומר "תירגע, אלכס הנה חתיכת שוקולד" ואלכס היה אומר "ארררגגג!" כי אתם צריכים להבין ברכיבות כאלה אתם רעבים כל הזמן -- ואחרי הרכיבות גם כן.

ומי הבחור הזה, אלכס, בכלל? הוא בן 17. כאשר היה בן 8, מישהו שם אותו על אוניה באודסה ושלח אותו לישראל לבד. והוא הגיע לדרום תל-אביב ולא היה לו המזל הטוב להאסף על ידי קארן טל אז הוא הסתובב ברחובות והפך להיות חבר כנופיה. ובילה את 10 השנים האחרונות של חייו בשני מקומות בלבד -- שכונות מצוקה ובכלא, בו הוא נמצא בשנתיים האחרונות לפני שהגיע לשבת על הסלע שם. אז הילד הזה כנראה נוצל, ננטש, נזנח, נבגד על ידי כמעט כל מבוגר שפגש בדרך. אז לילד כזה, כאשר מבוגר שהוא למד לכבד נשאר קרוב אליו ולא מתרחק ממנו בשום מצב, בלי קשר לאיך הוא מתנהג, זה נסיון מרפא מדהים. זה מעשה של קבלה ללא תנאים, משהו שאף פעם לא היה לו.

אני רוצה להגיד כמה מילים על חזון. כאשר התחלתי את התוכנית הזאת לפני 4 שנים. היתה לי תוכנית מקורית ליצור קבוצה של מנצחים נגד כל הסיכויים. היה לי דימוי של לאנס ארמסטרונג בראשי. וזה לקח לי בדיוק חודשיים של תסכול מוחלט להבין שהחזון הזה היה לא לעניין, ושיש חזון אחר הרבה יותר חשוב ויותר אפשרי. פתאום הבנתי שבפרויקט הזה שהמטרה של הרכיבות האלה צריכה באמת להיות לחשוף את הילדים האלה לדבר אחד בלבד: אהבה, אהבה למדינה, לעליות ולירידות, לכל היצורים המדהימים שמקיפים אותנו -- לחיות, לצמחים, לחרקים, אהבה וכבוד לחברים האחרים בקבוצה שלך, בקבוצת האופניים שלך, והכי חשוב, אהבה וכבוד לעצמך, שהוא דבר שהיה ממש חסר להם.

ביחד עם הילדים, עברתי תמורה מרשימה. אני מגיע מעולם תחרותי של מדע והייטק. נהגתי לחשוב שהיגיון ולוגיקה ודחף חסר מעצורים היו הדרכים היחידות לגרום לדברים לקרות. ולפני שעבדתי עם הילדים, כל דבר שעשיתי איתם, או כל דבר שעשיתי עם עצמי, היה צריך להיות מושלם. אידיאלי, אופטימלי. אבל אחרי שעבדתי איתם זמן מה, גיליתי את הערך העצום של אמפטיה וגמישות ולהיות מסוגל להתחיל עם חזון מסוים, ואם החזון הזה לא עובד, זה לא נורא. כל מה שאתה צריך לעשות זה לשחק עם זה, לשנות אותו קצת, ולמצוא משהו שעוזר, שבאמת עובד. אז עכשיו, אני מרגיש יותר כאילו ... אלה הם העקרונות שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי אחרים.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

ואחד מהעקרונות האלה הוא מיקוד. לפני כל רכיבה אנחנו יושבים ביחד עם הילדים, ואנחנו נותנים להם מילה אחת לחשוב עליה בזמן הרכיבה. צריך למקד את תשומת הלב שלהם במשהו בגלל שכל כך הרבה דברים קורים. אז אלה מילים כמו "עבודת צוות" או "התמדה" או אפילו מושגים מורכבים כמו "חלוקת משאבים" או "פרספקטיבה" -- מילה שהם לא מבינים. אתם יודעים, פרספקטיבה זה אחת האסטרטגיות הכי חשובות להתמודדות בחיים שרכיבה על אופני הרים באמת יכולה ללמד אתכם. אני אומר לנערים כאשר הם נאבקים באיזו עליה ומרגישים שהם לא יכולים יותר, זה באמת עוזר להתעלם מהמכשולים המיידים להרים את הראש ולהסתכל מסביב ולראות איך הנוף סביבכם גדל. זה ממש דוחף אתכם למעלה. זאת המשמעות של פרספקטיבה. או שאתם יכולים להסתכל אחורה בזמן להבין שכבר הצלחתם לכבוש הרים תלולים יותר בעבר. וכך אתם מפתחים הערכה עצמית.

הרשו לי לתת לכם דוגמא איך זה עובד. אתם עומדים עם האופניים שלכם בתחילת פברואר. ממש קר, ואתם עומדים באחד מהימים הגשומים האלה, ומטפטף וקר, ואתם עומדים למשל ביקנעם. ואתם מסתכלים למעלה לשמיים ודרך העננים. אתם רואים את המנזר בראש המוחרקה -- זה המקום שאתם אמורים לטפס אליו עכשיו -- ואתם אומרים "אין שום דרך שאני יכול להגיע לשם". אבל, שעתיים לאחר מכן, אתם מוצאים את עצמכם עומדים על גג המנזר, מטונפים מבוץ, דם וזיעה. ואתם מסתכלים למטה על יקנעם, הכל כל כך קטן וזעיר. ואתם אומרים "הי אלכס, תביט על מגרש החניה בו התחלנו. הוא כזה קטן. אני לא יכול להאמין שעשיתי את זה". וזאת הנקודה בה אתה מתחיל לאהוב את עצמך.

אז כך אנחנו מדברים על המילים המיוחדות האלה שאנחנו מלמדים אותם. ובסוף כל רכיבה אנחנו יושבים ביחד ומשתפים רגעים שבהם המילים המיוחדות של היום עלו ועשו את ההבדל. והדיונים האלה יכולים להיות מאד מעוררי השראה. באחד מהם, אחד הילדים אמר פעם, "כאשר רכבנו על המצוק הזה המשקיף על ים המלח -- והוא דיבר על הנקודה הזאת כאן -- נזכרתי ביום בו עזבתי את הכפר באתיופיה ועזבנו ביחד עם אח שלי. הלכנו 120 קילומטר עד שהגענו לסודן. זה היה המקום הראשון בו קיבלנו מים ואוכל". והוא ממשיך ואומר, וכולם מביטים בו כמו גיבור, כנראה בפעם הראשונה בחיים שלו. והוא אומר -- בגלל שיש לי גם מתנדבים שרוכבים איתי, מבוגרים, שיושבים שם מקשיבים לו. והוא אומר "וזאת היתה רק ההתחלה של הצרות שלנו עד שהגענו לישראל. ורק עכשיו" הוא אומר, " אני מתחיל להבין איפה אני, ואני מתחיל לאהוב את זה". עכשיו זיכרו מתי הוא אמר את זה, יש לי עור ברווז, בגלל שהוא אמר את זה כשהשקפנו על הרי מואב כאן ברקע. זה המקום בו יהושע ירד וחצה את הירדן והנהיג את בני ישראל לתוך ארץ כנען לפני 3,000 שנה בקטע האחרון הזה של המסע מאפריקה.

כך שפרספקטיבה והקשר והיסטוריה משחקים תפקיד ראשי בדרך שאני מתכנן את הרכיבות שלי עם הילדים. אנחנו מבקרים קיבוצים שהוקמו על ידי ניצולי שואה. אנחנו רוכבים דרך הריסות של כפרים פלסטינים, ואנחנו דנים כיצד הם הפכו להריסות. ואנחנו עוברים דרך שרידים של ישובים יהודים, ישובים נבטים, ישובים כנעניים -- בני 3,000, 4,000 ו-5,000 שנה. ודרך המארג הזה, שהוא ההיסטוריה של הארץ הזאת, הילדים רוכשים מה שהוא ככל הנראה הערך החשוב ביותר בחינוך, וזו ההבנה שהחיים הם מורכבים, ושאין שחור ולבן. ועל ידי הערכה של המורכבות, הם נעשים יותר סובלניים, וסובלנות מביאה לתקווה.

אני רוכב עם הילדים האלה פעם בשבוע, כל יום שלישי. הנה תמונה מיום שלישי האחרון - לפני פחות משבוע -- ואני ארכב איתם גם מחר. בכל אחת מהרכיבות האלה אני תמיד מסיים באחד מהמקומות המופלאים האלה, לוקח את הנוף המדהים הזה סביבי. ואני מרגיש מבורך ובר מזל שאני חי, ואני מרגיש בכל גיד בגופי הכואב. ואני מרגיש מבורך ובר מזל שלפני 15 שנה היה לי את האומץ להתפטר ממשרתי באוניברסיטת ניו יורק ולחזור לארץ מולדתי בה אני יכול לעשות את הרכיבות המופלאות האלה עם הקבוצה הזאת של נערים בעיתיים הבאים מאתיופיה ומרוקו ורוסיה. ואני מרגיש מבורך ובר מזל שכל שבוע, כל יום שלישי ולמעשה גם כל יום שישי, אני יכול לחגוג שוב בכל נימי גופי את ההרפתקה של לחיות בישראל, על הקצה.

תודה רבה

(מחיאות כפיים)